טלנובלה צרפתית
"בכל הזדמנות שהם נפגשים הם רק מתנשקים ורבים, ככה הם הצרפתים...". הגרעין המייסד של נווה אילן ההיסטורית הגיע מצרפת והתווכח עד שהתפרק. 60 שנה לאחר מכן מאיימים הויכוחים על הקמת המוזיאון לזכרו של רחבעם זאבי באתר הנטוש
החלטת הממשלה שהתקבלה לפני כשנה, להקים ב נווה אילן ההיסטורית מוזיאון ואתר הנצחה ע"ש רחבעם זאבי, מאפשרת לנו לשפוך אור על אחת הטלנובלות המעניינות שהתרחשו בתולדות האזור בימי קום המדינה. הטלנובלה כוללת סיפור על קבוצת צעירים חדורי ציונות ועמוסי הורמונים, המתיישבת על פסגה קירחת בצד הדרך לירושלים, נאבקת בכנופיות הערביות שפעלו באזור ושורדת את מלחמת השחרור בקושי רב, מקימה קיבוץ ונוטשת אותו לאחר עשור שנים בגלל מחלוקות פנימיות.
מי שהתקומם כמגד החלטת הממשלה הוא נפתלי רז, פעיל שמאל ומורה דרך, שהתגורר בעבר במבשרת ציון והתאהב באתר נווה אילן ובסיפור המלווה אותו. לפני כמה שנים הוציא רז חוברת העוסקת באתר. במסגרת שבוע הספר הנוכחי הוא שחרר לפרסום את המהדורה המורחבת והמעודכנת של סיפור הניסיון להקים את קיבוץ נווה אילן.
נתחיל דווקא מהסוף. "לאחר רצח גנדי הפך מוסה פלד להיות יו"ר העמותה להנצחת זכרו והחל לחפש אתר" מספר רז, "מוסה הציע למשפחת זאבי את נווה אילן ההסטורית כי המקום קרוב למרכז ונוח לגישה למרות שגנדי כלל לא לחם באזור".
עם תום עידן אולמרט הקציבה הממשלה חמשה מליון שקלים לשיפוץ האתר ולכאורה היה כבר הכל מוכן לצאת לדרך. למחאתו הבודדת של רז מול משרד ראש הממשלה הצטרף אליעזר לב ציון, שיופיע בהמשך בסיפורנו, ושניהם זעקו בקול ענות חלושה את מה שהממשלה לא רצתה לשמוע. "מה הקשר בין גנדי, האיש שחרט את הטרנספר על דגלו, לבין האתר שמסמל את שיתוף הפעולה בין המתיישבים היהודים במקום לבין ערביי אבו גוש שסייעו להם?", שואל רז, "אם כבר, אז בוא ננציח פה את רבין".
רז מספר כי האתר כבר ממילא שוכן בלב פארק רבין ומציין כי וותיקי נווה אילן ההיסטורית עוד זוכרים את הג'ינג'י בן ה-20 שהיה עולה פה על הגבעה וממפה את באב אל וואד, הרבה לפני שהפך למפקד חטיבת הראל שלחמה על האזור.
ביום שישי לפני שבועיים הוביל רז סיור מודרך בנווה אילן ההיסטורית, בשיתוף מקימי הקיבוץ של אז. בשל גילם המופלג של המייסדים, והקושי של חלקם להגיע, הצטרף לסיור גם הדור השני, הילדים שנולדו בקיבוץ במשך עשר שנות קיומו ועזבו אותו כשהתפרק.
בניגוד לישובים אחרים מסביבו, שהכו את שורשיהם בסלע, שרד קיבוץ נווה אילן רק שנים ספורות וגם הן עברו עליו תוך כדי מאבקים פנימיים בלתי פוסקים וחוסר יכולת לקבל החלטות משותפות הנוגעות להמשך הדרך.
אידיאולוגיה לוהטת
"הו, תראה מה יקרה עכשיו..." אומר לי אחד הוותיקים בסיור למראהו של משתתף אחר שהגיע ואכן, תוך שניות ספורות הופך המפגש מסיור מודרך לערבוביה של דאחקות, צחוקים וויכוחים. "ככה זה היה גם אז", נזכרת ותיקה אחרת, "אז הם התפרקו בגלל חילוקי הדיעות וגם היום, בכל הזדמנות שהם נפגשים הם רק מתנשקים ורבים, על כל דבר שקרה ועל איך זה קרה. ככה הם הצרפתים...".
