מרד בר כוזיבא – הסיפור שלא סופר חלק א'

מטמון בן 4000 לוחיות נחושת שנמסר לידיו של הארכיאולוג הישראלי ד"ר יצחק אשל מציג את השתלשלות האירועים של מרד שמעון בן כוזיבא באופן שלא סופר עד היום. להלן החלק הראשון במחקר המקיף של הלוחיות והפעם – הרקע לפרוץ המרד וכיבוש ירושלים

מטבע שמעון מנהיג מרד בר כוכבא. צילום יולי שוורץ רשות העתיקות

לפני 55 שנה הזדמן לארכיאולוג ד"ר יצחק אשל להיפגש עם מטמון מיוחד במינו – 4000 לוחיות נחושת מאובקות. הבדואי שמסר אותן לידיו תמורת תשלום פעוט סיפר כי הן נמצאו במערות באזור חברון וכי במערות הללו נמצאו אוצרות רבים אותן הוא ומשפחתו מכרו לסוחרי עתיקות. לדבריו, איש לא מצא עניין בלוחיות הנחושת והוא אינו יודע מה לעשות איתן.

במהלך השנים הסתבר לד"ר אשל כי בידו נמצא לא פחות מאשר ארכיון שבו מתואר בפירוט מדהים רצף האירועים החל מהסיבות לפרוץ המרד הידוע בכינוי "מרד בר כוכבא" , המשכו במהלך המלחמה עד שהצליחו הרומאים להביס את המרד במחיר אלפי כפרים שנחרבו ביהודה ובשפלת יהודה וסופו בשנת י"א לפרוץ המרד. 

לפני שניגע בתוצאות המחקר המרתק שד"ר אשל ערך יחד עם קבוצת נאמנים הכוללת את רו"ח משה פרג, ארכיאולוגים, היסטוריונים, בלשנים ומדענים נוספים, יש לציין כי בממסד הארכיאולוגי מסרבים להכיר בארכיון זה משום שלא התגלה במהלך חפירה ארכיאולוגית ומשום כך הוא חשוד כמזויף. עם זאת, לאחר 20 שנות מחקר אינטנסיבי החשד לזיוף של הארכיון נדמה כזהירות יתר וכניסיון מגושם של הארכיאולוגים האקדמיים להתחמק מהממצאים המדהימים והמרתקים שנכללים בארכיון זה.

שבועון "בקיצור" מתכבד להביא כאן את תמצית המחקר של קבוצת ד"ר אשל ומניח לציבור לשפוט האם מדובר בארכיון אמיתי או בתיעוד מזויף.

פתח דבר

בשנת 2005 החלה חקירת אלפי תעודות בעברית ובמואבית שנחרטו על מטילים (עשות), לוחיות מתכת וכלי מתכת שרכש ד"ר אשל כחוק מבעליהם בין השנים 1970-1969. ע"פ תוכנן ומוצאן של  הלוחיות מקורן הוא ממערכת מסתור מוגדרת בחורבות ישוב בן התקופה שזוהה במחקרנו כעיר נחושת - הבירה המנהלית של יהודה במלחמה, הן הוגדרו כ'ארכיון ממלחמת בר כוכבא'. מיקומה המדויק של עיר נחושת נשמר בסוד מסיבות מובנות, עם זאת ניתן לציין כי מדובר ביישוב הממוקם בין הערים בית לחם לחברון.

הארכיון כלל כ-4000 התעודות, כ-250 הכלים וכ-2000 המטבעות. שפתן של רוב הכתובות זוהתה כענף 'בניב הקומראני'  כנגד מיעוטן בשפה ובכתב המואבי שנחרטו על מטילי עשות. לידן יש בארכיון עשרות מטילי עשות 'גרזניים' עם חרוטות בעברית קדומה של השמות ותפקידי בעליהם. ע"פ צורת האותיות, השפה והתוכן כולן מסוף התקופה החשמונאית, ימי אחרון מלכיהם מתתיהו אנטיגונוס. האתר וממנו הוצאו פריטי הארכיון שהיה ידוע בעבר נחשף להבנתנו לאחרונה בשנים 1946/5. שלושה אחים מהישוב אום א' חשרם (היום חר' כישור) נכנסו באקראי למערכת מחילות מסועפת בה נתקלו במטילים זהב. בין מלחמת השחרור (1948) למלחמת ששת הימים (1967), הם הוציאו ממנה כמויות של מטילי זהב ועשרות כלים עתיקים מארד שנמסרו לקרוביהם פליטי המלחמה.

