לפיד מרים

המזכירה המיתולוגית של קיבוץ צרעה, מרים לפיד ז"ל, הלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 90.5 , לאחר ששימשה במשך 63 שנים כמזכירת הקיבוץ. היא עבדה כמעט עד הרגע האחרון והייתה סמל ומופת לענייניות, למעשיות, לזיכרון טוב ולמשימתיות לצד משפחתיות מסורה, חברות טובה וכוחות נפש. דברים לזכרה מאת מיכל בשן

מרים לפיד במשרד מזכירות קיבוץ צרעה (צילום: משפחתי) 
 

המזכירה הטכנית האגדית של קיבוץ צרעה, מרים לפיד, הלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 90.5. מרים שימשה כמזכירה הטכנית של הקיבוץ במשך 63 שנים (!) ועבדה כמעט עד יומה האחרון כשהיא מגלה חיוניות רבה ובקיאות בכל האירועים המתרחשים בקיבוץ.

שמה של מרים יצא למרחוק בכל רחבי התנועה הקיבוצית כסמל לענייניות, למעשיות, לזיכרון טוב ולמשימתיות, לצד דוגמה לחברות טובה ולמשפחתיות מאפשרת, מפרגנת ותומכת. מרים הייתה מוסד, שם, סמל ליציבות ולתפקוד ענייני ויעיל, תומך ומסייע - בכל מחיר, ואי אפשר לדמיין את משרדי המזכירות וההנהלה של הקיבוץ בלעדיה.

"היא לא רצתה ליפול למעמסה על האחרים" ספדו לה ילדיה. "אפילו את מועד הפטירה היא כאילו תכננה, כך שנוכל לעכל, להתארגן ולקבור אותה בנחת ביום ראשון" אמרה טל, בתה הרביעית.

לפיד ז"ל השאירה מאחוריה סיפור של הישרדות מימי השואה כולל שהות במחנה ברגן בלזן, עלייה לארץ, הקמת שבט משפחתי בצרעה עם בעלה אקי ז"ל וחברות מופתית ביניהם, והתמודדות אמיצה ונחושה עם שכול אותו נאלצה לפגוש במהלך חייה.

ניצולת שואה

מרים לפיד נולדה באפריל 1933 בעיר דבנטר שבהולנד, בת זקונים למשפחתה. הוריה, בתיה והרמן אנדריסה, היו פעילים בתנועת 'החלוץ', ואמה נמנתה עם מקימי סניף ויצ"ו בדבנטר. ב-1939 עברה המשפחה לעיר אוטרכט.

לאחר כיבוש הולנד נאלצה מרים לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר. הגרמנים החרימו בתי יהודים, אך עם בואם לביתם של בתיה והרמן נבהלו מהודעה שהייתה תלויה על הדלת, לפיה מרים חולה בשנית (סקרלטינה), ומפאת החשש להידבק במחלה – הם נמנעו מלהיכנס אל הבית.

אביה של מרים לא רצה להסתתר אצל חברים נוצרים, כדי שלא לסכן את חייהם. באפריל 1943 נלקחה המשפחה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם, וביוני גורשה המשפחה למחנה ווסטרבורק. רק האח הבכור, שהיה במחתרת ההולנדית, ניצל מהגירוש.

האב הרמן קיבל תפקיד משרדי בווסטרבורק. הוא הצליח להשיג למשפחה סרטיפיקט (אישור הגירה) מזויף לארץ ישראל, וכך הוכללה המשפחה ברשימת אסירים שהיו עתידים להיות מוחלפים בחילופי שבויים.

בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן-בלזן ונכלאה בתת-מחנה שיושביו היו אמורים להיות מוחלפים בחילופי השבויים. בני הנוער במחנה ערכו פעילויות לילדים ולימדו אותם שירים בעברית ובהם השיר "פה בארץ חמדת אבות" , שהיה קרוב לליבה ואף הושמע בהלווייתה.

בפברואר 1945 נספה האב הרמן. ב-9 באפריל הוצעדו האסירים לתחנת הרכבת. האם בתיה הייתה חולה בטיפוס ולא יכלה ללכת. אחיה ואחותה של מרים נשאו אותה על גבם. מרים ומשפחתה הועלו על "הרכבת האבודה". במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם. ב-23 באפריל שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ שבמזרח גרמניה.

