מחושך לאור גדול

יוסף בוחר לראות את האור בסיפורו האישי, להתעלות ממנו ולהשיב טובה תחת רעה לאחיו. הוא מגרש את החושך והנקמה, מוביל לאחדות ובכך הוא מקרין על סיפורם של בני ישראל

פרשת 'מקץ' נקראת תמיד במהלך חג החנוכה והיא מעבירה את המסר כי יש באפשרותנו לשים קץ לחושך ולהפוך חושך לאור. יוסף העבד והאסיר, הנמצא בבית האסורים במצרים, הופך שלוש עשרה שנים לאחר מכירתו על ידי אחיו להיות המשנה למלך מצרים וה"משביר" לבני משפחתו ולמיליוני בני אדם רעבים. הוא בוחר לראות את האור בסיפורו האישי, להתעלות ממנו ולהשיב טובה תחת רעה לאחיו. יוסף מגרש את החושך, מוביל לאחדות ובכך הוא מקרין על סיפורם של בני ישראל.

מחושך לאור

בפרשה הקודמת, 'וישב', נחשפנו לסיפורו של יוסף הנער בעל השאיפות והחלומות. הילד האהוב על אביו, המרעיף עליו חיבה יתרה, גדל להיות נער שעסוק יתר על המידה בעצמו ואינו רגיש לזולתו ולסביבתו. הוא מרכל על אחיו ומתנשא עליהם, וכאשר הוא משתפם בחלומותיו המתנשאים, שנאתם אליו גוברת והם זוממים להורגו. בעצת יהודה הם מחליטים למוכרו לישמעאלים שהיו בדרכם למצרים. האחים מכתימים את כתונת הפסים של יוסף בדם עיזים ומביאים אותה ליעקב שאבל על בנו כל השנים.

בפרשת 'מקץ' אנו עדים לטלטלות, העליות והמורדות הפוקדות את יוסף, כעבד בבית פוטיפר שלוש שנים ובהמשך גם כאסיר בבית האסורים עוד כעשר שנים. הוא לא מתאונן ומתלונן, על אף הקשיים הפוקדים אותו, אלא עושה את המירב הן בבית אדוניו והן בבית האסורים. מילד מפונק, הרואה עצמו במרכז, הוא הופך לאדם השולט באגו. הוא מקבל ומצדיק את הנעשה לו ומבין כי יש לו ייעוד בעולם. כאשר יוסף נקרא לבית פרעה לפתור את חלומותיו, הוא פועל באמונה, בענווה ובאומץ ומעביר מסר כי לא הוא בעל הידיעה "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹקים, יַעֲנֶה..." (מא, טז). שליט מצרים מחליט למנותו למשנה ולתת בידו את השליטה בכלכלת מצרים. כך משלים יוסף את התהליך המשמעותי שעשה ומממש את ייעודו לעשיית טוב והפצת אור.

ממעשיו של יוסף אפשר ללמוד רבות על התמודדות עם משברים וקשיים כמו גם על הגשמת חלומות ומשאלות לב. כדי להגשים חלומות יש להתכונן ולהתכוון לכך: בראש ובראשונה להציב מטרה גבוהה ולהתמיד לדמותה לנגד עינינו. שנית, רצוי שהמטרה תיתן מענה מעבר לעצמנו - כאשר המטרה אינה אך ורק לטובתנו, אלא היא מהווה גם פלטפורמה לעשייה עבור הזולת והסביבה, אנו למעשה מתרחקים מתפיסה עצמית אגואיסטית וחווים תחושת משמעות הממלאת את נפשינו בכוחות רבים. כאשר המטרה נהירה, יש  לפעול מתוך השתדלות ולעשות את המיטב והמירב; לפעול, ליזום, ללמוד מטעויות ולא פחות חשוב מכך להיות מוכנים וערוכים לעבור קשיים ונפילות מתוך הבנה כי הקשיים בדרך נועדו לחשל אותנו ולהוביל אותנו למקום התפתחותי גבוה יותר מהמקום בו התחלנו.

מידה כנגד מידה

לאחר שבע שנות השובע מגיעה תקופת הרעב אשר מכה במצרים ובארצות סביב. בחלוף שנתיים מאז החל הרעב, יעקב שולח את עשרת בניו מצרימה לשבור אוכל "וְאֶת-בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא-שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת-אֶחָיו:  כִּי אָמַר, פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן" (מב, ד). אומנם חלפו כעשרים שנה מיום שראה יוסף לאחרונה את אחיו, אולם יש להניח כי ציפה לבואם. כעת כאדם המנהיג את עצמו ואת סביבתו הוא מבין כי גם אחיו נדרשים לעבור תהליך התפתחותי. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מב,ט) יוסף פועל כדי לעמתם עם הצורך לייצר כנות- הוא מבהיר כי בעיניו הם מסתירים את כוונותיהם האמיתיות. "כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד... כֵּנִים אֲנַחְנוּ... וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". יוסף כולא אותם במשך שלושה ימים ומאפשר להם להעמיק במחשבות. לאחר שיוסף מכין את התשתית הוא פועל לקיום התיקון; הוא משחרר תשעה אחים ומשאיר את שמעון בתאו כערב לכך שיחזרו, כיוון שהוא דורש מהם להביא אליו את בנימין אחיהם "אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר... וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי" (מב, כ).

