דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 13 בנובמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

לאדמה אין בעלים, אתה רק יכול לאהוב אותה

"הייתה הסכמה בע"פ שנחיה פה, כולם מבינים שזה מצליח, שחבל להרוס והחווה תורמת לסביבה, אבל אף אחד לא פורץ את המעגל", בר ואבשי יערן מ"חוות יערן" מתכוננים לרגע שאנשי ההוצאה לפועל יבואו לפנות אותם ומסכמים: "בהווה הכל טוב. בעתיד ישנה אי ודאות"

משפחת יערן, חוות יערן, הר יעלה.

משתתפים: אבשי (53), בר (47).

לא בתמונה: ים (26, נשואה אם לשני בנים בני 3 ו-5 ,מתגוררת ליד כפר בן נון), ציפור (23 , נשואה, מתגוררת בחיפה לומדת רפואה סינית), שמש (22, חייל ביחידה מובחרת), אי (20, חיילת, מש"קית חינוך בבסיס עובדה, בחופשה מהצבא, יצאה למרעה), אנוש (17, תלמיד כיתה י"ב, במדרשת שדה בוקר).

הרסנו את הבית שגרנו בו כחלק מניסיון לגלות רצון טוב ופשרה. בר ואבשי יערן בחווה

פרנסות ועיסוקים: בעלי חוות יערן, חווה אוטארקית (המקיימת את עצמה) של עיזים ליצור גבינות אורגניות.

החווה: ממוקמת בלב יער יפהפה , בכניסה מטע זיתים, שבילי אבן נסתרים, שולחנות עץ וספסלים, מבני עץ ואבן מחומרים טבעיים: צריף עץ על גלגלים, דיר, לול, מחלבה, דיר יונקיה, חנות גבינות אורגניות , ובלב החווה, כמו פצע פתוח, הריסות הבית הקודם. כל המבנים מעשה ידי אבשי.

קורות בר: "גדלתי בגבעתיים, למדתי ביולוגיה ופיזיולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת בן גוריון ושם פגשתי את אבשי".

קורות אבשי: "נולדתי בקיבוץ ברור חייל, למדתי בבן גוריון, ביולוגיה אבל עם דגש יותר אקולוגי, בעצם מהשנה השנייה בלימודים אנחנו יחד".

הפגישה

אבשי: " זה היה נראה לי כמו רעיון טוב כשראיתי אותה....ראיתי מההתחלה שזה הולך להיות טוב".

בר: "היינו נפגשים במסדרון באוניברסיטה. נסעתי הביתה לגבעתיים באוטובוס והוא נסע לחברה שלו שנסעה לתל אביב, גם לי היה אז חבר. כשדיברתי אתו, כשראיתי את תנועות הגוף שלו, את היחס שלו לעצמו ולבני אדם, אמרתי לעצמי שזה האדם הנכון. גם אני וגם הוא התפתחנו יחד עם השנים".

תפיסת עולם

בר: "בהתאם לתפיסת העולם שלנו מההתחלה הגענו למסקנה שמקומנו הוא בחווה חקלאית שבה אנחנו אחראים בצורה עצמאית ומלאה על כל המערכת שבה אנחנו חיים ואותה מסוגלים לקיים".

אבשי: "המשכתי לתואר שני ברחובות בתחום של בעלי חיים, עם התפיסה שאנחנו הולכים להקים חווה. ים נולדה בין התואר הראשון לשני, הייתי אז ביולוג של בית ספר שדה בחוף ניצנים. שם הקמנו את העדר הראשון שלנו שמנה שלוש עיזים. אחרי שנה נסענו לאוסטרליה, בר רצתה לבדוק אולי שם זה מקום שבו כדאי להקים את החווה".

בר: "נכנסתי להריון עם ציפור באוסטרליה, אמרתי לעצמי: אני לא יכולה ללדת פה, לא מרגישה פה בבית, ואז הבנו שאנחנו צריכים לחזור לישראל".

אבשי: "ראינו את עצמנו חקלאים. אני זוכר שאמרתי לבר בואי נחזור לארץ ונקים חווה. ממרחק זה היה נראה סביר, לא ידענו מה המשמעות של זה בארץ הקודש, אז חזרנו".

עיזים מקומיות שאוכלות מהמרעה ושומרות על היער. ים ואבשי יערן בדיר

חוות יערן

אבשי: "אחרי שנה באוסטרליה התחלנו לחפש מקום בארץ. חזרנו לקיבוץ, הכנו תכנית לרעיית עיזים לצורך מניעת שריפות שיודעות להתפרנס רק מהחורש הטבעי, שלא צריכות תוספי מזון, יצאנו לסיורים בצפון ובדרום".

