צעירה בת 70

ב-1946 עלתה קבוצה של פרטיזנים יהודיים מצרפת על ה"הר הקירח" שמעל באב-אל-ואד. ב-1948 הם נלחמו כחלק מהמאבק על הדרך לירושלים אך בתום המלחמה גרמו המריבות הפנימיות להתפרקות היישוב. בשנות ה-70 הוקם היישוב מחדש והפך לאחד מהיישובים היוקרתיים ביותר במטה יהודה

חגיגות שנת ה-70 לייסוד נווה אילן הם הזדמנות לשפוך אור על אחת הטלנובלות המעניינות שהתרחשו בתולדות האזור בימי קום המדינה. הטלנובלה כוללת סיפור על קבוצת צעירים חדורי ציונות ועמוסי הורמונים, המתיישבת על פסגה קירחת בצד הדרך לירושלים, נאבקת בכנופיות הערביות שפעלו באזור ושורדת את מלחמת השחרור בקושי רב, מקימה קיבוץ ונוטשת אותו לאחר עשור שנים בגלל מחלוקות פנימיות.

הסיפור של נווה אילן מתחיל בשנת 1946, לפני הכרזת "החלוקה" ושנתיים לפני הקמת המדינה. כבר אז הבין דוד בן גוריון את הקשיים שצפויים מצד הכפרים הערביים ששלטו על הדרך לירושלים. הישובים מוצא, קרית ענבים ומעלה החמישה כבר היו קיימים, אולם מיקומם הטופוגרפי לא אפשר להם להגן על הדרך לירושלים שנשלטה ע"י עשרות כפרים ערביים, בהם בית סריס ובית מחסיר, שפעלו לחסימת הדרך לירושלים.

בהשפעתו של בן גוריון, רכשה קרן קיימת לישראל שטח אדמה מאפנדי ערבי מאבו גוש שהתגורר במקום והחזיק עדרי צאן ששמרו על נוף 'מגולח למשעי', ממערב לקיבוץ מעלה החמישה. הרכישה נבעה בעיקר משיקולים ביטחוניים במטרה להקים 'קיבוץ משלט', שישלב פיתוח משק עם הגנה על הדרך לירושלים. השטח שנרכש זכה לכינוי "ההר הקירח" מאחר שהקרקע בסביבה הייתה סלעית ועירומה מצמחיה, גם לא היו בה טרסות, בוסתנים, עצי חורש ולא חלקות עיבוד כלשהן.

השטח נמצא על כיפת הר חשופה המתנשאת לגובה של כ-700 מ' מעל פני הים, חלק משלוחת הרי יהודה המתמשכת מקריית יערים ומשתפלת בהדרגה לעבר עמק איילון, עם תצפית היקפית מרהיבה על הרי יהודה והשפלה ועד חוף הים.

ימים ראשונים

לגרעין הראשון של נווה אילן נבחרה קבוצה בת 31 צעירים, 17 בנים ו-14 בנות כבני עשרים, ניצולי שואה ולוחמי המחתרות. חלקם ילידי צרפת והאחרים מכל רחבי אירופה, שהתחנכו בצרפת ושלחמו במחתרת Maquis הצרפתית. בשנת 1944, כאשר הפכו למבוקשים ע"י הנאצים והמצור התהדק סביבם, "גנבו" את הגבול לספרד ומשם העפילו ארצה.

חברי הגרעין עברו הכשרה חקלאית בקיבוץ דגניה ב', בכפר רופין ובגבעת בוסל בחדרה. באוקטובר 1946 הם עלו לקרקע והתיישבו על גבעה ממזרח למושב נווה אילן של היום. חוליית עובדים מחברת סולל בונה סייעה בהקמתם של שני צריפים שהצטרפו לבית האבן "חירבת' אל הוואי", בית אפנדי תורכי מהמאה ה-19 ששימש להם כחדר אוכל, כמטבח, כמרפאה וכחדר אסיפות שבו היו דנים על בעיות הקיום, הפיתוח והגנת הקיבוץ.