אפשר להבין, 130 אנשים צעירים, בוגרי שואה שבדמם זורמת התרבות הצרפתית, סגורים על כיפת הר מבודדת בתוך שני צריפים, במתחם זעיר של מאה מטר על מאה מטר. תערובת נפיצה של אידיאולוגיה לוהטת והורמונים משתוללים. פלא שזה החזיק בקושי עשר שנים?
"זה בדיוק הסיפור של נווה אילן ההיסטורית", מספר אלעזר לב ציון (לשעבר בובי לוינזון). אליעזר בן 84 אבל נכנס למעגל כרוח סערה, חבוש כובע בארט שחור ומכנסים קצרות שחושפות זוג רגליים צנומות, המקפצות במעלה הגבעה כאילו היו בנות 18. "זה היה גרעין של צעירים אירופאים, שנתקעו בצרפת אחרי השואה למשך כמה שנים", הוא ממשיך, "כולם כבדים כאלה, מתעצבנים ורבים על כל דבר ואחד על השני, לחוצים וצפופים על הגבעה במשך שנתיים כשמסביב יורים עליהם, מה עוד יכול לקרות?".
סיפורה של נווה אילן ההיסטורית הוא עדי נוסף בשרשרת סיפורי הגבורה של ימי טרום המדינה. סיפור הטבול כולו במורכבות של חיים שיתופיים בתנאי לחץ. לאליעזר זה לא מפריע והוא מדלג בין גברת לרעותה ובין אדון לחברו, מדביק נשיקות על ימין ועל שמאל ומנסה לתקן את העוול שנגרם לתדמית של הצרפתים. "אנחנו גם שרמנטיים ומאד חושניים" הוא מוסיף בצחוק.
אליעזר שכיום גר בירושלים, הוא יושב הראש של עמותת "שוחרי נווה אילן ההיסטורית". בעצם, מיום עזיבתו את המקום, הוא קשור אליו בעבותות געגוע ומנסה ככל האפשר להפוך את המקום לאתר היסטורי בעל חשיבות שתהיה ראויה מספיק למאורעות שפקדו אותו.
יחד איתו בסיור משתתפות גם אנט ברנסון ושושנה החובשת. שושנה מגיעה עם שני נכדיה הקטנים והיא פוגשת במקום את חסאן ג'אבר מאבו גוש. חסאן מספר שהוא הבן הצעיר של מי שתיווך בזמנו בין הישוב לבין ערביי אבו גוש ושושנה מזכירה לו שהיא תקעה לו זריקה כשהיה ילד. הסיפור מאד מצחיק את מוחמד ג'אבר, בן משפחה אחר שהיום הוא אחד השותפים בעמותת הדו קיום האזורית שרבים מחבריה הם בני אבו גוש ורבים אחרים הם יהודים מהאזור ומישובי הסביבה. אחד מחברי העמותה הוא המדריך שלנו, נפתלי רז שמארח בסיור את אילן סקלי ממוצא, בנו של דוד סקלי, מהנדס הביצורים שבנה את האתר. מבולבלים? נשמע כמו טלנובלה? חכו להתפתחויות בהמשך.
השקט שלפני הפירוק
קיבוץ נווה אילן הוקם בשנת 1946, אחרי שכוח חלוץ בן חמישה חברים (בהם שושנה החובשת), בצירוף צוות מסייע מקריית ענבים ומעלה החמישה וצוות של סולל בונה, השתלט על הגבעה עליה שכן בית אפנדי תורכי ישן שלימים יזכה לשם "הארמון". בסמוך לארמון ולבור המים שלו הקים כוח החלוץ צריפי מגורים.
תחת עינו הפקוחה של הצבא הבריטי ובכפוף להוראה שאסרה את מיגון המבנה, עיטר הכוח את חלקו העליון של ה"ארמון" בגג רעפים אדומות לתפארת, שלימים יתגלו כבלתי יעילות בעליל תחת ההפגזות מהכפר הערבי "בית תול" ששכן ממול, על השלוחה של הר הרוח.