לאחר מספר חודשים שבו מרים ובני משפחתה להולנד, ומרים הצטרפה לתנועת הנוער 'הבונים'. היא הדריכה בתנועה, הייתה מזכירת התנועה בהולנד וב-1950 נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הצטרפה לחוות הכשרה באזור אמסטרדם.

השתקעות בצרעה

בשנת 1953 עלתה מרים לישראל. כאן, בארץ היא פגשה את אקי לפיד והצטרפה עמו לגרעין תנועת 'הבונים' מדרום אפריקה שנקלט בקיבוץ צרעה. לימים הם נישאו, הביאו לעולם ששה ילדים וזכו ב-14 נכדים.

בראשית שנותיה בקיבוץ עבדה מרים, כמו חברות קיבוץ רבות אחרות, במסגרות החינוך. בסוף 1959 התבקשה להחליף למשך חצי שנה חברת קיבוץ בתפקיד מזכירת מפעל האופניים של הקיבוץ, כשאותה חברה נסעה לביקור הורים בדרום אפריקה.

כשסיימה את תפקידה במפעל באפריל 1960, ביקש ממנה מזכיר הקיבוץ דאז, מוסה חריף ז"ל, מי שלימים הפך לח"כ מטעם תנועת העבודה, להקים את המזכירות הטכנית של צרעה. היא התחילה את הכל כמעט מאפס. לקחה על עצמה לנהל את לוח הזמנים של המזכיר ומרכז המשק, ולטפל בענייני החברים הנוגעים לרשויות כמו חידוש רישיונות נהיגה, שירותי דואר, ביטוחי נסיעות לחו"ל ועוד. את כל זה עשתה במשרד ששכן אז בצריף עלוב, ללא חיבור למים.

לאורך השנים היא סיפרה כי אינה מלומדת, כיוון שחוק לימודיה הופסק בשל המלחמה, והיא אמנם לא למדה באופן מסודר מאז, אך מנגד הייתה בור סוד שאינו מאבד טיפה, אישה אינטליגנטית ויודעת דבר מאין כמותה.

ב-1966, היא יצאה עם בעלה אקי וילדיהם, לשליחות של שנתיים בדרום אפריקה. כשחזרה היא שובצה שוב לתפקיד המזכירה הטכנית, והמשיכה לשרת את החברים ולטפח את הקשרים עם עובדי ה'דואר נע' שהגיעו מבית שמש השכנה.

עם הזמן עברה המזכירות למבנה קבע, ולאחר מכן למשרדי ההנהלה. מאז ועד כשבועיים לפני פטירתה, גם כשהתבגרה ונחלשה היא המשיכה לשמש כמזכירה הטכנית בקיבוץ והייתה כעמוד יציב שהולך לפני המחנה, ומסמן לכל החברים שהכול בסדר, החיים ממשיכים, השגרה יציבה ואין מה לדאוג.

משפחת לפיד המורחבת (צילום: משפחתי) 

התמודדות עם שכול

כאמור - למרים ולאקי נולדו שישה ילדים. בנם הבכור – ינון ז"ל, נולד עם פיגור קשה, ונפטר בהיותו בן שבע. בנם רן היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל על, ונהרג ב-2009, בהתרסקות מסוק.

לפני שנים, כשרן ז"ל התבקש להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ, הוא התנה זאת באישורה של מרים. מרים אישרה ואמרה: "אין דבר גדול יותר עבורי מכך שבני, טייס בחיל האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון הפרטי שלי".

לאורך כל השנים דיברה מרים בפתיחות רבה על כל נושא שעליו נשאלה: השואה, הבנים ששכלה, ותמיד היא דייקה בפרטי הפרטים. בכל תיאור של אירוע ציינה את התאריך המדויק ואת השתלשלות העניינים. תמיד היא שיבצה אנקדוטות וקוריוזים עם הרבה הומור, בדיבור שוטף שניכרו בו שרידי מבטא הולנדי.

כל בניה ובנותיה, נכדיה ונכדותיה של מרים, הם בעלי השכלה גבוהה, נושאים בתפקידים בעלי השפעה, מאוחדים ביניהם ומהווים שבט מגובש וחברי. חלקם יצאו בעבר לשליחות בשם מדינת ישראל.

טיול שורשים

בשנת 2018, ב'יד ושם' – נבחרה מרים להדליק משואה בערב יום השואה והגבורה. היא הגיעה לטקס בליווי ילדיה ונכדיה והדליקה את המשואה בגאון ובגאווה גדולה, וחשה סגירת מעגל.

