דלג לתוכן העמוד
יום חמישי, 25 בפברואר 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

לאן הלכו הזרזירים?

על הקשר בין זרזירים לעורבים, על הדרך שבה נעלמו הזרזירים מאזורנו ועל הזוגיות המיוחדת שהם מנהלים

                                        

רבים מכירים את האמרה המפורסמת: "הלך הזרזיר אצל העורב", שמשמעותה אינה מחמיאה במיוחד. בשנים האחרונות אנחנו יכולים לתמוה לאן בעצם הלכו הזרזירים, שאותם ראינו בהמוניהם בעבר וכיום כמעט ונעלמו מאזורנו.

את החיבור האסוציאטיבי בין זרזירים לעורבים יצרה האימרה המפורסמת של רבי אלעזר שבשלמותה נכתבה בתלמוד כך: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". משמעותה – יצורים שיש ביניהם קירבה נוטים להתחבר זה עם זה. את האימרה הזו אימצה התרבות שלנו כדי לתאר לשלילה קשר בין בני אדם שתכונותיהם אינן רצויות או תורמות לחברה.

על פי המקרא, העורב הוא עוף טמא ואסור למאכל ומהאמירה הזו אנו למדים שכך גם הזרזיר. אם כן, מה טיבו של הזרזיר ומדוע זכה ליחס הזה מחכמינו ז"ל.

אורחים לא קרואים

לרבים מבני דורי שנולדו וגדלו במרחב הכפרי לפני עשרות שנים, היו הזרזירים סמל לאורחים לא קרואים. השכם בבוקר היו הזרזירים עטים בהמוניהם על הרפתות, משמיעים את קולותיהם ברמה ומגיחים לעברינו במבנים אוויריים שונים, שבכל אחד מהם מאות ואלפי פרטים.

עם הגעתם לרפתות הייתה כל דבוקה שכזו מתפזרת והופכת להמוני זרזירים שהיו נוחתים במיומנות על גגות הרפתות ובחצרותיהן ופותחים בזלילה חסרת מעצורים של גרעיני התערובת שחילקו הרפתנים לפרות.

להקות הזרזירים הפתיעו באופן שבו הופיעו ברקיע: לעיתים הם היו מעין מניפה רחבה הפרושה לרווחה, לעיתים בצורת קשת מעובה יותר במרכזה והולכת ונעשית צרה בקצותיה, לעיתים היו מקובצים וצמודים כאילו נתנו זה לזה "כנפיים", לעתים נראו כגוש שחור אחד בצורת ביצה גדולה המתמרנת על רקע השמים.

מראה להקת זרזירים הממריאה ומתרוממת לאוויר באחת ומפליאה את תמרוניה בשמים הוא מראה שדבר לא ישווה לו, וצלמים אכן מרבים לצלם סרטים של להקות מעופפות שכאלה. יכולתם של הזרזירים להתחבר זה לזה בהמוניהם, לבצע פניות פתאומיות לכאן או לשם כמו על פי פקודה, להצטופף עד היותם לגוש מלוכד אחד וכרגע להתפזר, לשנות מבנה, להיפרד לשתי להקות המתרחקות זו מזו לרגע ומיד שוב חוזרות ומתחברות לאחת, הם מחזה מקסים ומשובב נפש.

הזרזירים הפליאו ביכולתם לסלק אורחים לא קרואים כמו בז, נץ או אפילו עיט גדול מידות שחמדו לעצמם אחד מהם. לאחר שזיהו את הסכנה היו הזרזירים עטים לעבר הפולש בקבוצה מלוכדת אחת, מתמרנים סביבו במהירות, לרגע הם מעליו ובשני תחתיו, פה בימינו ושם בשמאלו, תוך השמעת צרחות רמות, עד שה"אורח" הבלתי קרוא הבין שמוטב לו לוותר ולהסתלק משדה המערכה בבושת פנים.

כך היו הזרזירים מבלים בימי החורף ברפתות ובסביבותיהן ולקראת ערב נעלמים, עד לבוקר הבא.

מלחמת הרפתנים

ילדי אזורנו היום, כך יש לשער, לא זכו לראות זרזיר מעולם ולא חוו את ההתפעמות הנלווית למראה להקות הזרזירים המחליפים צורות במהירות מדהימה בשמי הרקיע. את ההצלחה הגדולה הזו כנראה שיש לזקוף לרפתנים.

ההסתערות של הזרזירים על המזון של הפרות גרם לרפתנים כאב ראש לא קטן. הם ראו בעיניים כלות איך המוני הזרזירים מכלים חלק הגון מהמזון בטרם הספיקו הפרות עצמן לאכול ממנו. פחות מזון משמעו, פחות חלב, כלומר, פגיעה משמעותית בהכנסות הרפת. פחות מזון גורם גם להחלשת הפרות והופך אותן פגיעות למחלות. בקיצור – בעיה.

