מזון לציפורים
ממה ניזונות הציפורים הללו בחיי היומיום? ננסה לעשות קצת סדר בדברים וללמוד – ממה מתקיימים בעלי הכנף בכלל ואלה החיים סביבנו בפרט
בולבול צהוב-שת (צילום: גיל שעני)
מערכון ידוע מספר על ישראלי שנוחת בנמל התעופה בן גוריון ועושה את דרכו לעבר היציאה כשהוא נושא בעגלתו את המזוודה שהביא איתו. פקיד המכס חושד במשהו ומבקש ממנו להגיע לדלפק. כאשר פותחים את המזוודה מוצאים בה שקית גדולה עם זרעי קנאביס. "מה זה?", שואל הפקיד. "זה אוכל לציפורים", עונה הישראלי בלי להתבלבל. "אוכל לציפורים? זה נראה לי כמו זרעי מריחואנה", מתעצבן הפקיד. "ירצו, יאכלו – לא ירצו, לא יאכלו", משיב הישראלי בלי למצמץ.
ובכן, אני לא יודע אם כדאי להמליץ על זרעי קנאביס כאוכל לציפורים, אך בעלי הכנף שבאזורנו לא ממתינים לתייר כזה או אחר, ומצאו לעצמם מקורות תזונה רבים שיכולים להזין אותם במשך כל ימות השנה, חורף וקיץ.
בילדותנו, חונכנו על ידי הורינו, שלא להשליך פרוסת לחם אלא להניח אותה במקום בולט כלשהו, על עמוד או על גדר כדי שתשמש מזון לציפורים. ואמנם, שאריות של פרוסות הלחם הללו כורסמו עד מהרה על ידי הדרורים או הבולבולים שהתרוצצו אז ונאכלו עד תומן.
אך ממה ניזונות הציפורים הללו בחיי היומיום? ננסה לעשות קצת סדר בדברים וללמוד – ממה מתקיימים בעלי הכנף בכלל ואלה החיים סביבנו בפרט.
דרורים ניזונים משאריות מזון (צילום: דרור פייטלסון, פיקיוויקי)
בני אדם כספקי מזון
נפתח בבעל כנף שמלווה את בני האדם מקדמת דנא, הלא הוא – דרור הבית. ומיד עולה לנגד עיני סצנה קבועה שבה אני נתקל כל אימת שאני מדריך טיול לאזור ים המלח.
כאשר האוטובוס עוצר בפונדק הדרכים המפורסם – "הלידו", בקרבת צומת בית הערבה, והמטיילים מתחילים לעשות את דרכם אל המרפסת רחבת הידיים, מיד מגיעה למקום בתעופה קלה להקת דרורי הבית והם עטים בלא חשש ובלא פחד על הפירורים שמזמנים להם המטיילים.
אכן, דרורי הבית, סיגלו לעצמם זה מכבר הרגלי תזונה שלפחות בחלקם נסמכים על שאריות המזון שלנו. מבנה המקור שלהם מסגיר את סוג המזון המהווה בטבע את מזונם העיקרי והוא – גלעינים שונים, זרעים למיניהם ולעיתים גם חרקים קטנים. הקרבה למשכנות בני האדם אכן מקלה עליהם להשיג ביתר קלות ארוחות מגוונות ואולי טעימות יותר.
הבולבול חובב הפירות
לצד הדרורים נפוצים בסביבתנו הקרובה גם הבולבולים. נראה שגם הבולבול מחפש או לפחות מעדיף את קרבת משכנות האדם, למרות שהוא נזהר לשמור מאתנו מרחק. הבולבול ובשמו המלא "הבולבול צהוב השת" חי בגינות, על עצי הנוי והפרי, במטעים, היכן שיש שפע של עצים ושיחים המשמשים אותו גם כמקור למזון וגם כמקום למסתור.
בדרך כלל נגלה את הבולבולים בזוגות שכן הם ידועים בשמירת הקשר הזוגי ביניהם לאורך חייהם. את מזונו ימצא הזוג בתחום המחיה שלו והוא מורכב בחלקו הגדול מפירות. את הפירות הקטנים כמו תות עץ, אלת המסטיק, פירות הלנטנה המצויה, עצי האיזדכת ועוד, הוא אוכל בשלמותם. כך הוא מסייע למעשה בהפצת זרעיהם שאותם הוא פולט בלשלשת שלו. וכאן אזהרה: מי שרוצה לשתול בסמוך לביתו שיחי לנטנה הפורחים בשלל צבעים, שיחשוב פעמיים בטרם יעשה זאת. הפירות הנראים כאשכולות קטנים, כמו גולות שחורות קטנות היוצרות יחדיו מבנה כדורי, הם מאכל תאווה לבולבולים. הם אוהבים מאוד את כדורי הפרי השחורים הקטנים הללו, ואז, כשהם מפרישים את פרשם על מעקה המרפסת או על ריהוט הגינה, הלשלשת שהם מותירים אחריהם תהיה שחורה משחור ותכתים כל פינה בכתמים שחורים מעצבנים שלא יהיה קל להפטר מהם.
