דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 21 באוגוסט 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

להרגיש – מי צריך את זה בכלל?

היכולת להרגיש עצב, פחד וחוסר אונים מלווה ביכולת להרגיש התפעמות, שמחה ואופטימיות. המחיר של הדחקת רגשות קשים הוא חוסר היכולת להרגיש בכלל

לכל אחד מאתנו יש סף רגישות שונה, מה שמשפיע עלינו אחרת. אילוסטרציה

"אני מודה שלבוא לכאן הערב לא היה הדבר הקל ביותר מבחינתי", אמרה הילארי קלינטון בנאום, לאחר ההפסד לדונאלד טראמפ, "היו כמה פעמים בשבוע האחרון בהן כל מה שרציתי לעשות זה להתכרבל עם ספר טוב או עם הכלבים שלנו ולא לצאת מהבית לעולם". בשני המשפטים הכנים האלו הצליחה הילארי לעשות את מה שהיא כשלה לעשות לאורך כל מסע הבחירות שלה – להתחבר לאנשים.

אחת הטענות שעלו כלפיה לאורך קמפיין הבחירות, גם מהמחנה היריב וגם מתוך מחנה הדמוקרטים, היה שהילארי מרוחקת רגשית ולא מצליחה לעורר מספיק אמון ואמפתיה בציבור. אמרו עליה שהיא אישה קשה וחסרת רגש ושלקהל הבוחרים קשה להתחבר אליה.

לראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית, המפסיד בבחירות לא עלה לנאום לפני המנצח. הפרשנים העריכו, שהיה להילארי קשה לעמוד לפני הציבור. אפשר להבין זאת, במיוחד לאחר שכל הסקרים והתקשורת הבטיחו לה את הניצחון. התוצאות היו כה מפתיעות עד שהן הצליחו לחדור אל מעבר למעטפת הקשיחה של הפוליטיקאית המנוסה ולסדוק את אותה חומה בצורה, שחלק גדול מהאמריקאים הרגיש שמפרידה בינה לבינם. כאב ההפסד צרב בה כל כך עמוק עד שהיא לא יכלה עוד לפעול לפי מה שיועצי הקמפיין שלה ייעצו לה או מה שהחוקה האמריקאית דורשת – היא פשוט כאבה מדי בשביל לצאת ולנאום. אולי לא פוליטיקלי קורקט אך ללא ספק אנושי.

לכל אחד מאתנו יש סף רגישות שונה, מה שמשפיע עלינו לא בהכרח ישפיע באותה המידה על אדם אחר. אך מעבר לשוני האישי בן האחד לשני, לעתים אירועי חיים קשים וטראומות שאנו עוברים עלולים לגרום לנו לקהות רגשית, מצב בו הרגשות הם עמומים וישנה תחושה ששום דבר לא נוגע בנו ישירות אלא עובר מעל ראשנו.

הסיבה המרכזית לקהות רגשית היא מנגנון ההגנה של הנפש, שבתגובה לכאב ולמצוקה רגשית מפחיתה למינימום את הווליום של "כפתור הרגש". כך, הרגשות מהאירוע הכואב לא נחווים בעוצמה האמתית שלהם. הבעיה עם מנגנון ההגנה הזה היא, שאותו ניתוק רגשי מתחושות של פחד, עצב, חרדה ועוד מעמעם רגשות אחרים וחיוביים, לעתים אפילו חיוניים כמו שמחה, אהבה, ויטאליות ואופטימיות באופן כללי.

אחד השלבים המפחידים ביותר לאדם הנמצא בתהליך טיפולי, הוא השלב שבו כבר ישנה מודעות לאירוע מסוים, שהשפיע בעבר, וקיימת ההבנה שאותו אירוע טרם עבר עיבוד רגשי, שבו מעבר ל 'לדבר על...' יהיה ניסיון לפגוש את אותן רגשות ותחושות מאותו אירוע. זה לא קל.

כולנו נולדנו עם היכולת להרגיש ואובדן הרגישות קרה בשלב מסוים לאורך הדרך. אני מבין למה יש מי שפשוט לא מוכנים עדיין לפגוש את המקום הכואב, אך יכול להבטיח לאלו שמעיזים לעשות את אותו צעד אמיץ כי מחכה להם עולם חדש (או חדש-ישן), עולם שבו החיים לא עוברים מעלינו אלא אנחנו חלק מהחיים, עולם שבו אנו נוגעים באנשים ואנשים נוגעים בנו, עולם שבו היכולת ליצור קשר, לאהוב ולהיות אהובים נמצא בהישג יד.

תוך כדי כתיבת הטור אני שומע בחדשות על השריפה בנטף ועל כך שמסעדת 'המטבח של רמה' עלתה באש ונשרפה כליל. לפני שנתיים, כשעברתי לגור בהרי יהודה, הפעם הראשונה שבה אני וענת יצאנו לאכול הייתה ב'מטבח של רמה'. מעבר לאוכל הטעים והייחודי וקבלת הפנים הלבבית התלהבנו מהנוף הירוק הנשקף ממרפסת המסעדה ואמרנו לעצמנו שנחזור לשם בעתיד כשמזג האוויר יהיה חם יותר והמרפסת תהיה פתוחה כדי שנהנה ממלוא החוויה שיש למקום המקסים הזה להציע. לצערי, לא הספקנו לחזור לשם ואני מרגיש את העצב כשאני חושב על המקום שכבר לא קיים ועל כל אותם האנשים שאיבדו את היקר להם בשריפות האחרונות.

פעמים רבות המטופלים שואלים אותי האם לא עדיף פשוט לא להרגיש בשביל להימנע מהכאב הכרוך ברגשות כגון עצב, פחד, אובדן, חוסר אונים ועוד רגשות לא נעימים? אני יודע על עצמי, שאם לא הייתי יכול להרגיש את העצב על שריפת המסעדה, לא הייתי יכול לחוש את ההתפעמות ואת השמחה שחשתי כשהגעתי לשם לראשונה ופגשתי את הנוף הירוק ורענן. לא הייתי רוצה לאבד את היכולת הזו.

לא מזמן נתקלתי בראיון ששודר בערוץ 2 עם הג'ודוקא אורי ששון, באותו ראיון הוא נשאל על הרגישות שלו. התשובה שלו הייתה כה מדויקת שלא הייתי יכול לנסח אותה טוב יותר, וכך ענה ששון: “פעם הייתי נעלב בקלות. היום יש לי מנגנון שיודע לקחת את זה הצידה. אבל בצד הטוב של הרגישות, אני חווה את הדברים ממש בעוצמות מטורפות. מוזיקה זה דבר שהוא מאוד-מאוד נוגע בי. השירים הכי מרגשים, אינטימיים ואותנטיים נותנים לי עוד יותר כוחות בגלל שהם כל כך מרגשים אותי. מרגש אותי לחלום, פשוט לשכב במיטה ולחלום על דברים שאני רוצה, לפעמים אני מדמיין את הדברים שאני רוצה ומזיל איזו דמעה. אני חושב שבגלל שאני כל כך מרגיש את הדברים האלה, כל כך חש אותם, כאילו הם כבר פה, בגלל הרגישות הזו, אז הם קורים".

 

יאיר לביא

laviyair@gmail.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?