בר: "עשינו סיורים עם פקחים של רשות הטבע והגנים, רשות מקרקעי ישראל וקק"ל. היו כמה נקודות סביב שמורת נחל שורק שהתאימו והמקום הזה היה מקום שאף אחד לא רצה לרעות בו, כי יש פה מדרונות ממש תלולים והשטח מאוד סבוך. היו פה שריפות מאוד קשות ואי אפשר לגדר, אבל לנו זה התאים. היה כאן מספיק אוכל, זה שטח שגובל בשמורת טבע ואף אחד לא ירצה לבנות פה או לשנות ייעוד. הייתה הסכמה שנחיה פה, אבל לא בכתב. ועד היום זה ככה, יש הסכמה, כולם מבינים שזה מצליח, שחבל להרוס ושהחווה תורמת לסביבה, אבל אף אחד לא פורץ את המעגל הזה כדי לפתור את הבעיה ואומר: יש משהו שהוא מוצלח ויוצא דופן אז בשבילו בואו נעשה סוג של הסכם ונמצא את הדרך".

חקלאות בישראל

בר: "באוסטרליה אפשר לרכוש קרקע ויש דרך להיות חקלאי, בישראל החקלאות מתה. מה שיש זה ספסרות בקרקעות, באמצעי יצור ובזכויות חקלאיות. מצב החקלאות זה חלק מאובדן דרך כללי במדינה הזו. מבחינתנו החקלאות הייתה המטרה, לא אמצעי פוליטי לתפוס קרקע. אנחנו בטוחים שבשביל להצליח בחקלאות חייבים לעשות הכל לבד, אחרת זה עולה הרבה כסף ולא באמת עוסקים בחקלאות. עושים צימר, מסעדה, תיירות, יש עובדים, צריכים לעבוד בעוד משהו כדי לספק להם את המשכורת, זה דבר שמוביל לדבר. מבחינה חקלאית היינו צריכים לגדל את העז המקומית, אי אפשר להשתמש בעז אירופאית שצריך להאביס אותה. אם באמת רוצים לעשות מערכת אקולוגית חייבים לרעות את העדר בכל יום למקום חדש, אם לא עושים את זה אז האזור הופך למדבר והעז נשארת רעבה".

אבשי: "הדיר הוא המרכז הקיומי שלנו, יש גם לול תרנגולות לביצים לצריכה ביתית וחנות גבינות שצמודה למחלבה”.

בר: "אני מייצרת אך ורק מהחלב שלנו, קודם כל לצריכה ביתית ואז לחנות. העיזים אוכלות אך ורק מהמרעה המקומי ואני מוכרת רק פה. אנחנו מגדלים לעצמנו את הפרנסה: ביצים, ירקות, פירות, דבש, זיתים, חלב, גבינה. העיזים שלנו מספקות חומר יבש פי שתיים מעיזים שמואבסות ואיכות הגבינה טובה יותר. אנחנו חולבים פעם ביום, אי אפשר להעמיס על העיזים חליבה נוספת מאחר והן ניזונות ממרעה טבעי".

אבשי: "החלב מעובד לגבינה. חלק מהתוצרים הנלווים מהווים בסיס למערכת יצור הגז של החווה. חשמל לכל המערכת מגיע מפאנלים סולריים וטורבינת רוח. כל המים בחווה נאספים לבור מים, בעצם יש לנו פה מערכת סגורה".

אני מאמין

בר: "האמונה הבסיסית שלנו היא שלאדמה אין בעלים. זה כמו בני זוג, אתה לא יכול להיות הבעל שלי, אתה מקסימום יכול לאהוב אותי. ככה זה גם עם אדמה. אתה יכול לאהוב אותה בזמן החיים שלך, או שהיא תענה לך או שהיא לא תענה לך. זה מה שיש. בכוח זה לא הולך ובניצול זה לא הולך. זה מה שקורה מסביבנו, ניצול וכוח של האדמה ושל בני האדם בעקבות זה. כשאתה מגדל מזון כחקלאי אינטנסיבי אתה מנצל בדרכך כל כך הרבה במקום להשתמש במה שקיים והתוצאה היא מזון לא בריא. במקום להיות סוג של לקטן, לייצר משהו שלא צריך בשבילו לאכול הרבה אבל עדיין נותן את הערך התזונתי".

סביבה וקיימות

בר: "אנחנו מונעים ומכבים שריפות. העיזים אוכלות את החלק הנמוך של היער ולמעשה הן עושות יער גבוה. אם פורצת שריפה היא לא מתפשטת באותו הקצב".

אבשי: "המפתח זה הרועה שחי מן היער, שומר על היער וריח של עשן יקפיץ אותו מיד. יש לנו מכלית כיבוי' כשנגמר החג וכולם הולכים לבתים אנחנו עושים סיבוב כיבוי שריפות. עד היום כיבינו עשרות שריפות. אנחנו גם אוספים אשפה ושומרים על 3000 דונם של יער".