הבולבולים אוהבים מאוד גם פירות שאינם יכולים לבלוע בשלמותם. כל פרי בעונתו כמו שסק, משמש, אפרסקים, תמרים וגם ירקות כמו עגבניות, למשל. את כל אלה הם מנקרים ובכך מסבים נזקים לא קטנים לחקלאות. בחכמתם, ממתינים הבולבולים עד שקליפת הרימונים תתבקע ואז יוכלו לשלוף מתוכו את הגלעינים.
ציידי החרקים
מסתבר שראייתם של הבולבולים חדה עד מאוד, והם מסוגלים להבחין בחרק קטן המעופף באוויר או לחילופין, בזחל או בחיפושית קטנה המזדחלת על האדמה. וכך ניתן לראות בולבול ש"נורה" לפתע ממקום תצפיתו על ענף כלשהו, מעופף מטרים ספורים וכמו נעמד באוויר על עמדו, תופס במקורו חרק קטן שהתעופף באוויר וחוזר לענף כדי ליהנות מהארוחה שהזדמנה.
כך, לדוגמא, בעת שאני צועד השכם בבוקר על הכביש המקיף את הקיבוץ, רואה אני היישר לפני בולבול שניתק ממקומו על ענף כלשהו, תופס במקורו ככל הנראה חרק זעיר שהתקדם על הכביש וחוזר למקומו כשהטרף במקורו כדי ליהנות מהארחה המזדמנת. כיצד הצליח להבחין בטרף הקטן? אין זאת, כי הוא מצויד ביכולת ראיה והבחנה חדה ביותר.
בדרך כלל לאחר הגשם הראשון עוד בטרם החורף, ביום השמש הראשון שלאחר הגשם המשמעותי הראשון בסתיו, מתרחש "מעוף הכלולות" של נמלת הקציר, וזהו יום חג לבולבולים, לדרורים ולציפורי שיר נוספות.
אז מתמלא האוויר בנצנוצים זוהרים של כנפי הנמלים, כנפי המלכות המכונפות היוצאות בהמוניהן מהקינים וממריאות לאויר ובעקבותיהם נוהר שובל של הזכרים המכונפים אשר מנסים להשיגן כדי להפרות אותן בפעם האחת והיחידה בחייהן.
ביום הזה ניצבים הבולבולים, הדרורים, הפרושים והירקונים ודומיהם, צופים בנחיל החרקים הזה ומזנקים ממקום תצפיתם כדי ללכוד במקורם מלכה או זכר, חוזרים לענף ממנו זינקו כדי ליהנות מהטרף ולהתכונן לגיחה הבאה. אכן, מסיבה של ממש...
סנונית דואה מעל פני הקרקע (צילום: גיל שעני)
מיומנות בתעופה
ישנן ציפורים שכל מזונן מגיע בעת מעופן באוויר ואני אספר על שתיים – הסנוניות והסיסים. את שתי הציפורים הללו נוכל לראות אצלנו בקיץ, שכן לקראת החורף ולאחר שגידלו כאן דור צאצאים, הן עוזבות אותנו ומדרימות לאפריקה החמה.
לקראת סוף מרץ הן חוזרות אלינו: הסנוניות בעיקר לשטחי הישובים הקטנים יותר והסיסים בעיקר לערים הגדולות.
את הסנוניות נוכל לראות בכל רחבי המועצה שלנו. הן עסוקות תחילה בבניין קני הבוץ שלהן במרפסות הבתים ובמקומות דומים, שם תגדלנה את גוזליהן.
לסנוניות ולסיסים יש מבנה גוף אווירודינאמי המאפשר להם מיומנות מעוף מדהימה באוויר ולמשך שעות ארוכות בלא הפסקה. הן משנות במיומנות ווירטואוזית את כיוון מעופן כאשר הן מבחינות ביבחושים ויתושים זעירים באוויר שמהן הן ניזונות. מקורן אמנם דק וקטן, אך מפתחו רחב ומאפשר להן לעוט במקור פתוח לרווחה על המעופפים הזעירים המהווים למעשה את כל מזונם.