החיים בנווה אילן לא היו פשוטים. המים הובאו במשאית אחת לשבוע ונשפכו לבור בחצר. הלילות היו אפלים ללא חשמל. מהחקלאות היה קשה להתפרנס ודאגות הגרעין היו נתונות למצב ששרר אז בארץ.

בשלב הראשון נשמרו יחסי שכנות טובים עם ערביי הסביבה ונקודות החיכוך הסתכמו בקטטות קטנות על רקע של גניבות ונזקים, שנגרמו ע"י עדרי הצאן של הערבים. אך השלווה לא נמשכה זמן רב. ב-1947 החליטו הבריטים לעזוב מאותו הרגע המתח בין יהודים לערבים החל להתלקח.

קורבן ראשון

בסוף נובמבר 1947 ניתקו הערבים את הדרך לירושלים ובכך החלה תקופת שיירות המזון לעיר הנצורה. נווה אילן הייתה הנקודה הקדמית ביותר בחזית הקרב על הדרך לירושלים והקרובה ביותר לשער הגיא (באב-אל-ואד). בינה לבין הנקודה הבאה, קיבוץ חולדה, חצצו עשרות קילומטרים שנשלטו על ידי הערבים.

כדי לחזק את היישוב הוצבו בו עובדים של חברת "סולל בונה" שחצבו בסלע הסמוך לבית האפנדי בור מים, תעלות הגנה בעומק של 1.70 מטר ו-20 עמדות בטון שנפרשו לאורך של כ-400 מסביב ראש ההר.

באותה עת היו בנווה אילן 35 חברים. ברשות הקבוצה היו 17 רובים, כמה תת-מקלעים מסוג "סטֵן" ומספר רימונים. החברים היו נחושים להתגונן וללחום על חייהם. בהיותם מעטים ונצורים באזור של אוכלוסייה עוינת, משימותיהם היו קשות וכולם היו עסוקים בהצלחת הקיבוץ ובמשימות הביטחון, כגון יציאה למארבים על הכביש הראשי ועל הגבעות שבסביבה.

בראשית דצמבר 1947 ספג הגרעין את הקורבן הראשון. אליעזר שוורץ ז"ל נהרג באש שנורתה מכיוון בית טול כשירד יחד עם שתי בנות גרעין לחרוש חלקה במורד ההר.

במסגרת מבצע "מכבי" (8 במאי 1948) הגיעו לוחמי פלמ"ח לנווה אילן כדי להתכונן לכיבוש הכפר סריס והמבואות המערביים של שער הגיא. לקראת ה-15 במאי 1948, בזמן הקרבות הקשים על הדרך לירושלים, הובא למקום גנרטור ותאורת גדר ש"הכריזה" באור שפילח את הלילה האפל סביב הגבעה ש"כאן קיים יישוב יהודי". בסוף מאי 1948 ספג היישוב הפגזה כבדה מתותחי הלגיון הירדני שהוצבו בכפר יאלו וגרמו לישוב נזק רב.

עם סיום מלחמת העצמאות ביולי 1949 זכה המשק בנווה אילן לתנופת פיתוח והחל לטפח ענפים חקלאיים ובהם: רפת, לול וגידול פטריות, אשר נשען על האפלולית והלחות של המקלטים והביצורים. לגרעין המייסד הצטרפו צעירים מאלג'יר ומצרפת שהגיעו באניה "אקסודוס" וסיימו הכשרה בקיבוץ גבע. ב-1949 כבר הגיע מספר החברים ל-120.

התפוררות ושיקום

הקשיים החברתיים של היישוב התעצמו על רקע השקט הבטחוני וההתבססות. מתחים חברתיים שהצטברו במהלך שנות ההקמה והיעדר מנהיגות מוסכמת, לצד האופי האינדיבידואליסטי החזק של החברים גרמו למשברים, לפירוד ולעזיבות.