לפני שנים אחדות נסעו מרים ואקי ז"ל עם בני המשפחה לטיול שורשים באירופה. הם ביקרו בתחנות חייה של מרים, פגשו אנשים מעברה, הצטלמו וחוו בעוצמה את חוויותיה מן העבר והעמיקו להבין איך סיפור העלייה המופלא הזה החל. בעקבות כך הם גם הוציאו ספר/ אלבום, המאגד את חוויות הטיול במילים ובתמונות מרהיבות.

בעשור האחרון, הופיעה מרים בפני קהלים שונים, וסיפרה על חוויותיה ממלחמת העולם השנייה והשואה. היא השקיעה בכך מאמץ רב מתוך הבנה עמוקה שהיא שייכת לאחרונים מבין שורדי השואה. היא דיברה בפני תלמידי בית ספר, חיילים, סטודנטים ותושבים, וסיפרה את סיפורה לפרטי פרטיו.

להרצאותיה אלה היא תכננה לוח זמנים מדוקדק לפי סדרי עדיפויות: ראשית – נענתה לבקשתם של כל נכדיה שביקשו שתרצה בפני חבריהם לכיתה, לקורס או למסלול. אחר כך הופיעה בכל מקום אליו הזמינו אותה, ולא סירבה לאיש, אלא רק כשחשה עייפה מידי.

בשנים האחרונות. גם תושבי השכונות השונות בבית שמש התכנסו כדי לשמוע את סיפורה הנדיר, והיא הוזמנה שוב ושוב להשמיע אותו. היו ביניהם חילונים, דתיים, חרדים, נשים וגברים שהתרגשו, שהתעניינו וביקשו לדעת עוד ועוד, והיא סיפרה הכל בנחת, בבהירות ובדיוק, וגם ענתה על שאלות הקהל.

השראה לחיים

בשבת האחרונה, 4.11.2023 נפטרה מרים ז"ל בדיוק בתאריך ההיסטורי של יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין ז"ל. בנותיה, טל ומיה, מספרות כי לאחרונה התעייפה פיזית, לאחר כל השנים בהן הייתה פעילה מאוד ומלאה בחיוניות. היא נהגה להתעמל בקביעות, לשחות בבריכה ולצעוד מסביב לקיבוץ עד לא מזמן.

ב 7.10, בעת שהתרחש האסון הגדול בדרום – היא שמעה את החדשות, וכפי הנראה הבינה שישנו מבצע צבאי כלשהו. "אנחנו מקוות שלא הבינה את גודל האסון" אמרו לי בנותיה. "עדיף לחשוב שנמנע ממנה הצער הגדול הזה".

ביום ראשון אחרי הצהריים התכנסו בבית העלמין שעל ההר בצרעה מאות איש. היו שם חברי הקיבוץ – מקטון ועד גדול, חברים שעזבו זה מכבר את הקיבוץ לטובת יישובים אחרים בארץ, אך זכרו אותה מנעוריהם ובאו ללוות אותה בדרכה האחרונה. היו שם בני משפחתה, חברי המשפחה, וגם מכרים אחרים, חובשי כיפות. ארבעת ילדיה הספידו אותה, וכולם סיפרו עד כמה היא נסכה בכולם תחושה של כוח ושרידות, עד כמה היא היוותה השראה לחיים של עשייה ויוזמה. גם נכדיה ספדו לה, בצער ובאהבה. חברי הקיבוץ וחברי המשפחה העלו בפני הקהל זיכרונות, בהרבה חיבה והערכה.

אמא אהובה

מפאת קוצר היריעה, מובא כאן רק ההספד של הבת טל:

"אמא אהובה,

במותך, כמו בחייך, היית ריאלית, פרקטית, מתחשבת, מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת. לא רצית להיות נטל. וכך, בצניעות ובשלווה, נפרדת מאתנו בשבת בבוקר. כאילו שהכל היה מתוכנן: שיהיה לנו זמן לעכל, להיפגש כל המשפחה בביתך, לתכנן את טקס הלוויה והפרידה ממך. גם אנחנו, כמוך, ריאליים, ולמרות שהעברת לנו תמיד את ההסתכלות האופטימית על החיים – ידענו שבשבועות האחרונים מסע חייך עומד להסתיים. ניסינו להיות איתך כמה שאפשר, כדי ליהנות ממך עד לרגע האחרון.

