דלג לתוכן העמוד
יום שני, 16 בדצמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

"בשלב הזה רק התפללתי שלא אמות מקיפאון"

סמי אסולין, 78, ספורטאי נלהב וחובב אקסטרים, רכב על אופניו בהרי האלפים הצרפתיים כשלפתע מצא את עצמו מוטל חסר אונים מעל תהום אדירה. "הייתי בטוח שאני לא יוצא משם", הוא משחזר כיום את סיפור חילוצו

"הנוף שהכי התאהבתי בו, היה הנוף האלפי, הרכיבה בנוף הזה פשוט פותחת את הלב". אסולין בהרי האלפים

באחד מימי חודש יולי האחרון חשב שמואל (סמי) אסולין כי חייו הגיעו לסיומם. הוא מצא את עצמו בלב הרי האלפים, מוטל חסר אונים על צוק תלול בגובה של 200 מטר, כשכל מה שמונע את צניחתו לתהום אלו ענפיו של עץ קטן, ידו הימנית נתלשה ממקומה והיטלטלה ללא שליטה, כף ידו התקרבה באופן מוזר על המרפק, עצם הבריח שלו שבורה וכן כמה צלעות, עשרות מטרים מעליו הוא הצליח לשמוע את נהמת המנועים של מכוניות שנסעו בכביש ולא היה לא כל דרך לבקש מהן עזרה. "הייתי בטוח שאני לא יוצא משם", הוא מגחך, "...בשלב הזה רק התפללתי לאלוהים שייתן לי לבחור את סוג המוות שלי, ושלא אמות מקיפאון".

כשיושבים בחצר של סמי אסולין במבשרת ציון קשה שלא להידבק באופטימיות הנצחית שלו. אסולין, רק בן 78, ועם עבר מפואר של זכיות והשתתפויות בתחרויות ספורט בכל העולם, מחייך למרות כל העצמות השבורות, הגבס והפלטינות, מספר באופן משועשע על התאונה האחרונה שכמעט וקיפדה את חייו, ומביט קדימה באופטימיות.

בארגז עץ שנשלח מחו"ל ושוכב בפינת החצר, מוטלת גווית אופני היד שלו, הרוסה ומרוסקת. ידו הימנית מוחזקת בתוך מסגרת תמיכה למסמרי פלטינה, עצם הבריח שלו שבורה, וכך גם שש מצלעותיו. אבל סמי לא מפסיק לצחוק, ונראה שההתמודדות עם הנזקים שספג גופו כלל לא מפריעה לו.

בן 10 היה סמי כשהגיע עם עליית הנוער מקזבלנקה והתמקם בקיבוץ קרית ענבים, תקופה שזכורה לו כאחת המאושרות בחייו. "כבר אז הייתי אינדיאני", הוא מתגלגל מצחוק כשהוא נזכר בשנים שהיו תחילת קריירת האקסטרים שלו, "הייתי רץ ומטפס על כל מה שאפשר. לבית הספר האזורי היינו עולים עם סקייטבורד שבנינו מקוגלגרים (מיסבים) שפירקנו מהגלגלים של טרקטורי ג'ון דיר, והיינו רק מעדכנים את האחות במרפאה בקרית ענבים שתדע שאנחנו תיכף נגיע אליה...".

כשעלה לתיכון עברה הקבוצה של ילדי עליית הנוער ללמוד ולחיות בבית הספר האזורי 'הרטוב' בצרעה. בתום לימודי התיכוניים הוא התגייס יחד עם חבריו לגרעין נח"ל ועם שחרור החליט ללמוד הנדסת בניין.

"השותף שלי הוא פריק של ירידות. אמרתי לו – דיר בלאק! אל תטוס הפעם! אבל הוא לא הקשיב לי...”, אסולין (משמאל) עם שותפו לרכיבה

סמי הבין שאת שאיפתו להיות מהנדס לא יגשים בקיבוץ צרעה. הוא עזב את הקיבוץ, הלך ללמוד והקים משפחה. אחרי שנתיים של עבודה כמהנדס בניין, התגלגל עם משפחתו לחוף השנהב, שם עבד ב'סולל בונה' בפרוייקט בנייה שנמשך שמונה שנים. במהלך השנים חסך כסף לרכישת בית. "השנה הייתה 1979 וראינו מודעה שבמבשרת מקימים בדיוק שכונה חדשה" הוא נזכר, "קנינו בית בפרויקט, חזרנו לארץ בשנת 1981, ומאז אנחנו כאן".