לאחר מלחמת ששת הימים הם הוציאו ומכרו עוד אלפי פריטים עתיקים לאור ביקוש סוער שהתפתח בשווקי העתיקות בירושלים ובבית לחם. כאמור, ב-1969 /1970 מכרו היורשים את יתרת הממצאים שהיו ברשותם ליצחק אשל, בנו של מי שהחשיבו כידידם, משה אונטרמן מקיבוץ נגבה. אשל דיווח על המטמון במספר הזדמנויות לרשות העתיקות.

פיענוח התעודות הבהיר שרובן הוכתבו ע"י מנהיגי המלחמה ובעלי הסמכות לחרטים צמודים כנגד מיעוט שחרטו הבכירים בעצמם : בעיקר שמעון בן כ'וזיבא שהיה לנשיא ישראל והלל בן גריס, שותפו לקראת המלחמה, משנהו במהלכה וחותנו (אביה של אשת שמעון – סמכה) החל משנה ג'.

עצם קיום הארכיון וחקירתו לא פורסמו משיקולי אבטחה וכדי לאפשר חקירה מדעית סבלנית של אלפי הממצאים. חשיפת קיומו של הארכיון וחקירתו השיטתית החלה ברב שייח שניהל ד"ר אשל באתר  האספנים 'קולקט' באינטרנט והלך ונחשף בצורה מבוקרת מאז ספטמבר 2021. תחילה ב-5 הרצאות מבוא והמחשה באתר היו-טיוב של ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין שהעמיד את האתר לרשות המחקר וכעת בכ-100 הרצאות באותו פורום על תולדות המלחמה שהגיע עד כה להרצאה 26.

חשיפתה המבוקרת של תמצית המחקר היא השלב הראשון בהצגה מלאה של קורות המלחמה. מימון המחקר נעשה תחילה ע"י ד"ר יצחק אשל ומ-2011 בעזרת רו"ח משה פרג. חברי הצוות ואחרים, המלווים את המחקר ומסייעים לד"ר אשל ולרו"ח משה פרג.

פסל ראש וחזה של הקיסר אדריאנוס - שיש לבן - מוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים רומא - איטליה

מרד התפוצות

עם עלייתו של הדריאנוס לכס כ'קיסר בפועל' ב-11.8.117 הוא החליף את נציבי מצרים, יודאה, סוריה וקפריסין. הדריאנוס היה מוטרד מ"מרד התפוצות" שפרץ בקהילות היהודיות בשנת 115 לספירה וביקש להגיע להסדר עם היהודים.

הוא פנה למנהיגי היהודים ונקט כלפיהם בשיטת 'השוט והגזר': 'השוט' היה הדחת ליסיוס קוויאטוס נציבה האכזר של יודאה והחלפתו בלוסיוס קוסוניוס טורבו נציבה האכזר לא פחות של קפריסין. 'הגזר' היה הזמנה של ארבעה ממנהיגי היהודים לשיחות: נשיא הסנהדרין רבן גמליאל השני, אלעזר הכוהן בן עזריה, יהושוע בן חנניה ור' עקיבא בן יוסף. אנו מכירים את הסיפור על הזמנה זו מהמקורות היהודיים ובהם התלמוד הירושלמי, מדרש תנחומא ועוד.

בסוכות הפליגו ארבעת החכמים מצמח בסירתו של רבן גמליאל אל  היעד שהיה ככל הנראה טבריה.  הקיסר הגיע מהצפון והפליג לעיר דרך כפר נחום, תוך שהוא מותיר תזכורת לביקורו במקום בדמות מצבה.

מטבעות רומיים משנת 119 לספירה מעידים לכאורה על המפגש, שהסתיים בהתחייבות מנהיגי היהודים לסיים את 'מרד התפוצות' והתחייבות נגדית של הקיסר החדש לבטל גזירות ולשקם את ירושלים שחרבה בשנת 70 לספירה.

