להניח לגאווה ולאגו ולמצוא את התכלית
חג הפסח הוא חג של קירוב לבבות, גאולה אישית ולאומית, מי ייתן ונצליח לפסוח מעל המחלוקות ולהתמקד יחדיו במציאת דרך המלך
ספר 'ויקרא' הוא הספר השלישי מבין חמשת חומשי תורה והוא עוסק בהקרבת קורבנות, דיני המשכן ובעבודת הכוהנים. על פניו נראה הספר כלא רלוונטי, אולם אימוץ נקודת מבט רחבה יותר מאפשרת השלכה מהלכות גשמיות ופיזיות להבניית תפיסה ערכית ברמה האישית וברמה החברתית וממנה להתפתחות. לכל אורכו של הספר אנו מקבלים כלים להתקרבות - של הפרט אל עצמו, של היחיד עם זולתו ושל האדם עם בוראו.
בשתי הפרשות הראשונות בספר, בפרשת 'ויקרא' ובפרשת 'צו', אנו נחשפים לתופעה נדירה בספר התורה, והיא הופעתה של אות זעירה בתוך הכתוב. הרב יוסף חיים, המכונה 'הבן איש חי' על שם סיפרו, מבהיר כי לכל אות ואות בספר התורה ישנה משמעות, ומדגיש כי על פי ספר הזוהר האותיות הזעירות מסמלות את "סוד העשייה ואת סוד הנפש". הספר השלישי מתחיל במילים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה" (א,א) זוהי קריאה להתקרבות המופנית אל משה רבינו ובאמצעותו לכל אחת ואחד מאיתנו. האות א הינה זעירה, על מנת לסמל שהתקרבות מהותה בענווה, בהקטנת האגו (אנוכיות, גאווה, וכחנות). משה, העניו באדם, כפי שמעיד עליו הכתוב, נקרא להתקרב אל בוראו ולהיכנס אל תוך המשכן. המשכן מסמל ביהדות את ליבו של האדם שנאמר "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות, כה, ח), והמסר לדורות הבאים הוא שקירבה מתחילה בין האדם ובין עצמו וראשיתה בהתכנסות פנימה אל תוך הלב בענווה וללא אגו.
המשכו של הפסוק: " דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" (א, ב) מכוון ללימוד נושא הקורבנות בהיבט הגשמי אולם למעשה מכוון ללמידת המיומנויות ליצירת קירבה. המילה 'מכם' מבהירה כי תהליך ההתקרבות אומנם מתחיל בפנימיות האדם, אולם מתוך התהליך האישי ניתן לצמוח ולעבור לשלב הבא ולפעול לקירוב לבבות וליצירת קירבה עם הזולת; קורבן חטאת וקורבן אשם מעוררים באדם חמלה ומוכנות למחילה, זבח תודה מעודד להכרת הטוב וראיית הטוב, קורבן עולה מעיד על עליה והתמרה בהיבט של מודעות עצמית ומודעות חברתית ועל הרצון להמשיך ולעלות במדרגות התודעה, קורבן שלמים מסמל את ההבנה שעל האדם להיות שלם ולא מושלם. "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ (ג,יד)" כאשר האדם החוטא מביא את קורבנו הוא נדרש לשרוף את החלב/השומן, הכליות ויתרת הכבד, המסמלים ביהדות את התאוות והיצרים (חלב/שומן), את המחשבות השליליות והתבניות המקובעות (כליות) וכן את הרגשות השליליים כגון הכעס, הגאווה, הווכחנות, האנוכיות והקינאה (כבד).
בפרשת 'צו', אנו שוב נחשפים לתופעת האות הזעירה, הפעם באות מ' במילה מוקדה: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ". מוקדה מלשון מוקד; על האדם להתמקד בנעשה בתוך תוכו, על מנת שיוכל לעבור תהליך של שינוי פנימי ועליית מדרגה. שלב זה הינו הכרחי כדי לאפשר לנו להרגיש את זולתנו ומתוך כך לייצר קירבה.