לרפתנים לא נותרה ברירה והם נאלצו לצאת למלחמת חורמה בזרזירים. הם עשו זאת בצורות שונות, מקובלות יותר ומקובלות פחות, ואחת התוצאות למאמציהם הייתה אובדן חייהם של לא מעט זרזירים.

מתקפה על הפרדסים

המורה והצפר אליעזר שמאלי מספר בספרו 'ציפורים בישראל' על המוני הזרזירים שפקדו בזמנו את יישובי עמק יזרעאל מדי יום, אך נעלמו, חלקם במעוף מערבה והאחר - מזרחה טרם רדת הערב.

יום אחד הגיעה לאזניו השמועה על "מתקפה" של אלפי זרזירים על פרדסי קיבוץ גשר שלשפת הירדן בעמק הירדן. הוא אכן הגיע לשם וחזה במחזה המדהים של אלפי זרזירים שהגיעו אל הפרדסים כדי לעשות את הלילה על העצים.

הנזק שהסבו הזרזירים לפירות הפרדסים היה נורא, כל האשכוליות והתפוזים "רוססו" בלשלשת הזרזירים שדבקה בהם ופגעו קשות בקליפת הפירות. גם לאחר שנשטפו ונרחצו, לפחות מחציתם לא היו ראויים עוד לשיווק רגיל ומצאו דרכם לבתי החרושת למיץ. חברי הקיבוץ גויסו למלחמת חורמה בפולשים. עם דמדומים הגיעו לפרדסים מצוידים בפחים, סירים ומוטות והרעישו ככל יכולתם. הזרזירים אמנם נמנעו מלנחות, אבל כאשר עזבו החברים את המקום לקראת חשיכה, חזרו הזרזירים ונחתו על עצי הפרדס.

גם העיתונים בתקופתו של שמאלי פירסמו כתבות על נזקים עצומים שהסבו המוני הזרזירים לחקלאות. אחת הכתבות ספרה על "מכת זרזירים שפקדה את עמק החולה. הזרזירים פשטו בהמוניהם בשדות תבואת החורף ומכלים את הנבטים... הפלאחים דנים בנקיטת אמצעים להברחת הזרזירים...".

כאמור, מאמצי הרפתנים והחקלאים באזורנו להבריח את הזרזירים נמשכו שנים ארוכות ואז, באחת השנים, לא הופיעו הזרזירים עוד, ומאז לא חזרו מעולם. האם "הבינו" שהם אורחים בלתי רצויים? כיצד הפיצו את ה"הבנה" הזו? נראה שלשאלות אלה לא תהיה לנו תשובה, אבל עובדה היא שחורף אחד, לפני שנים, נעלמו הזרזירים ממחוזותינו, כאילו לא היו כאן מעולם וכל סיפור ביקוריהם אצלנו בימי החורף לא היה אלא אגדה. אבל, האמינו לי - הסיפור הזה היה גם היה.

                      

מגיע אלינו מסיביר

הזרזיר המצוי שנקרא לעיתים גם זרזיר אירופי, שייך למשפחת הזרזירים שבסדרת ציפורי השיר. בעבר היה מרחב המחיה של הזרזירים פרוש לאורכה ולרוחבה של אירופה, כולל סיביר שבאסיה. לקראת בוא החורף לאירופה פנו הזרזירים דרומה, לספרד, איטליה, יוון, טורקיה, וגם למדינות הים התיכון וצפון אפריקה.

במעקב על זרזירים שהוטבעו בטבעות לרגליהם התברר כי אלינו במזרח התיכון מגיעים הזרזירים מרחבי סיביר. בישראל נתפסו במשך השנים עשרות רבות של זרזירים שהוטבעו באירופה, והטבעות לימדו כמעט באופן מוחלט שהם הוצמדו לרגלי הזרזירים בסיביר.

כושר הסתגלות גבוה

על יכולתם של הזרזירים להתאקלם ולהסתגל למקום חדש ילמד אותנו הסיפור הבא.

המתיישבים החדשים באוסטרליה ובניו זילנד וגם בצפון אמריקה, ייבאו את זרזירי אירופה כדי לסייע לחקלאים במלחמתם במזיקי החקלאות למיניהם. מעין "הדברה ביולוגית" של המאה ה-19. תפקיד הזרזירים היה לאכול את הזחלים, התולעים, והרמשים שפגעו בגידולים החקלאיים.

לדוגמא, בשנת 1890 שוחררו בסנטרל פארק שבניו יורק מאה זרזירים אירופאיים. רק בודדים מהם שרדו אבל זה הספיק כדי שהיום אמריקה כולה תהיה מוצפת בזרזירים, מאלסקה שבצפון ועד מכסיקו בדרום.