מטבעות ארד רומיים - שממחישים את ההסכמות בין הדריאנוס וארבעת חכמי היהודים

שנים טובות

הקיסר שש לקיים את התחייבויותיו והחליט לשלוח ליודאה את בן אחותו עקילס/אקוילה, כדי להתחיל בשיקום ירושלים. עקילס הפך למעשה ל'נסיך ירושלים' ופעל כעצמאי מאחורי גבם של הנציבים ביודאה. הוא הכין תכנית עירונית חדשה, לשיקום העיר שחרבה בימי 'המרד הגדול' ודיווח לקיסר על כל אירוע קטן כגדול מאחורי גבם של נציביו שפעלו מתוך המפקדה בקיסריה.

במקביל, ביקורו בטבריה והצלחת שיחותיו ביודאה העלו את חשיבות טבריה בעיניו והוא נקט במספר צעדים ובהם הצבה של קנטוריה (80 לגיונרים) מלגיון "פראטה" ובנית מקדש הדריאניום עם חזית טטרסטילית ופסל של זאוס במרכזה.

אפשר לשער כי הקיסר שב וזימן את חכמי היהודים לרומא, אולי ב-120. כאורחיו הם ודאי הושטו בספינה רומית מקיסריה וזכו ליחס של אורחי הקיסר. נראה שהם דנו בעיקר על שיקום מקדש אלוהים של היהודים בהר הבית שתועד בצו שפרסם הקיסר המתואר בספר בראשית רבה.

בין השנים 118 ועד 132 שררה ביודאה יציבות שלטונית שאפשרה פריחה כלכלית. עדויות עקיפות על כך יש בתעודות רומאיות שונות, עדויות על חופש התנועה ששרר אז ברחבי האימפריה, סדרת המסעות של ר' עקיבא: לבבל, למדי, לאפריקה, לאנטוליה, לערביה, לגליה ולאיבריה.

הדריאנוס היה ידוע כקיסר בעל אופי הפכפך ומתואר במקורות רומאיים כ"חמור סבר, אכזר ורחום, הפכפך, מעמיד ומסביר פנים, רציני ומבודח, מתמהמה ומהיר, קמצן, נדיב, כן ותמיד דובר אמת". השכלתו הרחבה כללה יוונית, קריאה ושירה. הוא הצטיין כקצין וכמפקד, בנה עשרות מבני ציבור, ספורט ותרבות באימפריום, תמך באומנים ובסופרים ונמנה על 'חמשת הקיסרים 'הטובים׳. הוא דגל במשא ומתן המוביל ל"פאקסה רומאנה" – שלום רומאי.

משבר גיור בלגיון

באותה עת חל משבר עמוק בקרב אינטלקטואלים רומאיים אשר מאסו בפולחן האלילי ובסגידה לפסלים וגילו עניין רב בדתות של המזרח הקרוב ובראשן היהדות. גם שליחו של הקיסר ליודאה, עקילס, נמנה עליהם ולקראת שנת 130 לספירה הוא התגייר ואולי אף היה מראשוני הנוצרים. יש חוקרים סבורים שעקילס הוא אונקלוס הגר, מתרגם התנ"ך לארמית ומעדכן תרגום ה-70 ביונית.

חז"ל מספרים על כל שנציב יודאה שלח שלוש קוהרטות ( 480 לגיונרים בכל אחת) שעלו בטור לירושלים לאסור את עקילס ונעלמו בירושלים כאילו נבלעו באדמה. להערכת החוקרים, עקילס המופתע מהגדודים החמושים על סף ביתו השכיל לשכנעם להתעלם מפקודת הנציב, ואף שיכנע את אלפי הלגיונרים להתגייר.

הפרשה הנראית כאגדה, מהדהדת בתלמוד הירושלמי, בדברי ר' אליעזר בן יעקב, מתלמידי ר' עקיבא, שרמזו על אירוע דומה ערב פסח שבו רומאים התגיירו כדי לטבול במקווה לקראת טקס 'קורבן הפסח'.

כאשר שמע הקיסר ש'לגיון המתת' נעלם בירושלים, ערק והתגייר, הוא החליט לפעול ע"פ סמכותו לענוש עריקים וממירי דת שהמיטו קלון עליו ועל הצבא. עדות לכך היא מחיקת כתובת הלגיון ממבנים שהקים וזאת כהקדמה למחיקתו הגורפת מכל התיעוד הרומי. בנוסף, הקיסר מיהר לירושלים כדי לאסור ולשפוט את עריקי הלגיון.

