לפגוש את הפחד ולהתמודד איתו

המחשבה שתפסתי פורץ בבית לא עלתה בראשי כלל , ואולי זה מה שהציל אותי . במקום זה המחשבה שעלתה בי היתה שכנראה הוא ידיד של שותפתי לדירה .

" מה נשמע ?" שאלתי אותו בחיוך .

הבחור הביט בי בהלם גמור ולבסוף אמר במבטא ערבי כבד " וואלה בסדר " . באותו הזמן גם שמתי לב לסכין שהוא אחז בידו . " טוב , תביא את הסכין " אמרתי לו לפני שהבנתי באמת באיזה מצב אני נמצא .

וכך מצאתי את עצמי במצב אבסורדי שבו אני עם סכין ביד כשמולי בחור ענק יושב על המיטה שלי ורועד לגמרי , כשנחתה עליי סופית ההבנה של הסכנה שבה אני נמצא . ברגע שהבנתי זאת , חוויתי פתאום רגע של צלילות חושים מופלאה ואפילו הזמן נראה כאילו הוא נמתח ושהכול קורה בהילוך איטי . הייתי מודע בצורה ברורה לכך שאסור לי לרגע להראות או להרגיש שום פחד ושאני צריך לעשות הכול כדי להרגיע את הפורץ כדי שהוא לא יאבד שליטה או שיבין פתאום שהוא יכול לפגוע בי ולברוח .

מצאתי את עצמי מורה לו לעבור ולשבת בסלון ואמרתי לו שלא יפחד שאני רק רוצה לבדוק שהוא לא לקח כלום ואז אשחרר אותו . נעלתי את הדלת שלא יברח , חיפשתי בחדרים וראיתי שבאמת כל מה שהוא לקח זה מצלמות שאותן הוא החזיר לי ומערכת הסטריאו שהייתה מחוץ לחלון והוא הבטיח להחזיר אותה כשהוא י יצא . תוך כדי דיבור איתו שמתי לב למבנה גופו , לצבע השיער ולעיניים , לפרטי הלבוש ולעוד פרטים מזהים שאוכל לתת תיאור כמה שיותר מדויק לשוטרים .

הרגשתי שתפקדתי מצוין והייתי גאה בתגובות שלי . ולמרות זאת , במשך שלושה חודשים לאחר המקרה נהגתי לטרוק את הדלת בחוזקה לכיוון הקיר בכל פעם שנכנסתי לחדר , וזאת כדי לוודא שאין אף אחד מאחוריה . למה ?

רק לאחר כמה שנים במהלך לימודי הפסיכותרפיה הבנתי שלתקופה קצרה סבלתי מפוסט טראומה – הפרעת חרדה המתפתחת בעקבות אירוע קשה , ובעצם אותה חוויית צלילות שחוויתי הייתה מנגנון הגנה של ניתוק כדי שלא ארגיש את הפחד .