מבשרת ציון: השכן הטריד שוכרים – וישלם פיצוי לבעל הדירה

סכסוך משפחתי-שכונתי ממושך הנוגע לדירה במבשרת ציון נדון השבוע בבית משפט השלום בירושלים. הסכסוך נובע ממחלוקת בין בני משפחה (הפרטים שמורים במערכת) לגבי דירת מגורים שנמצאת בבניין דו-קומתי והועברה בירושה לאחד מהם (היורש). הדירה נמצאת בקומה העליונה בעוד שבדירה בקומת הקרקע מתגוררים קרובי משפחה (אמא ובנה) המסוכסכים עם יורש הדירה. היורש מבקש להשכיר את הדירה אך השוכרים נמלטים מהדירה במהירות לאחר שקרובי משפחה המתגוררים בדירה שמתחתיה מטרידים אותם בטענות שווא.

בית המשפט נחשף לעדויותיהם של שוכרי הדירה, שהצטיירו כעדים אובייקטיביים חסרי אינטרס, שתיארו מסכת חיים בלתי נסבלת.

שוכר בשם עמית העיד כי תלונות השכן מלמטה התחילו חודש לאחר שנכנס לדירה. הוא תיאר אירוע טראומטי שבו ארבעה בלשים פשטו על הדירה בטענה שהוא סוחר סמים ומחזיק נשק לא חוקי – תלונות שהתבררו כתלונות שווא של השכן מלמטה. "עברתי את אחת ההשפלות הכי נוראיות בחיים שלי", העיד. לדבריו, חתול וכלב שהיו בדירה שלו הורעלו למוות, וחששות לשלומו ולשלום בת זוגו ההריונית אילצו אותם לבטל את חוזה השכירות ולברוח מהדירה. הוא אף הוציא צו הרחקה לשכן מלמטה.

שוכרים נוספים, הדסה ויוחאי, העידו על ביקורים חוזרים של שוטרים באמצע הלילה בגלל תלונות שווא על רעש, וכלב ששוטט בחצר באופן מאיים. יוחאי סיפר על כך שמקומה התחתונה הגיעו דפיקות מטרידות וסיפר על הרגע שבו "הקש ששבר את גב הגמל" היה כשמצא את אשתו ישנה בחצר עם תינוק בנדנדה, כי בבית לא ניתן היה לישון מהדפיקות.

שוכר נוסף העיד כי החליט לבטל את חוזה השכירות של הדירה לאחר שקיבל אזהרות משכנים אחרים "לברוח כל עוד נפשו בו" בגלל הסכסוך הידוע באזור.

השאלה המשפטית המרכזית בתיק הייתה האם התנהגות הנתבעים מהווה עוולה נזיקית של "מטרד ליחיד" לפי פקודת הנזיקין, המזכה את בעל הדירה בפיצוי בגין אובדן דמי שכירות ועגמת נפש. הדיון נסוב סביב השאלה האם הנתבע פגע בזכותו של התובע להשכיר את דירתו בנחת, או שמא השוכרים היו אלו שהפרו את הסדר והטרידו את השכנים מלמטה.

התובע (היורש) טען כי החל מ-2023 הוא סובל מהתנכלויות שיטתיות של קרובי המשפחה כלפי השוכרים בקומה העליונה. לטענתו, קרובי המשפחה הפכו את חייהם של השוכרים לבלתי נסבלים, עד שהם נאלצו לברוח מהדירה לפני תום החוזה. בשל כך, נותר עם דירה ריקה ונגרמו לו הפסדים כספיים.

הנתבעים (האם והבן) טענו כי התובע הוא זה שמתנכל להם והשכיר את הדירה לאנשים "תמוהים" ומרעישים. לטענתם, השוכרים גררו רהיטים באמצע הלילה, השמיעו מוזיקה, שיבשו את רשת האינטרנט שלהם ואף התקינו מכשירי האזנה נסתרים. לדבריהם, כל פניותיהם למשטרה היו מוצדקות ונועדו להגן על שגרת חייהם.

השופטת יעל ענתבי שרון קבעה כי עדות השוכרים הייתה "אמינה וקוהרנטית", בעוד שגרסתם של האם ובנה הופרכה לחלוטין. היא ציינה בחקירתו הנגדית נאלץ הבן לחזור בו מרוב טענותיו החמורות נגד השוכרים (פריצה לטלפונים, האזנות סתר, מכשירים צבאיים). השופטת ציינה כי הוא לא הציג בדל ראיה לטענות אלו.

השופטת קבעה כי הבן אכן גרם ל"מטרד ליחיד". ההפרעה לא הייתה קלת ערך אלא שיטתית ומכוונת, שנועדה להקשות על שהות השוכרים. השופטת הדגישה כי הביקורים התכופים של המשטרה בדירת השוכרים, שהתבררו כחסרי בסיס, יצרו סביבת מגורים בלתי נסבלת.

השופטת הכירה בנזק הכספי שנגרם לבעל הדירה (הפסד דמי שכירות), אך ציינה כי הוא יכול היה לנסות להשכיר את הדירה מהר יותר ולכן יש לו "אשם תורם" המקטין את הפיצוי שהוא זכאי לו.

התוצאה: התביעה נגד האם נדחתה ואילו בנה חויב לפצות את התובע ב-17,000 שקל על הפסדי שכירות ו-8,000 שקל על עגמת נפש, ובנוסף לשלם 10,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. כמו כן, הוצא צו קבוע האוסר על קרובי המשפחה להטריד את השוכרים בדירה שמעליהם בדפיקות ורעשים.