הקיסר בירושלים

בירושלים הדריאנוס חקר את עקילס, שוודאי הודה בחלקו בפרשה המבישה, וגזר עליו עונש קל בדמות הגליה מירושלים. כתובות מאוחרות של עקילס הגולה לימדו שהגיע לאפסוס בה סיים עד שנת 134 את הספרייה לזכר אביו.

לאחר מכן פנה הקיסר לתפוס ולשפוט את חיילי הלגיון שהתגיירו וערקו. אפשר שבתחילה פנה הקיסר לחכמי הפרושים ודרש שיסגירו לידיו את הלוחמים הרומאיים שהתגיירו, במטרה לסיים ב'שקט' את המשבר. אך הפרושים סירבו לשתף איתו פעולה. לאור התחכמותם הוא החליט לאיים עליהם בנקודת חולשתם: הפיכת ההתחייבות שנתן לשקם את מקדש אלוהים באיום שבמקום כך הוא יבנה בהר הבית את מקדשיו הפגאניים.

חכמי היהודים שנבהלו מנחישות הקיסר הזועם מיהרו לכנס דיוני חירום בציפורי, בלוד ובבקעת בית רימון. חמומי המוח מבית רימון דרשו למרוד מיד כמו ב'מרד הגדול' וב'מרד התפוצות'. המתונים גייסו כנגד המרד את ר' יהושוע בן חנניה שהכיר את הקיסר ופנה אליו באזהרה ממרד יהודי חוזר במידה ויממש את הגזירה הקשה. התוצאה הייתה שהקיסר ביטל את איומו שלא מומש בשנת 130, אך התנה את ביטול הגזירות בהסגרת עריקיו.

בשנים 130-132 היה הקיסר עסוק בסדרה של מסעות באזור הים ה תיכון, הוא יצא מירושלים ופנה לעזה, ביקר במצריים וביצע מספר מסעות שיט על הנילוס, ביקר בפטרה, ולבסוף כנראה יצא מאלכסנדריה ובתחילת שנת 132 הגיע לרומא. מסעות אלה מתועדים בתעודות רומאיות.

הצדוקים פונים לבר כוזיבא

ההסכמה המשוערת שהשיגו ר' יהושוע בן חנניה והקיסר בחורף שנת 130 על ביטול גזירת הקמת מקדשים פגאניים בהר הבית, לא פורסמה ברבים ולכן לא נודעה לאברהם בן צדוק, כוהנם הגדול הפעיל של 'בני צדוק' אשר התגורר ביישוב כ'וזיבא הנידח, דרומית לבית לחם.

אברהם החזיק סוד שעבר מדור לדור בקרב משפחת הצדוקים, אשר סולקה מכהונה בבית המקדש על ידי החשמונאים, כ-300 שנים לפני כן.  הסוד היה – המקום שבו החביאו הצדוקים את ארון הקודש לפני שהסתלקו מהכהונה.

אברהם הבין את משמעות האיום של הדריאנוס להקים מקדש רומאי בהר הבית: מדובר בעבודות עפר, הריסה ובינוי מקיפות ואלה עלולות לחשוף את המחבוא של ארון הקודש.

יש לציין, כי כמעט אלף שנים לאחר מכן, הצליח הרמב"ם להבין מתוך פסקו בדברי הימים היכן חבוי ארון הקודש וכך כתב במשנה תורה: "אבן (השתייה !) הייתה בבית קדשי הקדשים במערבו ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרון. ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו להיחרב, בנה בו מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, והאבן הזאת הייתה מכסה למקום ההוא, ויאשיהו המלך צווה וגנזו את הארון באותו מקום שבנה שלמה עם המטה וצנצנת המן ושמן המשחה".

הרמב"ם לא טעה. משפחת צדוק הסתירה את ארון הקודש מתחת למזבח שהיה מונח על אבן השתייה במקדש, וזאת מתוך הנחה שאיש לא יעז להזיז ממקומה את אבן השתייה.

אברהם מיהר לפנות אל שכנו שמעון בן כ'וזיבא, שהיה ככל הנראה מעין מנהיג מקומי, המוכר בעירו כעז נפש שאינו נרתע מהרומאים, סיפר לו על כך שחייבים להציל את ארון הקודש מידי הרומאים וכי מדובר במשימה קדושה שתהפוך אותו לנשיא ישראל.