חורבן הבית

אבשי ובר: "קק"ל בעצם הכניסו אותנו לפה, הם ביקשו אישור ממינהל מקרקעי ישראל אבל המינהל לא רצה לאשר. התחיל ויכוח ביניהם, משחקי כוח. הקרקע היא בבעלות קק"ל אבל מנוהלת על ידי המינהל. קק"ל אמרו: יש לנו מספיק נושאים לריב עם המינהל אנחנו מורידים את ידינו מהפרויקט. ומאז אנחנו במאבק. קיבלנו פסק דין ב-2013 מבית משפט השלום, לסילוק יד. המשמעות היא להחזיר את השטח לקדמותו. התאריך האחרון לפינוי עצמי הוא ביום שלישי (24.11). אם לא נפנה - ההוצאה לפועל תדאג לפינוי. זה ציד מכשפות. אף אחד לא אמר שהמקום הזה מיותר, חורג מכללי אתיקה, שהוא נלקח מהציבור, להיפך. הרסנו את הבית שגרנו בו כחלק מניסיון לגלות רצון טוב ופשרה. אנו גרים בבית קטן על גלגלים, אבל את הדיר, דיר היונקיה והמחלבה לא ניתן להזיז ולהרוס. יש הרבה דרכים לפתור את המצב אבל אף אחד לא מעונין לקבל אותם, אנחנו פתוחים לכל רעיון. לצערנו אין לנו כוח, אנחנו לא מקושרים ולכן בקלות ניתן לנפנף אותנו".

סדר יום

בר: "קמים עם אור ראשון. אבשי קם ראשון ומביא לי קפה. בארוחת ערב מתכננים מה הפרויקטים למחר. בדרך כלל זה חליבה, טיפול בחלב, יציאה למרעה, טיפול בגדיים. רק שנינו פה, אין פועלים. עובדים עד החושך. סדר היום משתנה לפי העונה. למשל עכשיו תקופת המלטות ויש פחות חלב. במצב רגיל היינו מקדישים לתחזוקה ולשיפוצים, עכשיו עצרנו הכל. בלילה צריך לשמור, יש גניבות, אני לרוב לא ישנה טוב. אני שומעת כל דבר, המלטה בלילה, תנים, כלבים".

אבשי: " 365 יום בשנה, קיץ, חורף, בשלג ובחמסין אנחנו כאן".

ההריסה של הבית לוקחת מאתנו כל כך הרבה אנרגיה. בר ואבשי בחנות הגבינות

חקלאות ושלום

בר: "חייבת להאמין אחרת לא הייתי פה. למרות שההיגיון אומר שלא יהיה. הבן שלי נמצא ביחידה מובחרת. יש לי עוד בן שיתגייס לצבא. אי אפשר שלא יהיה שלום, חייבים תקווה. אני מאמינה שכל המלחמות היו מיותרות והכי מיותרות הן המלחמות שהולכות להיות, כי אותן ניתן למנוע. כשאני חושבת על זה אני רוצה לבכות. אני מאמינה שחקלאות, אדמה ויצרנות יוצרות קשר בין אנשים שיכול לייצר שלום".

אבשי: "צריך לחתור לשלום אבל אני מתחיל להרגיש שזה הולך ומתרחק. זו הרגשה קשה. אנחנו לא יכולים להמשיך למסור את עצמנו על מזבח המולדת עוד ועוד. כל הילדים שלנו הלכו לשנת שירות זה המסלול הקבוע אצלנו".

מריבות

בר: "גם מריבה זה חלק מהעניין, זו לא מריבה באמת. ההריסה של הבית לוקחת מאתנו כל כך הרבה אנרגיה... אבשי אומר: אחרי זה לא יהיה לי כוח יותר".

אבשי: "המריבות הן על בסיס של דברים טכניים, להעמיד שם או פה... אנחנו מאוד מתואמים עם מעט מחלוקות".

חלומות

בר: "להתעורר כל בוקר כמו שאני מתעוררת היום, אני חיה את החלום, להסתכל דרך החלון לראות את הנוף הזה , לשתות את הקפה עם אבשי ולדעת שיש לנו עתיד משותף".

אבשי: " לחיות בחווה חקלאית אוטארקית, מקווה שזה יתאפשר עוד הלאה".

מדד האושר

אבשי: "אנחנו מגדלים עיזים, העז חיה את ההווה היא לא מתכננת. ההווה נראה מצוין, 10, מזג אויר מצוין, חורף נהדר, התחילו המלטות, הכל טוב. קדימה יש אי ודאות. כמו שהייתי אומר לילדים במצבים קשים, זה כמו גרם מדרגות אתה עולה מדרגה מדרגה. אין טעם לראות קדימה ולחשוב על הסיכונים של העתיד, כשצריך לפעול אנחנו פועלים".

בר: "אני מאושרת 10".

 

אירית הורוביץ

משפחות ממטה יהודה המעוניינות להשתתף במדור "מצב משפחתי" מוזמנות לפנות ל:

Irith2o@gmail.com או לטלפון: 050-8670684


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?