הזרזירים אכן הצליחו בתפקיד, אבל הצלחתם הייתה כה גדולה שאחרי שחיסלו את המזיקים לחקלאות הם עברו לאכול זרעים ופירות, כולל גרעיני החיטה שבשדות. כלומר, הם עצמם הפכו להיות מזיקים לא פחות גדולים מהללו שהובאו כדי להילחם בהם.

כתמים לבנים

גודלו של הזרזיר כגודל של נקר או שחרור מגודל. אורכו מעט יותר מ-20 ס"מ ומוטת כנפיו כ-40 ס"מ. בעונת הרבייה באירופה הוא מתהדר בנוצות שחורות שלהן גוון ירקרק זוהר, המזכיר את גוון זכרי הצופיות אצלנו, ובנוצות הכנף נראה גוון ירקרק סגלגל. אבל הסימן הבולט מכל, הן הנוצות שלו שבקצה שלהן צבועות בלבן, דבר שמדמה את גופו כזרוע בנקודות לבנות. בחורף, צבע מקורו החד של הזרזיר שחור, אבל בקיץ, בעונת הרבייה הוא נצבע בצהוב.

עונת הרבייה והקינון של הזרזירים נעשית באירופה, ונמשכת למן תחילת האביב עד לאמצע הקיץ. בסבב ההטלה הראשון שני בני הזוג שותפים מלאים למציאת הקן (הם ממעטים לבנות ומרבים "להשתכן" במקום שהם מוצאים למתאים), לדגירה ולטיפול בגוזלים. בתקופה זו הזכר אף קנאי מאוד לבת זוגו ומרבה לתקוף זכרים אחרים בהתקרבם לתחומם.

אבל, כאשר הנקבה פותחת במחזור הטלה שני הכולל גם הוא 4-5 ביצים, הזכר משנה את התנהגותו, מנתק מגע ומתרחק ממנה מהקן, ולא יהיה שותף עוד לדאגה לגוזלים. זהו שינוי התנהגות מאוד בולט ונשאלת השאלה, מדוע?

אחת הסברות היא, שבין זוגות הזרזירים לא נשמרת הנאמנות זה לזו. כל עוד עוסק הזוג יחד בהכנת הקן, הזכר מבצע את מעשי החיזור וההזדווגות, ברור ומובן הקשר שבין השניים. אבל בסבב השני, הזכרים נותנים את עיניהם בנקבות אחרות, והזכר כבר לא בטוח שהביצים הן שלו ואז הוא תופס מרחק.

הדגירה עצמה נמשכת סביב 13 יום. הגוזלים בוקעים חסרי ישע ויש להאכיל אותם תחילה במזון רך, ולאחר מכן במזון מגוון מהחי ומהצומח. לאחר כשלושה שבועות או מעט יותר, לומדים הגוזלים לעוף. בשלב זה הם עדיין תחת חסות ההורים הדואגים להאכילם.

לקראת יציאתם של הזרזירים דרומה, לקראת ימי החורף, הם מתגלים כבעלי כנף חברותיים מאוד, המשתפים פעולה בקבוצה באופן מדהים, והגוזלים מתחברים לאחת החבורות.

לא נעלמו כליל

ככלל הזרזירים אינם חוששים מקירבת בני האדם. הם מגיעים לקראת החורף, בשלהי חודש אוקטובר, מופיעים בשמיים בחבורות גדולות ובתמרוני תעופה מהפנטים.

סיפרתי על אלפי הזרזירים שהיו מגיעים אלינו מדי בוקר ונעלמים מדי ערב. והשאלה היא לאן הם נעלמו.

שנים אחרי שעבדתי ברפת הקיבוץ, יצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית. באחד הערבים, כשהלכתי באחת משדרות ירושלים, ראיתי אנשים הממהרים לעזוב את המדרכות שתחת העצים וכשהרמתי את עיני לצמרות העצים גיליתי המוני זרזירים ש"התדיינו" בקול על הענפים תוך שהן מלשלשות את תוצאות ארוחות היום שלהם מטה. מסתבר שזרזירינו בחרו את עצי עיר הקודש כדי לעשות בה את לילותיהם.

כאמור, מאז הצליחו הרפתנים במלחמתם בזרזירים, נעלמו הזרזירים מאזורנו ומירושלים. אך לא נעלמו מהארץ.

לפני שנים ספורות, כמורה דרך, הגעתי עם קבוצת תיירים לאתר הטבילה של הנוצרים בירדן, קאסר אל יהוד. בעודנו ממתינים לפתיחת שער הגבול בדרך לאתר, ראיתי לפתע המונים של זרזירים שהתרוממו ככל הנראה מאזור מושב נעמה הסמוך, הפליאו את תמרוניהם בשמים ונחתו בהמוניהם על העצים שצבעם הפך ברגע לשחור...

אז כן. הם עדיין כאן, אולי, עד שיסולקו גם הפעם.

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?