ממולאים באהבה

ברנה וסאלים ליוס הגיעו מהכפר מעיליא שבגליל המערבי והקימו את ביתם בנווה שלום, שבו הם ממשיכים במסורת האירוח הכפרית הכוללת שפע מנות טעימות שחלקן עשויות מליקוט צמחי בר

חוויית האוכל האותנטי שמספק פסטיבל האוכל במטה יהודה מלווה לרוב בסיפורים אישיים, כאלה שנותנים למנות המזון שמוגשות לשולחן מימד נוסף, זה שעומד מאחורי מי שהכינו אותן. הסיפורים האישיים הם מרתקים ומעניקים הצצה לתהליך צמיחה ייחודי של הבשלנית או הבשלן, שכולל חוויות מסוגים שונים, התנסויות קולינריות בארץ ובחו"ל, התמודדויות אישיות ומשפחתיות ותשוקה גדולה לחיים בכלל ולאוכל טוב בפרט.

היישוב נווה שלום הוא מיוחד בנוף היישובים בארץ. זהו היישוב היהודי-ערבי היחידי, שנבנה על אדמות מנזר לטרון, בראש גבעה נמוכה המשקיפה על עמק איילון. אל היישוב הזה זרמו במהלך השנים משפחות יהודיות וערביות שהצטרפו לניסוי אנושי ולאתגר קהילתי מורכב ומסובך: כיצד לחיות יחדיו במדינה שהערבים התנגדו להקמתה וחלקם נלחמו כדי להשמידה, בעוד היהודים מקיזים את דמם כדי להגשים את חלומם לתקומה לאומית.

ברנה וסאלים ליוס נולדו וגדלו במעיליא, יישוב ערבי-נוצרי סמוך למעלות אשר בגליל המערבי. מעיליא הוא חריג בנוף היישובים הערביים בכמה מדדים: 99% מהתושבים משתייכים לכנסייה הקתולית (יש רק עוד יישוב נוסף כזה - פסוטה), רמת ההכנסה לנפש בקרב תושבי היישוב היא הגבוהה ביותר במגזר הערבי, ורמת ההשכלה הגבוהה גם היא מהגבוהות במגזר הערבי עם כשליש מהתושבים אקדמאים.

על הדרך שעשו בני הזוג ממעיליא עד שהגיעו לנווה שלום לפני כ-30 שנה, מספרת ברנה לאורחים המגיעים לביתם כדי ליהנות ממסורת האוכל שנטועה עמוק בילדותה שבכפר: "כפר מעיליא הוא גם אותנטי וגם מודרני, שילוב של שני דברים שמאפשרים לך ליהנות מהאווירה הכפרית וגם לשמור על הזהות שלך. אנחנו נשארנו אנשי הכפר וקצת התפתחנו. חשוב לי להיות במקום שייתן מקום לזהות שלי".

בתחילת שנות ה-90 עבד סאלים כאח מוסמך בבית החולים אסף הרופא ובני הזוג התגוררו במגורי הצוות הרפואי. בשלב מסוים, עם גדילת המשפחה הם חיפשו לעצמם מקום מגורים אחר, ועברו להתגורר ברמלה.

על החוויה של המגורים ברמלה מספרת ברנה: "גרנו שנה ברמלה, היה קשה שם. עבדתי כמורה בבית ספר של הנזירות. הילדים היו בגני הילדים באסף הרופא. מיד אחרי העבודה הייתי אוספת אותם מהגנים והיינו נוסעים לספארי ברמת גן, שם עשיתי מנוי. כל יום אחרי הצהרים היינו יושבים ליד חיה אחרת. זה היה פתרון כדי לשרוד ברמלה. מאז אני לא מוכנה ללוות ילדים לגני חיות ולספארי". וסאלים מוסיף: "בשנה אחת פרצו אלינו לבית שלוש פעמים".

בני הזוג חיפשו מקום חלופי, הם ביקשו להצטרף ליישוב נווה שלום ונכנסו לרשימת המתנה. בינתיים סאלים קיבל עבודה כאח במרפאה של קיבוץ נצר סירני שכלל גם מגורים בקיבוץ. על החוויה של המגורים בקיבוץ מספרת ברנה: "כשגמרנו להעביר את כל הרהיטים אל הבית בקיבוץ ראיתי שהשכנה מחכה. הבנתי שהיא מחכה לראות מתי תגיע הערבייה. היא חיכתה לאיזה פאטימה עם חיג'אב (מחייכת) ואני הייתי בחורה צעירה עם שורטס. אמרתי לה שלקיבוצניקים יש עוד הרבה מה ללמוד על מה שקורה בחוץ".

בני הזוג למדו עד מהרה להשתמש בכל השירותים הקהילתיים של הקיבוץ: לאכול בחדר האוכל, לשלוח כביסה למכבסה המשותפת והילדים שהו בבית הילדים. כל זאת, לצד הטאבון שהוצב ליד הבית והמשיך להוות מקור למאפים לבני המשפחה.