מטמון מטבעות בר כוכבא. צילום עופר שאון רשות העתיקות

שמעון מתגייס למשימה

שמעון, שפירש את דבריו של אברהם בן צדוק כצו אלוהי, פנה לאיל הון מקומי ומנהיג ישובי מערב הר חברון,  הלל בן גריס מעיר נחושת, וביקש את תמיכתו ועזרתו במשימה שלקח על עצמו. הלל נועץ בשניים משלושת אחיו (מרדכי וזרחי), ושלושתם שוכנעו בחובתם הלאומית והדתית לסייע לשמעון לממש את 'מטרת העל' שהציב לו אברהם בן צדוק: להציל את ארון הברית מידי הרומאים. מכאן ואילך תמכו בני גריס, עקרונית, כספית וארגונית במרד שאירגן שמעון.

ככל הנראה, במהלך חודשי החורף של שנת 130 גייסו שמעון והלל כ-300 מתנדבים ראשונים שנבחרו בקפידה מיישובי אחוזת נחושת, דומא והר חברון, והם היוו את 'שלד הפיקוד' של צבא שמעון. בעזרת המתנדבים גויסו עוד כ-3200 לוחמים ולוחמות, רובם ממשפחות מוכרות לשמעון והלל. כולם חומשו בפגיונות שיצרו בני גריס בעיר נחושת או רכשו בעיר דיבון שבעבר הירדן.

שמעון חילק את המגוייסים לשלוש יחידות של כ-1000 לוחמים ולוחמות, והכין אותם לפשוט על מפקדת הלגיון בירושלים.

אולם, כאשר נודע לשמעון שהקיסר התרצה וחזר בו מהאיום לבנות מקדש פגאני בבית המקדש – הוא ביטל את הפשיטה. באחת מלוחיות הנחושת שנמצאו בארכיון נאמר (בתרגום לעברית של ימינו): "שלום לבן גריס, שמור על האדמה, השנה שמיטה, תשלח האנשים למנוחה בארץ הקדושה. שמעון". כלומר, שמעון מורה להלל בן גריס להחזיר את הלוחמים לחיי שגרה. בתמורה לנכונותם להתגייס העניק שמעון ללוחמים זכות לאסוף חיטה שתעלה מעצמה בשנת השמיטה בשדות.

הרעלת הלגיונרים

הדריאנוס הקיסר הקפיד על מימוש הסכמים שנחתמו איתו והוא חרג ממנהגו כי סמך על ר' יהושוע בן חנניה שעמד עד אז בדיבורו. לכן המשיך במסעו מירושלים לעזה ומצרים ממנו שב כאמור לרומא בתחילת 132. עם זאת נראה שחכמי ירושלים הם שכשלו במימוש ההסכם המשוער ולא עמדו בהתחייבותם להסגיר ליד הרומאים את חיילי הלגיון שהתגיירו וערקו.

ישנו מקור אחד שמספר  על מה שאולי ארע בירושלים במהלך שנת 130. המקור שרד ב-2 גרסאות של אגדה בספר 'הוי קסטוי' המיוחס לקצין/הסופר סקסטוס יוליוס אפריקנוס, קצין בלגיון שחי באיליה קפיטולינה כמאה שנים לאחר מכן. האגדה מספרת על חכמי הפרושים בירושלים (או באמאוס) שהמיתו לוחמים מלגיון רומי ביין מורעל.

סיפור זה מרמז על אפשרות שלחכמים היה ספק בתוקף גיור הבזק של המוני הלגיונרים ע"י עקילס, הם לא רצו להסגירם לידי הקיסר אך גם חששו מזעמו במידה ולא יעשו כמצוותו. במצוקתם הם החליטו לעשות מעשה נורא ולהרעיל למוות את הליגיונרים שהתגיירו. 

כאשר גילה הדריאנוס את פרשת ההרעלה הוא ראה במעשה זה הפרת ההסכם, ופירש זאת כעוד התרסה חצופה הגובלת בבגידה של הפרושים. בזעמו הוא החליט לממש את איומו ולבצע את הגזירה ששמח לבטל בשנת 130 – קרי, הקמת מקדשיו הפגאניים בהר הבית. הוא הורה לנציבו לבצע את טקסי 'חריש העיר' ו'סימון המתחם הקדוש' על הר הבית, טקסים שקודמים למהלך של הריסה ובנייה מחדש.

