דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 04 בנובמבר 2026
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

לזכרו - כולם היו בניו

למרות שלא היה פעיל ציבור, היה אהרון דדון ממושב לוזית נוכח במרחב הציבורי בעיקר באמצעות אמרות השפר שלו ששולבו בנאומיו של בנו. השבוע הלך לעולמו

ידעו מבחנים גם בעבר. מימין לשמאל, יושבים: משה, אהרון דדון ז”ל, והנכד אורי, עומדים: יאיר, אבי, נפתלי וציון . פברואר 2009

"כמו שאבא שלי אומר...” הוא הקדמה שרבים במטה יהודה מכירים. ראש המועצה האזורית, משה דדון, היה משתמש בהקדמה הזו פעמים רבות בנאומיו הפומביים ובשיחותיו האישיות. בדרך כלל, ההמשך היה פתגם או אימרת שפר שביטאו ערכים של חינוך וסובלנות עם שמץ של הומור. במובן הזה, היה אביו של ראש המועצה, אהרון ז"ל, מעין נוכח-נפקד בחיים הציבוריים של מטה יהודה, ואמרות השפר שלו היו חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי של תושבי המועצה.

השבוע הלך אהרון דדון לעולמו והוא בן 82. טקס ההלוויה שלו נערך בבית העלמין בשריגים בהשתתפות קהל רב מאוד. קטע הכביש שבין צומת האלה לצומת שריגים היה עמוס במאות כלי רכב שחנו לאורכו במטרה לחלוק כבוד אחרון למי שנמנה על מייסדי מושב לוזית והיה סמל להתמודדות של עולי צפון אפריקה עם קשיי הקליטה וההשתרשות במולדת הישנה-חדשה.

אהרון ז"ל לא היה רק אביו של ראש המועצה, אלא גם אביהם של עוד שני פעילי ציבור, נפתלי, נציג מושב מטע במליאה, ואבי, נציג מושב לוזית במליאה ויו"ר הנהלת אגודת הפלחה. ביתו במושב לוזית היה מקום ההתכנסות הקבוע של בני המשפחה ורבים במטה יהודה למדו להכיר את המושב המרוחק בזכות זאת.

הוא עלה לארץ בשנת 1956, ונשלח יחד עם קבוצת עולים ממרוקו ליישב את השממה של שפלת יהודה. למרות שהיה חסר נסיון כלשהו בחקלאות הוא השתלב בחיי האגודה החקלאית של המושב, שימש כחבר וכיו"ר הוועד ומאוחר יותר ככורם של כרמי המושב שהשתרעו על 400 דונם.

בפברואר 2009, שבוע לפני שהתמודד בראשונה לתפקיד ראש המועצה, ביקש משה דדון מעיתון "בקיצור" להגיע לבית שבו גדל במושב לוזית ולפגוש שם את אביו. הנה קטע מהדברים שפורסמו אז:

"שבוע לפני שהוא מתייצב למשפט הבוחר ביקש המועמד לראשות המועצה, משה דדון, לחזור לבית שבו גדל במושב לוזית. זה המקום בו גדלתי, זה החינוך לו זכיתי בבית, זה הקשר עם האחים שלי ואלו הערכים היסודיים עליהם צמחתי, הוא מנמק את בחירתו.

האב, אהרון דדון, נרגש מאוד מן המעמד, חוסך במילים ומניח לבניו לספר על המשפחה. השיחה מתגלגלת, וחושפת טפח מההיסטוריה המשפחתית שצפנה להם התמודדות לא קלה עם החיים.

גדלנו בבית שלא היה בו הרבה, פותח יאיר הבכור, אפשר לומר שחיינו כמעט בעוני, כדי שיהיה לנו נעליים אבא היה קונה פיסות עור ומתקן לנו נעליים, המדים שהיו לי כאשר התחלתי את עבודתי כשוטר תוקנו ושימשו את שאר האחים, למרות שלא היה שפע חומרי זכינו להמון חום ולהכוונה, ללמוד ולהשכיל.

החינוך וההשכלה עמדו תמיד במרכז, מסכימים כל האחים, ההורים תמיד דחפו אותנו להתמקד בלימודים ולהתעלם מהאווירה ששררה בחוץ, אשר לא עודדה השכלה.

משפחת דדון ידעה לא מעט מבחנים במהלך השנים. בתחילת שנות ה-80 חלתה האם, סוליקה, בסרטן הדם. כל האחים התגייסו כדי לממן עבורה בדיקות וטיפולים, אך המחלה הייתה חשוכת מרפא והיא נפטרה בתוך כשנה וחצי. היא הייתה בת 40 במותה.

התא המשפחתי התגייס כדי לסייע ולתמוך בבית. יאיר הבכור, שירת אז במשטרה, והעביר את משכורתו לפרנסת הבית. גם שאר האחים הבוגרים תמכו ככל יכולתם. כך אנחנו, מעידים האחים על עצמם, תומכים זה בזה בזמנים טובים יותר וטובים פחות.

המהלומה שבאה עם פטירתה הפתאומית של האם, לא הייתה האחרונה איתה התמודדו האחים. כמה שנים לאחר מכן חלתה אחת האחיות במחלת כליות קשה ונזקקה להשתלת כליה בחו"ל בעלות של 100 אלף דולר. כל האחים שברו חסכונות, פנו לקרנות, והצליחו לגייס את הסכום. האחות נותחה, קיבלה את כליית אחד מילדיה וההשתלה הסתיימה בהצלחה.

לא עבר זמן רב ושוב התמודדה המשפחה עם משבר. האח שמעון שימש כמפקד פלוגת מג"ב ברמאללה ובמסגרת מילוי תפקידו נורה ונפצע. האחים והאב קיימו תורנות ליד מיטתו בבית החולים.

מה שמציין אותנו זה שכולנו חונכנו על נתינה, אומר ציון. כך קיבלנו מאבא, גם אם קשה לנו, אנו מחונכים לשמור על היכולת שלנו לתת ולסייע לאחרים”.

יהי זכרו ברוך.

 

יובל רובין

[email protected]

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?