לשתות בתנועה
כל בעל חיים זקוק גם לנוזלים. יש מי שמקבלים אותם מהמזון ויש ששותים ישירות ממקור של מים. בהקשר זה אני מציע לכל מי שהולך בקיץ לבריכת שחיה להתבונן היטב בתופעה מרהיבה – בסנוניות המגיעות לבריכה כדי לגמוע מים.
הן צוללות ממרום לעבר הבריכה. ככל שהן קרבות אליה הן מאזנות את מעופן, קריבות לפני המים כמעט עד כדי מגע, ואז תוך כדי מעוף מהיר בגובה אפס הן מנמיכות את מקורן, פוערות אותו לרווחה טובלות אותו במים ומתרוממות כדי להתכונן לגיחה נוספת. כלומר, אפילו את המים שותות הסנוניות תוך כדי תעופה.
חוחית (צילום: ויקיפדיה)
מזון בראש הקוץ
נחזור עתה לציפורי השיר. הפעם נתמקד בחוחיות יפות המראה, הללו שלצערי מספרן התמעט עד מאוד בין היתר כתוצאה מציד בלתי חוקי לשם מכירתן לכל המרבה במחיר.
שמה של החוחית מן הקוץ בא – מן החוח. ואכן, עיקר מזונן בתקופת ראשית הקיץ הוא מזרעי החוחים, כמו הגדילן והברקן. מברשות התפרחת של קוצים אלה מבשילות בראשית הקיץ, כאשר בתחתיתן מסתתרים הזרעים. לא רק החוחיות ניזונות מזרעונים אלו, אלא גם ציפורי שיר אחרות כמו הפרושים, הירקונים ואפילו הפשושים הקטנים, המוצאים להם מסתור בחסות השיחים הנמוכים.
צופית (צילום: ויקיפדיה)
הצופית חובבת הבתים
ציפור יפת מראה נוספת, היא הצופית, ובמיוחד הזכר הבוהק בגוון כחלחל כהה. גם זו, מסתבר, מצאה את סביבת מגורי האדם נוחה למחייתה בעיקר עקב שפע שיחי ועצי הנוי שניתן למצוא בה. פעם היא נשאה את השם – "יונק הדבש", אך השם "צופית" אכן הולם אותה הרבה יותר שכן היא ניזונה בעיקר מצוף הפרחים.
נוכל לראות את הצופית בסמוך לנו, בגינה או בפארק, כאשר היא מרפרפת קלות בכנפיה בעודה כמו ניצבת באוויר על מקומה, תוקעת את מקורה הדק והמוארך לתוככי הפרחים כדי להגיע אל מטמון הצוף.
הצופיות הגיעו לאזור מטה יהודה רק בעשורים האחרונים. בעבר ניתן היה ליהנות מזיו מראן רק בצפון הארץ, אבל ככל שרבו שיחי ועצי הנוי, הדרימו עימם הצופיות עד שהגיעו אלינו לפני כיובל שנים. מאז התפשטו, פרו ורבו עד מאוד.
הצופיות, חשות כה בטוחות ונינוחות בקרבתנו, עד שלעיתים הן בוחרות לבנות את קניהן במרפסות הבתים ממש בדומה לסנוניות.
לא מכבר ביקרתי חברים בקיבוץ, והם הובילוני למרפסת ביתם והצביעו על קן קטנטן, תלוי כמו בחוט דק על זיז כלשהו הצמוד לתקרה וצורתו הכללית כמו ביצה שקדקודה כלפי מטה וחלקה הרחב יותר כלפי מעלה. קן ארוג וסרוג מכל עבריו לבד מפתח עגול קטן, מעין חלון ושער כניסה בודד ומבעדו ניתן היה לראות את ראשה של הצופית הדוגרת על ביציה. זו הביטה בעין צופיה בנו, המתבוננים בה, כל זאת ממרחק של מטר לכל היותר, והייתה סמוכה ובטוחה שדווקא בבחירתה את משכנות האדם היא תבטיח את בטחונה וכל רע לא יאונה לה.
המזון שמתחת לדשא
יש את הזן הפולש, המיינה ההודית, שעליה סיפרתי לא מעט. ציפורים אלה נהנות מכל מיני המזון שנהנים מהם הדרורים וגם ממזונות פחות מלבבים כמו גוזלי ציפורי שיר ועוד. לרוב נראה את המיינות כשהן מדלגות על קרקע הגינה בחיפוש אחר תולעים וחרקים.