במקביל לעבודתו, החל אסולין לטפח את אהבתו הישנה לספורט. "במשך השנים עשיתי כמעט כל סוג ספורט אפשרי", הוא מספר. "רצתי בהרים סביב, שחיתי ושיחקתי טניס בנווה אילן, רכבתי על אופניים, 18 שנה עשיתי טריאתלונים, בהיקף של 15 תחרויות בשנה, ובמשך 15 שנה הייתי אלוף הארץ בטריאתלון בקטגוריית הגיל שלי".

העיסוק האינטנסיבי בספורט והזכייה החוזרת במסגרת התחרויות בארץ עוררו בו את הרצון להתנסות באתגרים ספורטיביים בחו"ל. הוא החל להתחרות בתחרויות רבות ברחבי העולם, ובמסגרת האימונים לאחת מהתחרויות האלו, נגרמה לו גם הפציעה הרצינית הראשונה.

"התאמנו אז לתחרות בצרפת", הוא נזכר, "ואני הרגשתי שמה שאנחנו עושים לא מספיק לי. באחד הימים לא יכולתי להירגע, ובחצות לקחתי את האופניים שלי ויצאתי לרכיבה לילית של 400 קילומטר". הרכיבה הזאת הסתיימה בתעלה בצד הדרך ליד צומת סילבר, כשאסולין נכנס למהמורה והתרסק על הכביש יחד עם אופניו.

"הייתי אז בן 65" הוא משחזר, "שכבתי בבית חולים עם עצם מפרק שבורה ובמקומה תותב שהורכב בניתוח מסובך. הרופא האורטופד בבית החולים בישר לי שאני עם קריירת האופניים גמרתי. הייתי במשבר רציני ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל באחת מהליכות השיקום שלי, ראיתי קבוצה של רוכבי אופני יד (אופני נכים) מבית הלוחם, ומיד ידעתי שמפה תגיע לי ההצלה!".

אסולין החל להתאמן באופני יד וטעם כהגדרתו "טעם חדש לחיים". נאמן לאופיו התחרותי וליכולותיו הפיזיות הגבוהות, הוא החל להשתתף בתחרויות ארציות, וכמו שקרה גם בקריירה הקודמת שלו, גם כאן הוא מהר מאד עבר להתחרות בתחרויות ומסעות בחו"ל.

"משנת 2008 אני מטייל בכל העולם עם אופני היד האלה", הוא מצביע על האופניים המרוסקות, "הנוף שהכי התאהבתי בו, היה הנוף האלפי, הרכיבה בנוף הזה פשוט פותחת את הלב".

אסולין חיפש ומצא בפייסבוק שותף לרכיבה אתגרית בהרי האלפים, ומאז הם רוכבים יחד. בקיץ האחרון החליטו השניים לנסוע לאלפים הצרפתיים. את מה שקרה מאז, הוא משחזר תמונה אחר תמונה, כאילו הסרט של האירוע עובר לנגד עיניו.

"הגענו ב-27.7 לעיירת ספורט וקייט שמתמחה בסקי בחורף, וברכיבה על אופניים בקיץ" הוא מספר, "ביום השלישי של המסע, אחרי יומיים של עליות תלולות, התחלנו את הירידה. השותף שלי הוא פריק של ירידות. אמרתי לו – דיר בלאק! אל תטוס הפעם! אבל הוא לא הקשיב לי...אני זוכר שראיתי אותו נעלם מאחורי עיקול בירידה, וזה הדבר האחרון שאני זוכר. הזיכרון הבא שלי הוא שהתעוררתי מחבטה של עץ בגבי".

