לכל אחד יש את השליחות שלו

'משברים מצמיחים הזדמנויות מפתיעות' כך יכולים להעיד איריס ונבו חזן, המציינים שלושה דורות של חיבור לאדמה ולטבע, חיים שניצלו בנס מדהים, ומחלה קשה שהובילה להקמת יקב משפחתי

משפחת חזן, מושב מטע

משתתפים: נבו (46), איריס (47).

לא בתמונה: גל (19.5) חייל בצנחנים, כבר חצי שנה ,"רואים אותו מעט", בקרוב מסע כומתה. עדי (16.5) ושיר (14), תלמידים בתיכון "אור" בצור הדסה.

המקום: בית המשפחה, יקב, מרכז מבקרים עשוי עץ ואבן ובקתת עץ. האווירה כפרית ונעימה. יושבים במרפסת.

פרנסות ועיסוקים:

נבו: דור שלישי לחקלאים במושב מטע. ב- 13 שנים האחרונות בעל יקב "נבו", יינן וכורם. בנוסף, כתחביב, מתופף בלהקת "ריפליי", ("אני מתופף מכיתה ד").

איריס: במקור מתל אביב, למדה עיצוב אופנה, עובדת 17 שנה במועצה המקומית אפרת. ("ביקב השתלבתי בהדרגה באופן טבעי בזמני הפנוי").

מרכז המבקרים: נבנה לפני כחמש שנים כחלק מהתפתחות היקב. במקום: סיורים וטעימות יין, סדנאות יין, מפגשי חברה, ערבים משפחתיים, ימי עיון, ערבי גיבוש ואירועי בוטיק עד 70 איש.

קורות המשפחה:

נבו: "הייתי נהג סמיטריילר במשך 20 שנה. עד לפני 14 שנים לא היה לי שום קשר לעולם היין, היין היחיד שהכרתי זה יין לקידוש או יינות לבנים כמו "ריזלינג". לפני 13.5 שנים גרנו בקרוואן קטן יחד עם שלושת ילדינו, ותוך כדי כך בנינו את הבית, בו אנחנו מתגוררים כעת. (איריס: "כבר אז גידלנו קישואים, מלפפונים ועוד"). בדיוק כשסיימנו לבנות את הבית, בזמן שהעברנו את הרהיטים, התבשרנו שאחותו של אבי, דודה לאה, חלתה במחלה קשה והיא מגיעה לסדרת טיפולים בהדסה עין כרם. עם כל ההלם במשפחה והזעזוע, התקשרתי אליה והזמנתי אותה לגור בקרוואן בזמן הטיפולים. לא אני ולא הפרופסורים שטיפלו בה, נתקלו אי פעם בתופעה כזאת: אישה שעוברת טיפולי כימותרפיה, הקרנות, בלי שיער ועם פאה, קמה בחמש בבוקר, מטפסת על העצים וקוטפת זיתים ותאנים, מארחת מהבוקר עד הלילה. היא הביאה איתה את תנור המתכת שלה מהצפון, עשתה לנו כל ערב לחמים מיוחדים. כשהגיע זמן הבציר, לאה אמרה לי: אני ובעלי עשינו יין בבית, נעשה גם פה, דיברתי עם הכורם של המושב, עמית ניר, הבאנו כמות של ענבים ויחד עם הילדים התחלנו לעשות יין".

יקב משפחתי:

נבו: "הבנים היו בני חמש וחצי ושנתיים וחצי, שיר הייתה אז בת חודשיים. שמנו לילדים ניילונים על הרגליים, לקחנו גיגיות גדולות, ודרכנו את הענבים. בלי יותר מידי ידע וטכנולוגיה, שמנו את הענבים במקלט ישן שהפך למרתף, ואחרי כמה שבועות, מצאנו שם יין משובח שבמשובחים. עד היום יש לי מכלי פלסטיק שזרוקים מתחת לבית שדבק בהם הריח של היין מאז. זה היה יין עם עוצמות, גם אם ננסה היום לעשות כזה יין באופן יזום, אני לא חושב שנצליח. חלפה לה שנה, עברנו פה תקופה מדהימה. דודה לאה אומרת עד היום שזו הייתה התקופה הכי קשה והכי יפה שהייתה לה בחיים כשהיא עטופה באהבת המשפחה. היא החלימה והייתה צריכה לחזור הביתה ואז אמרתי לה: אני אמשיך לעשות יין כל שנה. לא הייתה לי תכנית להקים יקב. בשנים הראשונות זה לא היה עסק, זה היה תחביב, חילקתי לחברים, משפחה, מי חשב בכלל למכור יין? אחרי כמה שנים של עשיית יין, קיבלתי פידבקים מאנשים והבנתי שזה יין אמיתי וטוב. באחד מפסטיבלי היין של מטה יהודה, בעין חמד, ניגש אלי ניר שחם מטל שחר, שמנהל את בית הספר "יקב שורק" לעשיית יין בקיבוץ נחשון, ושאל אם אפשר לטעום מהיין. שתדע , הוא אמר לי, אני אגיד לך רק את האמת. הוא טעם את היין ואמר: יש לך יין טוב אבל...בוא ללמוד כדי שתדע מה אתה עושה. למדתי אצלו שנתיים, לימודים מורכבים, תכנית מדהימה שלקחה אותי לכיוונים אחרים לגמרי. התחלתי להבין איך עושים יין באופן מקצועי, לבנות לעצמי סגנון יין. משנת 2007 התחלתי לפרוץ קדימה, ב-2010 נטעתי חלקה של ענבי מרלו, זה היה הכרם הראשון. במשך השנים האחרונות בניתי את היקב ואת מרכז המבקרים בשתי ידיי ונעזרתי בדוד חיים ז"ל, בעלה של דודה לאה, איש בעל ידע מקצועי בהמון תחומים”.