התמקדות (פוקוסינג) היא מיומנות טבעית הקיימת בכל אחת ואחד, אשר נועדה לשים לב לעצמינו ולאחרים, המיושמת בעשורים האחרונים כשיטה טיפולית אפקטיבית. במצב של התמקדות האדם מכוון את תשומת ליבו ונוכחותו לתחושה גופנית אשר בתחילה נחווית כעמומה ומעורפלת, אולם ההתמקדות בה עשויה להביא למודעות לתהליכים פנימיים המתרחשים בנפשנו, לעורר זיכרון, לאפשר דיוק בניסוח ההרגשה ולכוון להבנה עמוקה של שורש הבעיה, ומתוך כך גם להציף את הפעולה שבה יש לנקוט לפתרונה, בכדי להתקדם צעד אחר צעד בתהליך של שינוי וריפוי. טיפול בהתמקדות עשוי לסייע בהתמודדות עם בעיות רגשיות, אתגרים, משברים וכן בקידום מטרות. מקורה של שיטת ההתמקדות היא במחקרם של הפילוסוף והפסיכולוג יוג'ין ג'נדלין ועמיתיו מאוניברסיטת שיקגו, אשר חקרו את השאלה מדוע ישנם מטופלים שמצבם משתפר לעומת מטופלים אחרים העוברים את אותו תהליך טיפולי אצל אותם אנשי מקצוע שמצבם לא משתפר למרות הטיפול? באמצעות מחקר וצפייה הם מצאו שהנועצים והמטופלים שחוו שינוי והצלחה הם אלו שבאופן טבעי התמקדו בתחושת הגוף הפנימית שלהם בנוגע לסיטואציה, וממנה שאבו מידע לגבי מצבם הריגשי, דבר שאפשר להם לחדד את מקור הבעיה ולשפר את תחושתם. הסתבר כי גוף האדם מאפשר לתת אינפורמציות שאינן נגישות לחלק המודע של המוח, לכן אם נשים לב ישירות לתחושות הגופניות שלנו נוכל לרתום את המידע הזה כדי להועיל לעצמנו.
היהדות מחברת בין גוף לנשמה, בין גשמי לרוחני, בין הפיזי למטאפיזי, בין העשייה להתפתחות נפשית ושינוי תודעתי - בכל מעגלי החיים ולאורך כל חגי השנה. חג הפסח, אשר חל תמיד בתקופת הקריאה בספר 'ויקרא' ובתורת הקורבנות, מביא עמו שלל מנהגים וטקסים פיזיים, אשר נועדו להבנות תפיסה ערכית ולאפשר התעלות רוחנית והתמרה. ניקוי וביעור החמץ כמו גם אכילת מצה הם מסימני החג, והם מסמלים את בצקם של בני ישראל אשר לא הספיק לתפוח עם יציאתם ממצרים ונאכל כמצות. אימוץ נקודת מבט רחבה יותר מאפשרת לבחון את משמעותם של החמץ והמצה גם בהקשר של גאולה אישית ולאומית; אנו נדרשים להתנקות מתחושת ההחמצה ומהרגשת החמיצות ולהניח לגאווה והאגו (חמץ, בצק שתפח) על מנת שנצליח לפסוח מעל הקשיים והאתגרים, להגיע לידי מיצוי ולמצוא את התכלית (מצה).
אנו פותחים את קריאת ההגדה בליל הסדר באמירת הָא לַחְמָא עַנְיָא, פיסקה בארמית הקוראת לכל הרעבים ולכל הרוצים בכך להגיע ולהצטרף לסעודה בביתנו, הנאכלת לזכר "לחם העוני" שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים, ובסיומה של פיסקה זו ישנה תפילה לגאולה. חג הפסח הוא חג של קירוב לבבות, גאולה אישית ולאומית; מי ייתן ונצליח לפסוח מעל המחלוקות ולהתנקות מתחושות של החמצה וחמיצות ובמקום זאת להתמקד בלהגיע יחדיו למיצוי ומציאת דרך המלך.
שבת שלום וחג שמח,
המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל
שרונה קדושאי בר-נס
M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים
יעוץ וליווי מנהלים, מנחה לפיתוח מקצועי, הדרכת הורים
"רימון" מרכז מומחים לטיפול
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?