הפשיטה על עין גדי

אברהם בן צדוק היה נרעש מהחלטת הקיסר והאיץ בשמעון לארגן שוב את צבאו ולצאת בראשו לירושלים כדי לחלץ את ארון הקודש מהר הבית. באוגוסט 132 הוזעקו כל 3500 הלוחמים והלוחמות שהיו במצבת הכוח שאירגן שמעון למימוש הפשיטה בתוכנית מעודכנת.

ניתוח של לוחיות הנחושת שנמצאו בארכיון מעלה כי המהלך הראשון של הפשיטה היה ניסיון הטעיה שכלל התקפה על בסיסי הלגיון בעין גדי וביריחו. מטרתה המשוערת של הפשיטה המתוכננת הייתה למשוך תגבורת ממפקדת הלגיון בירושלים כדי להקל על שמעון את המהלך העיקרי - פשיטת הפתעה שתכריע את המשמר המדולל של מפקדת הלגיון.

יחידת הפושטים מנתה 330 'הפרשים הקלים' שהוקמו ביוזמת הלל בן גריס לצורך התערבות מהירה ופשיטות פתע על משמרות רומים קטנים ומבודדים. הסוסים של היחידה הגיעו מהעיר דיבון בעבר הירדן.

היחידה הצליחה להפתיע את הרומאים בעין גדי וביריחו, לקחה שלל רב והבריחה משם את הכוח הרומאי.  ההצלחה גרמה למפקד היחידה, (ניר) בן שיבע הראשון, להרחיב על דעת עצמו את תחום הפשיטה והיחידה בראשותו פשטה גם על  המשמר של  הלגיון בקסטרא בתל שלם, כ-60 ק"מ מצפון לגבול המשימה, פשיטה שבמהלכה שדדו הלוחמים שלושה פסלים של הקיסר שנועדו להיות מוצבים במקדש מקומי. ניר בן שיבע ככל הנראה נהרג במהלך הפשיטה.

הפשיטה על ירושלים

הפשיטות הללו אכן דיללו את כוח הלגיון בירושלים. ע"פ הארכיון ב-15 לאוגוסט 132 התקרבה קבוצת לוחמות יהודיות בהנהגת בתו של שמעון, שנדאר, אל המצודה הרומאית בכניסה לירושלים והתחזתה לנשים פתייניות. השומרים הרומאיים הזמינו אותם לתוך המצודה, ובמהלך המשתה הם הושקו ביין ע"י הלוחמות, ונרדמו.

להשערתנו שנדאר ולוחמותיה חברו אז ללוחמיו של מסלאת הנבטי שהגיחו מרצפת החצר אליה הגיעו דרך מעביר מים שעבר שם ונמצא שם עד היום. הריגת השומרים אפשרה להם לפתוח מבפנים את שער המצודה לכ-1000 לוחמי שמעון שפרצו בסערה וחיסלו בקרב פגיונות אכזרי את רוב הלגיונרים שהקיצו משנתם.

ככל הנראה, יתר 500 לוחמי שמעון הגיעו באיגוף שמאלי לשער האשפות, שם המתינו לאות מהקרב של שמעון במפקדת הלגיון. עם קבלת האות הם פרצו באור יום למחנה השירות של משמר הלגיון לרגלי הר הבית ותקפו את שומרי ההר. המהלך הזה הסתיים במחיר כבד לתוקפים וכ-50 מהם נהרגו בקרב, וקיים תיעוד של קבריהם בירושלים ובהר הבית.

שמעון שנדהם מהצלחותיו הצבאיות דיווח לאברהם בן צדוק בכ'וזיבא על כיבוש ירושלים וסילוק הרומאים מהעיר. אברהם שנדהם אף הוא מההישג העניק לו מביתו בכ'וזיבא את התואר 'נשיא ישראל'.

כך, מסדרת אירועים שאליה נגררו הצדדים נגד רצונם ובנסיבות הנראות בימינו כטרגיות, נפתח המרד.  להדריאנוס השליט הקפדן לא נותרה ברירה אלא להפגין את נחישותו ולעמוד בדיבורו ע"י מימוש הגזירה, ובזעמו הוא הורה לשנות את זהותה ושמה של ירושלים ולכנות אותה מאתה בשם המתאים לקולוניה הפגאנית 'אילה קפיטולינה'.

(המשך בגליון הבא)