בשבוע שעבר, בימים שקדמו לתחילת עבודתה של רואנה המלאכית (עובדת זרה. מ.ב), הייתי צמודה אלייך. חזרתי פתאום להיות הילדה והנערה הצעירה שגדלה בצרעה, זה גרם לי ולך לעונג רב. חזרנו יחד לסיפורי ילדות בצרעה. זה היה לי קצת מוזר, אבל גם מרגש, והדגיש לי שוב עד כמה הקיבוץ הזה הוא קהילה יוצאת דופן, שעבורך הייתה הרבה יותר מרק בית. כל כך אהבת כאן כל אחד ואחת, ואת כוחה המופלא של הקהילה. דווקא בתחילת השבוע אזרת כוחות, וחזרת לכמה שעות בכל יום לעבודתך במזכירות. הרגשנו שאת קצת חוזרת לעצמך, וקיווינו שהיציבות תחזור לחיים שלך. אבל את בחרת להיפרד מאתנו, החלטת שזמנך הגיע. ואולי הימים האלו במזכירות היו סגירת מעגל עבורך, שהיית צריכה כדי לשחרר את נפשך וגופך מן החיים למטה, ולחזור להיפגש עם אבא, רן וינון, בחיים שלמעלה.

בשלושת העשורים האחרונים, הפכת להיות "מרים לפיד שורדת השואה". הפכת את נושא העברת הזיכרון לדורות הבאים ממש למפעל חיים. אבל, לא כך היה במרבית שנות חייך הבוגרים. היית עבורנו אמא, אשת משפחה, קיבוצניקית, חרוצה, דמות מרכזית בקיבוץ, שורשית וגם קצת הולנדית. ייצגת את כל מה שהוא ההיפך משואה. ייצגת את התקומה, אבל בלי מילים, רק במעשים. כאשר הנכדים נולדו, והפכנו כבר לשבט של ממש, הבנת שאת חייבת להתחיל לספר את שעברת בשואה. ברגע שהתחלת לספר, לא הייתה הרצאה או מפגש שסירבת להם. רצית להגיע אל כמה שיותר בני נוער ומבוגרים שישמעו את הסיפור, אבל שבעיקר יקלטו את המסר שלך – "משואה לתקומה", ועל כך שאנחנו צריכים להיות בראש ובראשונה בני אדם. במותך, ציוות לנו כעת את משימת המשך ההעברה של זיכרון השואה לדורות הבאים.

זכית להכרה יוצאת דופן על פעילותך זו, כאשר הדלקת משואה בטקס יום הזיכרון ב"יד ושם" בשנת 2018. השבוע, בדיוק לפני שנה, ליווינו אותך לטקס פתיחת תערוכה המציגה את סיפורם של הילדים ששרדו את "הרכבת האבודה", בכפר טרוביץ, במזרח גרמניה, אשר בו השתחררת באפריל 1945. זה היה ביקור מרגש, מחזק, אופטימי. דיברת ביחד עם וולטר מן, חברך בן גילך מן הכפר, עם תלמידים בבית הספר האזורי, כדי להעביר להם ביחד את המסר "לעולם לא עוד". היית הדוברת המרכזית בטקס חנוכת התערוכה, דיברת שם בקול חזק ומרשים, העברת מסר של זיכרון, אנושיות ושלום, כאשר לצידך עמדנו מיה, אני, עמרם בעלי, ואמיר הבן שלנו, הנכד שלך, שהוא קצין בצה"ל. היית גאה ומאושרת.

אמא, את עכשיו בדרכך למעלה, למנוחת עולמים, עת נפתחים שערי שמיים. הלוואי וסיום המסע הקדוש הזה של חייך, שהיה כל כך אופטימי, יחזיר לנו ולעם את הכוחות לצאת חזקים מן הטבח הנורא של ה -7 באוקטובר, שישמור על כל החיילים והחיילות, ושיחזיר אלינו בריאים ושלמים את כל החטופים והנעדרים. אני אנצל את רגעי הפרידה האחרונים ממך, לשאת תפילה לחזרתו הביתה של אופיר אנגל, הנער המקסים והאהוב, מקיבוץ רמת רחל, נצר למשפחה הולנדית מיוחדת, ששבוי בעזה. אמא, נוחי על משכבך בשלום. אוהבת, טל".

(הכתבה פורסמה לראשונה בשבועון "תמורה" ומובאת כאן באדיבות השבועון)