מפגש חברי הגרעין שהתקיים ב-2009 הפך במהירות לערבוביה של דאחקות, צחוקים וויכוחים. "ככה זה היה גם אז", נזכרה ותיקה אחרת, "אז הם התפרקו בגלל חילוקי הדיעות וגם היום, בכל הזדמנות שהם נפגשים הם רק מתנשקים ורבים, על כל דבר שקרה ועל איך זה קרה. ככה הם הצרפתים...".

"זה בדיוק הסיפור של נווה אילן ההיסטורית", סיפר אז אלעזר לב ציון (לשעבר בובי לוינזון), בעוד הוא מטפס במעלה הגבעה, חבוש כובע בארט שחור ומכנסים קצרות שחושפות זוג רגליים צנומות, "זה היה גרעין של צעירים אירופאים, שנתקעו בצרפת אחרי השואה. כולם כבדים כאלה, מתעצבנים ורבים על כל דבר ואחד על השני, לחוצים וצפופים על הגבעה במשך שנתיים כשמסביב יורים עליהם, מה עוד יכול לקרות?".

הקיבוץ התרוקן לגמרי בין השנים 1956-1953. במשך השנים היו מספר ניסיונות ליישבו מחדש, אך אלה לא עלו יפה. בין היתר הוקמה במקום שלוחה של בית הספר החקלאי "הכפר הירוק" שהתפרק גם הוא ב-1967.

ב-1970 הגיעו לנווה אילן חברי גרעין "המגשימים" של תנועת "יהודה הצעיר", כדי להקים בנווה אילן יישוב שיתופי. במשך כארבע שנים התגוררו חברי הגרעין במרכז הקליטה במבשרת ציון, עד שהוקמו בנייני היישוב.

קבוצה קטנה של שש משפחות החליטה ליישב את המקום כבר בשנת 1972 ושיפצה בעצמה בניינים ישנים שנותרו מהקיבוץ השומם. כשהסתיימה הבניה הכללית, עברו כל המשפחות ממרכז הקליטה לנווה אילן וגם המשפחות הראשונות עברו למגורים החדשים. אחר שהקבוצה התבססה במקומה החדש, החלו להצטרף אליה משפחות ישראליות ועולים חדשים שהגיעו מאנגליה, מדרום אפריקה ומניו זילנד.

חברי היישוב השיתופי, שפעל כעת במסגרת תנועת הקיבוץ המאוחד (תק"מ) פיתחו במהלך השנים את ענפי התיירות. ביישוב הוקם מלון ומרכז ספורט.

במהלך העשור האחרון פיתח היישוב את שכונת ההרחבה, שנחשבת כאחת משכנות ההרחבה המוצלחות והיפות של מטה יהודה. בתים בשכונת ההרחבה של נווה אילן השיגו את המחירים הגבוהים ביותר ליחידת דיור באזור ירושלים ובשנת 2015 התפרסמה עיסקה שבה נמכר בית בהרחבה בשטח של 250 מ"ר בסכום של 7 מליון שקל.

בשנים האחרונות החלה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לפעול למען שימור מלא של נווה אילן ההיסטורית. במסגרת "תכנית מורשת", הוכנה על ידי המועצה לשימור אתרים תכנית להקמת מרכז מבקרים, כדי שאפשר יהיה ללמוד על התקופה ועל תנאי החיים וההגנה במקום בתקופת מלחמת העצמאות לא רק ממורים ומספרים אלא גם באמצעות טיולים רגליים להכרת השטח עצמו.

ביום חמישי השבוע (27.10) התכנסו ותיקי נווה אילן ובהם גם אליעזר לב ציון בן ה-90, מ"מ ראש המועצה האזורית מטה יהודה, ניב ויזל, יו"ר קק"ל, דני עטר, כדי לשמוע את הרצאתו של האלוף עמוס חורב על מלחמתה של חטיבת הראל על הדרך לירושלים, להיזכר בימים שבהם הייתה נווה אילן נקודת יישוב על "הר קירח" ולאחל ליישוב עוד שנים רבות של שגשוג וצמיחה.