דלג לתוכן העמוד
יום שני, 21 באוקטובר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

לאן נעלמו החוחיות?

חוחית (צילום: מרכז להבה קרית שמונה, מאיר לוי, מתוך אתר פיקיויקי)

"רשות המעברים של משרד הביטחון סיכלה ניסיון הברחה של כשלושים ציפורי שיר מעזה לישראל דרך מעבר ארז.... תושב עזה בן 44 הגיע למעבר כשברשותו עשרות חוחיות אותן התכוון להבריח אל מזרח ירושלים ולמכור אותן במחיר של מאות עד אלפי שקלים לכל אחת... זו הפעם החמישית בה מסוכל ניסיון הברחה דומה במקום...".

קראתי את ההודעה הלקונית הזו ב'וואלה' וזו החזירה אותי שנים רבות לאחור עת שימשתי כמורה ומחנך האחראי בין היתר על לימודי הטבע החי בבית הספר הקיבוצי הקטן שלנו. אז, באותם ימים, אכן התוודעתי בדרך לא דרך לגורלה הכואב והדואב של ציפור השיר היפהפייה הזו, ששמה מסגיר את עניינה המיוחד ב"קוצים" – חוחים, דווקא.

ואכן, החוחית קשורה בקשר אמיץ למקצת קוצי הקיץ הגדולים שלנו – לגדילנים ולברקנים, שזרעוניהם, הללו השוכנים בקרקעית ה"מברשת" השעירה שעל ראשיהם, משמשים לה כמאכל תאווה. אין ספק שלו הייתה החוחית נמצאת דווקא בקיץ זה בסביבותינו, לאחר החורף הגשום שחווינו, הייתה חוגגת בהמוניה סביב מקבצי הגדילנים הצומחים לגובה רב בשולי הדרכים והשדות השנה.

אבל, שלא כבשנים עברו, לא נוכל עוד להזין את עינינו במראה המרהיב הזה של סיעות החוחיות העטות על מקורות המזון שלהן. וכל כך למה? כיוון שדווקא יופייה המרהיב של צפור השיר הקטנה הזו הוא שהיה בעוכריה.

 

תראו - חוחית

 

כאמור, לפני שנים, בבית הספר הקיבוצי הקטן שלנו, הייתי בין היתר אחראי על לימודי הטבע, וכמו בכל קיבוץ באותם ימים, חלק נכבד מלימודי הטבע לא נעשה בין ארבע קירות כיתת הלימוד אלא – בטבע.

כפעם בפעם הייתי מורה לתלמידי כיתתי לטול את המימיות והמשקפות ולהתכונן ליציאה לטיול לימודי. את מרבית הטיולים ערכנו באותה תקופה ל"וואדי", הלא הוא נחל שורק שזרימת מימיו, המים המטוהרים היורדים ובאים ממכון הטיהור של ירושלים, זורמים ומפכים בחגורה רחבה המקיפה את הקיבוץ. המים הזורמים מהווים מקור משיכה לבעלי כנף למיניהם, לצבי ביצה, לצפרדעים וקרפדות, לשפיריות בשלל צבעים ועוד כהנה וכהנה יצורים מיצורים שונים.

כמו בפעמים רבות אחרות יצאנו באותו יום לטיול לעבר הוואדי. ככל שקרבנו למוקד הזרימה התחלנו לחוש את מהות המעבר מן הקיבוץ הבנוי אל השטח הפתוח.

סיקסקים חטובי גזרה על רגליהם הארוכות, לבושים בהידור רב בחליפה אפורה, במעין צעיף לבן, צחור, סביב צווארם הנישא ובכיפה שחורה, הדורה ובוהקת על ראשיהם, קדמו אותנו ב"צריחות, אזהרה, כשהם מתעופפים משולי הכביש כדי לחזור ולנחות לידו, כמו נטלו על עצמם את תפקיד – "שומרי השדות". את האוויר קרעה לפתע צריחה – שריקה חדה של "לבן חזה", זה שנקרא בעבר – "שלדג לבן חזה", שמן הסתם גילה ממקום מארבו על אחד הענפים את מה שגילה בנחל והסתער בצלילה מהירה לעבר טרפו.

וכך הגענו לוואדי.

בעלי המשקפות החלו לסרוק את האזור במשקפותיהם, ואז החרידה אותנו לפתע קריאה נרגשת ומלאת הפתעה:

"תראו, תראו!”, קרא יובל הקטן וחד העין, "על הסלעים החלקים הבולטים מהמים! יש שם חוחית אחת שלא זזה! ועוד ואני רואה עוד אחת, על הסלע ליד! ועוד שתיים! מלא חוחיות וכולן לא זזות!”.

"כן! גם אני רואה במשקפת!”, קרא דרור, חברו, “וואאוו! לא תאמינו! הן באמת לא מצליחות לזוז! אפילו בנפנוף כנפיים, הן נשארות תקועות במקומן! כאילו שהן דבוקות לסלעים!”.

"אני רואה!”, קרא יובל בהתרגשות, "אפילו שהן מנסות לעוף הן לא מצליחות!”.

"גם אני רואה", הצטרפה ציפי למקהלה, "ממש בתוך המשקפת! זה כאילו שמישהו הדביק אותן לסלע כשבאו לשתות מים!”.

"ויש שם יותר!", קראו עוד ועוד ילדים, “אפילו על הסלעים הרחוקים!”

טיול בהדרכת מעוז חביב (במרכז בחולצה לבנה וכובע)

ציד לא חוקי

גם אני נטלתי משקפת מאחד הילדים ועד מהרה גיליתי את התמונה כולה. הבנתי שאכן מישהו פיזר חומר דביק על הסלעים במטרה לצוד את החוחיות וזאת על מנת למכור אותן לכל המרבה במחיר. אפשר שגם פיזר גלעינים על הסלעים כדי למשוך את החוחיות בבואן ללגום מים.

כבר אז שמענו שתושבי הגדה ומזרח ירושלים מוכנים לשלם ממון רב כדי לרכוש "צפור מזמרת יפת מראה", ולכלוא אותה בכלוב בבתיהם, והחוחית יפת המראה נחשקת אף יותר מהכנריות המיובאות מחו"ל.

"עכשיו אני מבין למה בקושי רואים חוחיות באזורי הברקנים והגדילנים אצלנו, היכן שהיינו רואים אותן תמיד דווקא בקיץ, בחופש הגדול. בטח מישהו תופס אותן ומעלים אותן. איזה חסר לב יכול לעשות להן את זה!? “, קרא דרור.

"כנראה שדרור צודק", אמרתי, כאוב וכועס, "כנראה שיש מי שצדים כך את החוחיות כדי למכרן. חכו לי כאן. הרי אנחנו נשמרים שלא להיכנס למים הללו. אז, עדיף שרק אני אכנס ואשחרר את החוחיות המסכנות".

וכך, נכנסתי אל הנחל הזורם בזהירות, טובל עד החזה בתוך מימי הביוב המטוהרים, השוצפים והקוצפים, ובעדינות רבה שחררתי את החוחיות הדבוקות לסלע, משתדל שלא לקרוע את עור אצבעותיהן ולא לשבור את רגליהן הדקיקות, כדי שתוכלנה לחזור ולהתעופף אל ביתן שבטבע.

היה זה לפני שנים.

והיום? היום לא ניתן עוד לראות את החוחיות היפיפיות במרבית ישובינו.

כמה חבל.

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?