דמות נוספת שמופיעה רבות בגינה שלנו היא השחרור, שגם הוא מדלג את הקרקע בחיפוש אחר מזון. הזכר כשמו כן הוא, שחור כפחם מלבד מקורו הכתום או הכתום צהבהב, ואילו הנקבה בצבע חום דהוי יותר.
הן המיינות והן השחרורים הדומים להן בגודלם, מוצאים חלק ממזונם בקרקע, שם, מתחת למעטה הדשא הירוק והרענן, מסתתרים רמשים שונים כמו ערצבים, שלשולים, תולעים שונות, נדלים ועוד. ניתן לראות צמד מינות מתקדמות לאיטן על הדשא נועצות בו מדי פעם את מקוריהן, ובשולי אותה מדשאה יתגלה לפתע השחרור שיצא מבין השיחים, והוא מקפץ על רגליו, תוקע את מקורו הדק בינות לעשב הצומח, ולמראה אדם קרב הוא חש להיעלם במחבוא השיחים.
גם הדוכיפת, הציפור הלאומית שלנו, תרה אחרי מזונה בקרקע בעזרת מקורה הדק והארוך שמאפשר לה לנעוץ אותו עמוק יותר באדמה.
הכביש כמקור למזון
ויש עוד "גברת" שחייה מתנהלים תדיר בצמוד אלינו, אם כי לא תמיד אנו כה שמחים לראותה. זו היא – הצוצלת, "אחות" לתור המצוי, שלצערנו, הולך ומתמעט. הצוצלת נראית לעינינו בכל פינה ברחבי היישוב, וגם על גגות הבתים, על כבלי החשמל, עצים ועוד.
אחד האזורים המועדפים על הצוצלות לחיפוש מזון הוא הכבישים הפנימיים בתוככי הישובים, שם הן סובבות, תרות ומנקרות. אולי משום שמשאיות המזון לעופות, לתרנגולי ההודו או לפרות, נוסעות שם ומותירות שובל של גרגרים, גלעינים וזרעונים על הכביש.
לעתים אני תוהה האם הערכת המרחק של הצוצלות לוקה בחסר ואני, אישית, צופר להן, מחשש לפגוע בהן.
בעלי כנף נוספים שלא ניתן להתעלם מקרבתם, למרות שזו אינטימית פחות הם העורבים האפורים וקרובי משפחתם, הקאקים.
על הכביש נראה גם את העורבים שהם, אינם צמחונים ומעדיפים "מאכלי בשר". העורבים חכמים ויודעים ללמוד מהנסיון. הם למדו שהמכוניות הטסות בכבישים פוגעות מדי פעם בבעלי חיים המוצאים את מותם על הכביש או בשוליו. ואכן, לכך מצפים "מלאכי החבלה" הללו.
חיוויאי לוכד נחש (צילום: אילן רמתי)
חובבי הנחשים והנברנים
וכמובן, ישנם גם הדורסים. הקטנים יותר, כמו הבז המצוי, זה הניזון מחרקים כמו חגבים, חרגולים וחיפושיות וגם מלטאות קטנות ולעיתים אף מציפורי שיר. את הבז הזה נכיר בקלות כאשר הוא כמו "נתקע" על מקומו בשמים, מרפרף בכנפיו מול הרוח, מתבונן וסוקר את הקרקע שתחתיו בעיניו החדות, ואז, אם הבחין בטרף הוא צולל לעברו כחץ מקשת.
דורס גדול הרבה יותר המקייץ באזורנו, הוא החיוויאי "עיט הנחשים", שמסוגל גם הוא לרפרף באוויר, ובעזרת עיניו הצהובות, הגדולות, לגלות את הנחש המזדחל בינות לעשביה, לצלול אליו ממרום, לתפוס אותו בציפורניו ולשאתו אל הקן לשמחת הגוזל המצפה שם.
ואם בדורסים עסקינן, לא נקפח את דורסת הלילה, התנשמת, חובבת הנברנים והעכברים, שנעשתה בעשורים האחרונים לאורחת רצויה עד מאוד בשדות ומשמשת תחליף יעיל לחומרי ההדברה. היא זו אשר בעזרת חושיה החדים יודעת ללכוד את הנברנים בשעת לילה, ולהביא את הטרף לקן כמזון לגוזליה.
סקרנו את מנהגי המזון של כמה מבעלי הכנף הנפוצים ביישובינו ובשדותינו. כמובן שישנם בעלי כנף רבים ושונים ולהם מקורות מזון המותאמים למקומות תפוצתם ולהרגלי התזונה שלהם, ועליהם נספר בהזדמנות אחרת.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?