 באמצעות דמיון האירועים הוא מחזיר את אחיו לאותו היום בו זרקו אותו לבור ולאחר מכן החליטו על מכירתו- כעת הם שוב נאלצים לעמוד לפתח הבור (במקרא זהו שם נרדף לבית אסורים) ונאלצים להיפרד מאחד האחים. ואכן "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת" (מב, כא), האחים אולי לראשונה מביעים חרטה על מה שקרה ומבינים כי מופעל נגדם עיקרון 'מידה כנגד מידה'.

במסכת סוטה במשנה נאמר "במידה שאדם מודד בה מודדין אותו". 'מידה כנגד מידה' הינה עיקרון הנהגתי, מוסרי ומשפטי מהמובילים בתורה, ומטרתו להשיב לאדם כגמולו על מעשהו בכדי להביאו לידי הכרה בעוול שעשה ולעודדו לפעול לתיקונו. המקרא מלא בסיפורים בהם מיושם עקרון 'המידה כנגד מידה'  כאשר הדבר בא לידי ביטוי בדמיון מבחינה סיפורית ולא אחת גם מבחינה לשונית. 'מידה כנגד מידה' נוהגת לא רק כאשר נגרם עוול אלא גם בהשבת טובה. על פי התוספתא מידת ההטבה נמשכת עד אלף דור והיא פי חמש מאות ממידת הפורענות שממשיכה עד דור חמישי בלבד. השבת טובה תחת טובה הינה בסיסית מבחינה מוסרית, אולם אדם המשיב טובה תחת רעה מגדיל ועושה.

טובה תחת רעה

החרטה אינה מספקת אלא נדרש לעמוד במצב דומה ולבצע את התיקון: אי לכך כאשר האחים מביאים את בנימין מצרימה, יוסף מבקש מעבדו לטמון באמתחתו של בנימין את גביע הזהב האישי שלו. "..וְיוֹסֵף אָמַר... קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים; וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה" (מד,ד). אבי ז"ל נהג להביא בפנינו סיפור זה על מנת ללמדנו מה חשיבותה של השבת טובה תחת טובה - יוסף אינו בוחר לשאול מדוע גזלו את גביע הזהב אלא מדוע השיבו רעה תחת טובה, מעשה שהוא חמור על פי תפיסת המוסר היהודית מגזל או גניבה, ובאמירה זו יוסף למעשה מזכיר לאחיו את מורשת אביהם ואבות אבותם. על פי התורה, השבת טובה תחת טובה צריכה להיות מושרשת באדם מהגיל הרך הן כלפי אנשים, הן כלפי בוראם ואף כלפי חפצים, "ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, זו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים" (ספר החינוך).

יוסף תובע להשאיר את בנימין אצלו להיות לו לעבד עקב "מעשהו". הפעם האחים ובראשם יהודה לא מפקירים את אחיהם בן רחל. הפרשה הבאה נפתחת בכך: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (מד, יח). יהודה עולה בעוז, באחריות כבדה וברגישות רבה הוא מתאר את הקשר העמוק בין אביו יעקב לבנימין; "... וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ... וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר—וָמֵת... וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר--עֶבֶד, לַאדֹנִי" (מד, ל- לה). כאן יוסף מתוודע לאחיו ומבקש מהם "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם" (מה,ה) הוא מבהיר להם כי כל קורותיהם התרחשו ביד ה' ונעשו כך לטובה. 

ארבע מריבות בין אחים מסופרות בספר 'בראשית' לאורכו; בראשונה, המחלוקת בין קין להבל מסתיימת ברצח, הפער בין יצחק לישמעאל מסתיים בפרידה וריחוק לשתי ארצות שונות, הקרע בין עשיו ליעקב מסתיים ב"שלום קר" ואילו השבר בין בני יעקב מסתיים באחדות, במחילה וכפרה ואפילו בהשבת טובה תחת רעה של יוסף כלפי אחיו.

המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל

שבת שלום,

שרונה קדושאי בר-נס

M.A יעוץ חינוכי, MBA   מינהל עסקים

יעוץ וליווי מנהלים, מנחה לפיתוח מקצועי, הדרכת הורים

"רימון" מרכז מומחים לטיפול

[email protected]