"אין לי בעיה עם הזהות האישית שלי", מספרת ברנה, "אני מלמדת את הילדים שלי שאנחנו לא משהו אחר. אבל בקיבוץ היו כמה אירועים שכדאי לספר עליהם. בקיבוץ אוהבים לציין את החגים בחגיגות אינסופיות. וההתרגשות של הילדים היא רבה, הם עוברים מאירוע בבוקר לאירוע בצהרים ואחרי הצהרים. זה לא נגמר. שמחה של חגיגות. בחנוכה, הבכור שלי, קרלו, היה בכיתה א' והוא מאוד רצה להדליק נר של חנוכה. אמרו לו שהוא לא יכול כי הוא לא יהודי. ואז הוא אמר לאומנת בבית הילדים: אני שונא ערבים! הייתי צריכה להסביר לילדים שלי שאנחנו חלק מהכפר מעיליא ולהביא אותם לכפר ולדבר איתם על זה. אחר כך היה כריסטמס, הזמנתי את כל הילדים מבית הילדים אלינו הביתה וחגגנו עם העץ והשוקולד, וזה התקבל בשמחה רבה, כי הקיבוצניקים אוהבים לחגוג".

אירוע אחר היה בחג השבועות, שבו מציגים הקיבוצניקים בתהלוכה עליזה את התינוקות שהצטרפו לבשנה האחרונה לקיבוץ. "ראני הקטן נולד בקיבוץ, והוא היה כל כך בלונדיני שהזמינו אותנו להיות בראש העגלה", מחייכת ברנה.

אחרי שנה של המתנה בקיבוץ שבמהלכה עברו בני הזוג את ועדת הקבלה של היישוב נווה שלום, הם קיבלו משבצת אדמה שעליה יכלו לבנות את ביתם. על ההחלטה לגור בנווה שלום מספרת ברנה: "חיפשתי מקום כפרי שישמור על השפה של הילדים, על הזהות שלהם, ועל השיתופיות והדו-קיום. כל הזמן חלמתי על דו קיום".

את הבית שלהם מגדירים בני המשפחה כ"בית פתוח" אשר מעוצב עם פתחים רחבים המזמינים את העוברים והשבים להיכנס. "אבא שלי היה גם מורה וגם סוכן ביטוח", מספרת ברנה, "הוא פתח את הסוכנות אבל העסק לא עבד כי כל הזמן הוא היה עסוק בלארח. סבא שלי, היה מוכתאר הכפר, וגם אצלו הבית היה פתוח כל הזמן ואורחים באו והלכו כל הזמן...".

ברנה וסאלים, עם שני ילדיהם, קרלו וראני, מנהלים בית מארח שמבוסס על הבישולים של ברנה ואירוח שבו שותפים כל בני הבית. הארוחה מוגשת במרפסת רחבת ידיים של הבית, המשקיפה לנוף מקסים.

על הרקע שלה בבישול מספרת ברנה: "לא באתי מבית בשלני. בגיל 3 אמא שלי נפטרה ואני הייתי ניידת בין הבתים של המשפחה המורחבת, הבית של סבא וסבתא והדודים בכפר ומחוץ לכפר. הייתי מציצה במטבחים, לומדת ובאיזשהו שלב עברתי להיות הבשלנית בבית".

בשנה האחרונה יצא סאלים לפנסיה מעבודתו כאח בבית חולים, וכעת הוא יכול להתפנות יותר לאהבת האירוח, בעוד ברנה ממשיכה לעבוד כמורה לערבית בגישה אנתרופוסופית בנס ציונה וברחובות.

חוויית האירוח טבועה עמוק גם בקרב הילדים. "התמצית שהרגשתי במשפחה זה לא רק פתיחות הדעת אלא גם פתיחות הלב", מספר קרלו, "הבית תמיד היה מארח, עם אנשים שבאים להתארח ולשבת איתנו".

האירוח של משפחת ליוס משמר את הטכניקות בישול של מעיליא, שבה יש חשיבות רבה לעונתיות ולליקוט של צמחי בר. הארוחה המוצעת כוללת כמה סוגי מאפה מהטאבון המבוססים על קמחים מיוחדים בתוספות שונות, מבחר סלטים (טאבולה, צזיקי, סלט קצוץ, חומוס, טחינה וחציל קלוי על האש, סלט רוקט וזיתים תוצרת בית), מנות עיקריות עראייס ומנסף (תבשיל אורז עם בשר בתוספת צנוברים ושקדים), עלי גפן וכרוב ממולאים בתערובת צמחונית, תבשיל עולש טרי עם בצל ושמן זית, ובהתאם לליקוט היומי אפשרות לתבשיל ח'וביזה ואפילו תבשיל דרדר, מעשה ידיה של ברנה.

האירוח בבית משפחת ליוס מבוסס על מחיר אחיד לזוג, וניתן לרכוש שתייה קלה בתשלום נוסף.

ברנה וסאלים ליוס, נווה שלום, 052-6999310, בפסטיבל האוכל מוגשת הארוחה בימי שבת בין השעות 10-17. הזמנה מראש.

(צילום: אלדד מאסטרו)