חזון עסקי

"במשך השנים הבנתי שלייצר יין ולארח אנשים זה הייעוד שלי. ברצוני לייצר יינות ייחודיים בעלי חלון שתיה ארוך ודגש על איכות, וכן להביא את האנשים ליקב כדי שיכירו מקרוב את העשייה ויטעמו את היין במקום בו הוא מיוצר. יין זאת אומנות, ואומן חייב לבנות לעצמו קו וסגנון משלו. ביקב נכון להיום אנו מייצרים כ- 7000 בקבוקים בשנה, ממבחר זני ענבים. משנת 2013 אחרי שנים של למידה אני מייצר יינות לבנים ורוזה. אנחנו יקב בוטיק משפחתי אמיתי. הילדים הם חלק בלתי נפרד מהעשייה, בזמן בציר, בזמן ביקבוק, הם איתי כל הזמן".

דודה לאה

נבו: "כל דבר מגיע בעתו, חיכיתי לזמן המתאים להקדיש לדודה לאה יין על שמה וב-2014 יצא יין "רוזה לאה" שהוקדש לה. לאחרונה לאה חזרה לגור בצור הדסה, אחרי 32 שנה של מגורים בצפון הארץ, בדיוק שבועיים לפני שאמא שלי נפטרה". איריס: "דודה לאה היא כמו אמא בשבילו הקשר שלו איתה הוא מאוד חזק, לא סתם היא חזרה לגור פה עכשיו".

אני מאמין

נבו: "אני דור שלישי של חקלאים פה במושב. סבא שלי שהיה ממקימי המושב היה עוד חקלאי בהרי האטלס במרוקו. זה מה שהדור ההוא ידע, להתפלל וחקלאות, זה כל מה שצריך. החומריות השתלטה על העולם, יש מישהו שיש לו 20 בתים, אבל אין לו זמן ליהנות מהם. אם אתה מתנהל נכון בעולם הזה לא יהיה חסר לך כלום. אם אתה רוצה לאכול את כל העולם, תמיד יהיו לך בעיות. באים לכאן אנשים ואומרים לי: נבו, זה היקב שלך...אנשים לא מבינים שהם צריכים לשנות את הגישה, אנחנו שליחים בחיים האלה, שום דבר לא באמת שייך לנו, אומרים: שלי ושלי, שום דבר לא שלנו. יש לנו את הזכות לגרום לאנשים אושר, זו ההרגשה הטובה בעולם. לכל אחד את השליחות שלו וצריכים לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. גם הכרמים הם לא שלי, אני רק מעבד את האדמה. כשאני לא אהיה פה, יהיה מישהו אחר".

משבר והזדמנות

נבו: "אני נפגע פעולות איבה. כשהייתי בן 22 הייתי מעורב בפיגוע ליד בית לחם, בזמן עבודתי. זה שאני יושב פה זה סוג של נס. מחבלים ירו במאבטח שלי והוא נפצע קשה, הצמידו לי אקדח לראש ולחצו על ההדק, בדרך נס היה מעצור, לא יצא כדור והצלחתי לברוח. המון שנים לא טיפלתי בעצמי (איריס: "בהתחלה מתכחשים לזה, הוא אובחן כלוקה בפוסט טראומה"), הייתי גיבור גדול, אבל את התופעות שחוויתי אחר כך, אני לא מאחל לאף אחד. עברתי תהליך שיקום ארוך בשיטה שקרויה "חשיפה ממושכת", תוך כדי ההתעסקות ביין (איריס: "עשיית היין זה ריפוי בעיסוק, זה חלק מהריפוי שלו"). הפיגוע הוא חלק בלתי נפרד מחיי, לא מחלימים מזה, לומדים לחיות עם זה, מתמודדים. אין מקריות בעולם, הזמן שלי אז עוד לא הגיע. אני קם בבוקר, מתפלל, מודה לבורא עולם מיליון פעם על כל נשימה שאני נושם, שום דבר לא מובן מאליו. זה שינה לי את ההסתכלות על העולם".