שנתיים חיו המתיישבים בצל האיום של הפורעים וההפגזות. החברים מצאו מחסה מן ההפגזות בעמדות הביצורים שהקיפו את הישוב מכל צדדיו. הבונקר הראשון נבנה בהפסקת האש השנייה, שנכנסה לתוקפה ביולי 1948. לקראת תום מלחמת השחרור ידע האזור שקט יחסי, עת הכפרים הערביים בית תול, בית מחסיר (בית מאיר) וסריס (שורש) ננטשו. האיום המיידי הוסר והבונקר הפך לחממה לגידול פטריות. השקט שנפל על חבורת הלוחמים הצעירה היווה תפאורת קרטון למאבקים הפנימיים שהתחוללו בו. לאחר כמה שנים שבהם נעשו ניסיונות סרק לאחסן מוסדות שונים במבני הישוב הישן, המהלך מסתיים במפח נפש והמבנים הארעיים נהרסים ע"י שיני הזמן. החבורה הצעירה מוצאת לעצמה תעסוקה מחוץ לקיבוץ וההתפוררות החברתית מתעצמת עד לפירוק הסופי בשנת 1956. בשנת 1973 מוקם המושב השיתופי נווה אילן, שלבד מהסמיכות הגיאוגרפית והשם אין בינו ובין נווה אילן ההיסטורית כמעט ולא כלום.
מהר לפני שיתפורר
מנהל הקהילה של נווה איל הנוכחית, תומר נחום, לא השתתף בסיור. תומר הוא אחד הילדים הראשונים של נווה אילן ההיסטורית והוא ומשפחתו הם גם חלק מקבוצת המייסדים של נווה אילן החדשה. "שמרנו על קשר עם הנקודה כל השנים", מספר תומר על נסיבות חזרתו למקום. "פעם בשנה היו הולכים ההורים ושאר המיסדים לפגישה במקום. עם השנים התמעטו האנשים והפגישות נפסקו אבל הזיקה נשארה". אחרי עזבו את נווה אילן עבור הוריו של תומר לכפר סבא. "את רחל אישתי הבאתי לכאן בפעם הראשונה בשנת 1973 כדי לראות איפה נולדתי. בשנת 1978 כשכבר היו לנו שני ילדים וחיפשנו בית לגור בו, הגענו לפה, ביקשנו להצטרף, עברנו תהליך רגיל של קליטה והתקבלנו כחברים". המבנה בו נולד וגדל עוד עומד על תילו.
כיום מתנוססת על הריסות הבונקר שבנה המהנדס סקלי אנטנה סלולארית ענקית שמקרינה לכל עבר. אליעזר לב ציון פנה כבר למועצה לשימור אתרים, כדי לפעול במהירות ולהציל את מה שנשאר מהגבעה. לדבריו בתקופת הבהלה לברזל לפני שנתיים, נוסרו ונגנבו 31 קורות הברזל שהחזיקו את גג הארמון ורק גדמיהם שותתי החלודה נותרו בפתח הגג הפעור. "אם לא יפעלו כאן מהר", הוא נזהר מלהספיד את האתר, "הוא ילך ויתפורר".
אז מה בעצם מונע מהרשויות לבצע את החלטת הממשלה ולהתחיל בעבודות השימור? "מדיווחי השותפים להחלטת הממשלה עולה שמשפחת זאבי ובראשה הבן, פלמ"ח, רוצה שהכל ייעשה כדברו", טוען נפתלי רז, "לפרויקט שותפים רבים: משרדי האוצר והתיירות, קק"ל, המועצה האזורית מטה יהודה, המועצה לשימור אתרים, מושב נווה אילן, עמותת שוחרי נווה אילן והעמותה להנצחת גנדי, ודווקא פלמ"ח זאבי דורש לקבוע מה יקרה במקום וכיצד יתבצעו עבודות השימור. השותפים הרשמיים בפרויקט אינם מסכימים לדרך התנהלות זו, העבודה תקועה ולמעשה לא מתחילה". מסתבר ש-60 שנה לאחר שנוסדה עדיין מהווה נווה אילן ההיסטורית כר פורה לוויכוחים ומאבקי כוח.
כל הניסיונות להשיג את תגובתו של פלמ"ח זאבי עלו בתוהו.
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?