"אין לי ספק שבאיזושהי דרך אני עוד אחזור לספורט בהקדם...", אסולין אחרי הפציעה בביתו במבשרת ציון

לאחר שהתאושש מעט וסקר את מצבו הוא הבין שהתדרדר עם אופניו לתהום של מאתיים מטר. למזלו הרב, הנפילה שלו נבלמה בעץ שבלט מהמדרון התלול, כשלושים מטר "בלבד" משפת הכביש עליו רכב. העץ היה הדבר היחידי שמנע ממנו להידרדר אל התהום הפעורה מתחתיו.

"פקחתי את עיני ומיד חיפשתי את האופניים שלי. ראיתי אותם מפורקות לגמרי, כמה מטרים מעלי. כמה עשרות מטרים מעליהם, יכולתי לשמוע מכוניות ואופנועים עוברים בכביש, אבל לא יכולתי לראות אותם. בשלב השני, התחלתי לסקור את הגוף שלי. הבנתי ששברתי כמה צלעות ואת עצם הבריח שלי. היד הימנית נתלשה לגמרי והייתה תלויה רק על העור והעצבים. כף היד הגיעה למרפק...", הוא מתאר את מצבו כשהוא צוחק.

"עם קצת רצינות, האמת היא שבשלב הזה הייתי בטוח שאני לא יוצא משם", הוא מרצין מעט, "גררתי את עצמי מתחת לאיזה שיח, נשכבתי בשקע באדמה, הנחתי את ראשי על אבן, ודרך הסבך של השיח יכולתי לראות את השמים. השעה הייתה שלוש וחצי אחרי הצהרים והתחיל להתקרר. בשלב הזה רק התפללתי לאלוהים שייתן לי לבחור את סוג המוות שלי, ושלא אמות מקיפאון".

למזלו של סמי שעת פרידתו מהעולם הזה עדיין לא הגיעה. בשלב הזה כבר התחילה התרחשות שתביא בסופו של דבר לחילוצו.

שותפו, שהגיע לתחתית הירידה המתין לו במשך שעה ארוכה וכאשר ראה כי הוא לא מגיע, הזעיק את כוחות ההצלה. אלה החלו לסרוק בשיטתיות את המדרון, החל מהנקודה שבה התחילה הירידה התלולה. אחרי תשע שעות של חיפושים, כשמסביב כבר חושך מוחלט ומקפיא, הם הגיעו אליו סוף סוף.

"פתאום ראיתי זרקור מכוון לכיוון שלי", משחזר סמי בהתרגשות את רגע הצלתו, "התחלתי לצרוח בצרפתית אני פה! אני פה! ואני זוכר שאחד החבר'ה שם ענה לי: תפסיק לצרוח, אנחנו שומעים אותך...", הוא חוזר לצחוקו המתגלגל.

צוות ההצלה ירד אל מקום הימצאו של סמי בסיוע חבלי סנפלינג, וטיפל בו במקום במשך שעתיים. בתום הטיפול הוא הועלה לאלונקה ו"למסוק של 669 הצרפתי" כמו שהוא אומר.

סמי הוטס לבית החולים שם נותח מיד ואושפז במשך שמונה ימים. לאחר מכן הוטס תחת השגחה של רופאה ישאלית להדסה הר הצופים לעוד יום של אישפוז, ולאחר מכן שוחרר לביתו, להמשיך, כמיטב יכולתו, בהרפתקאות.

כשמסתכלים על סמי ועל החיוך האופטימי שלו, אפשר להיות בטוח שהמשך חייו יהיה מעניין, מרתק ואקסטרימי לא פחות ממה שהיה עד עכשיו. "העצבים ביד לא נפגעו למזלי", הוא אומר ומציג לראווה את המסגרת המתכתית שכרגע עוטפת את ידו הימנית, "אני עכשיו עובר סדרה של טיפולים פיזיותראפיסטיים, אבל אין לי ספק שבאיזושהי דרך אני עוד אחזור לספורט בהקדם..." הוא מסכם בחיוך גדול.

 

אורי בן חיים

yoti_1@kanavim.com

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?