פגישה גורלית

איריס: "הוא עבר להתגורר בתל אביב בשכירות כדי להכיר אותי... אין מקריות". נבו: "אחרי הפיגוע, אני וחבר גרנו בדירת רווקים בתל אביב. הייתה לי הרגשה ששום דבר רע לא יכול לקרות לי אחרי שיצאתי חי משם, היינו שני משוגעים, הרבה בילויים”.

איריס: "זה היה בפורים" נבו: "היא הייתה מחופשת לשפנפנה". איריס: "הוא היה עם חבר אני עם חברה". נבו: "אחרי יומיים היא באה ודפקה לי בדלת".

איריס: "אחרי יומיים, עברנו בסביבה, והחלטנו להיכנס להגיד שלום. נכנסנו, הוא היה בעבודה, לא אשכח איך אנחנו יושבות עם החבר אריק, צופות בטקס מלכת היופי, ובשתיים עשרה בלילה הוא נכנס מהעבודה, ביישן וחתיך... ואז נבו ביקש ממני את הטלפון ונוצר קשר".

החתונה: בראשון לציון, היו המון אנשים בחתונה, באו מכל הארץ, הגיעו 600, לא ציפינו לכל כך הרבה.

סדר יום

איריס: "נוסעת לאפרת, חוזרת בשעה חמש, אם יש אירוח במרכז המבקרים ,מצטרפת לנבו ומקבלת את האורחים ,"יש פה גם צוות שעובד", וכמובן מחזיקה את הבית”.

נבו: "קם בבוקר, מניח תפילין, מתפלל, רוכב על הסוסה ואחר כך מתחיל לעבוד בכרם, ביקב ובמרכז המבקרים, אף פעם לא מפסיקים. כל הזמן צריך לתחזק את המקום, לא נחים על זרי דפנה. בבציר עובדים פה 24 שעות, בדיוק עכשיו זמן בציר, אבל אנחנו מצליחים לשבת ולדבר כי השנה היא שנת שמיטה ואני לא בצרתי ולא הכנתי יין השנה”.

מריבות

איריס: "רבים כמו כל זוג, זה חלק מהחיים, אבל בפרופורציות הנכונות - החיים והעסק פה דורשים להתפייס".

הקשר עם דדון

נבו: "את ראש המועצה, משה דדון, הכרתי מגיל צעיר. הוא היה המדריך שלי בתנועת הנוער, עם הסנדלים, החולצה הכחולה והשרוך האדום. הייתי שובב. עד היום הוא אומר לי: לא האמנתי שזה מה שייצא ממך. המון ממה שיש פה זה בזכות משה דדון ומחלקת התיירות שתמכו בי ועזרו לי מתחילת הדרך". איריס: "משה דדון דוחף קדימה את כל המיזמים התיירותיים במטה יהודה".

חלומות

נבו: "להמשיך בדרך שהתוויתי לעצמי בעשיית יין ולהמשיך ליהנות ממה שאני עושה , להמשיך לשמח אנשים, אין מחיר לזה שאנשים יוצאים עם חיוך. לראות את הילדים שלנו ממשיכים יחד אתנו. יש יותר טוב מלהזדקן כשהילדים שלך ממשיכים את דרכך?”.

איריס: "להמשיך ולפתח את מה שאפשר, להמשיך בדרך שהתחלנו ולהתפתח".

שלום

נבו: "מי לא רוצה שלום? אבל אני חושב שלא יהיה שלום. הערבים לא ישכחו בחיים שפה בהר ממול היה כפר, עם עצי זית ועולם שלם, הם מעבירים את זה מדור לדור והשנאה שלהם גדלה”.

איריס: אני גם רוצה שלום, אבל לא רואה את זה קורה …"

מדד האושר

איריס:"8, אני אדם שיודע להיות מרוצה ממה שיש לו".

נבו: "מהיקום 10, בדברים האחרים יש עוד מקום לשיפור - 7.5".

אירית הורוביץ

משפחות ממטה יהודה המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות לפנות למייל: irith2o@gmail.com או לטלפון: 050-8670684.