עירוב מסוכן

המועצה האזורית מטה יהודה ומושב נחושה ישלמו 300 אלף שקל לילד שנפגע מחוט עירוב לפני 19 שנים בעת שרכב על אופניו

בית המשפט השלום בירושלים פסק לאחרונה בתביעה של ילד ממושב נחושה, שנפגע בצווארו מחוט עירוב בעת שרכב על אופניו ונזקק לאשפוז רפואי. בית המשפט הטיל אחריות על המועצה האזורית מטה יהודה ועל ועד האגודה החקלאית של המושב וקבע כי הן התרשלו בתחזוקה השוטפת של חוט העירוב, ופסק לילד פיצויים בהיקף של 300 אלף שקלים.

המקרה אירע לפני כ-19 שנה, בעת שהתובע, שילה לחיאני, היה כבן 9 שנים ורכב על אופניו בדרך ההיקפית במושב נחושה. במהלך הרכיבה, הוא נתקל בכבל מתכת שסימן את תחום עירוב השבת, נחתך בצווארו באופן חמור ונחבש על ידי אביו שהוזעק למקום. לאחר כ-45 דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ ומשם הובהל הילד לבית החולים הדסה עין כרם, נותח בצווארו ושוחרר.

שילה לחיאני העיד בתצהירו: "ביום 04.05.98 רכבתי על אופניי בדרך ההיקפית במושב נחושה, ונתקלתי בקו עירוב בצורת כבל ברזל דק וחלוד אשר נמתח לרוחב הדרך. כנראה נפל מהעמודים שמחזיקים אותו בגובה, כך שהיה בגובה נמוך. אינני זוכר מה בדיוק אירע מהרגע שבו נתקלתי בקו העירוב ועד שהתעוררתי בבית החולים, לאחר ניתוח, זוכר במעומעם צעקות של אנשים".

המושב הכיר באחריות

התביעה הוגשה ב-2003 כנגד שלושה נתבעים: ועד האגודה החקלאית של מושב נחושה, המועצה האזורית מטה יהודה והמשרד לשירותי דת האחראי על נושא העירוב.

מושב נחושה הגיש כתב הגנה ובו נכתב בזו הלשון: "תביעת התובע והתאונה מיום 04/05/98 מוכרת וזכורה לחברי הוועד והנתבעת תומכת בסעיפי התביעה ובנספחים שצורפו לכתב התביעה ומאשרת את תוכנם, למעט סעיף 12 לכתב התביעה המציין הוצאות שנגרמו לתובע". מאוחר יותר טען המושב כי ההכרה באחריות המושב לאירוע נעשתה בעת שאביו של התובע, מאיר לחיאני, היה חבר ועד ומזכיר האגודה החקלאית ולכן יש לפסול את ההצהרה, אולם השופט מרדכי בורשטין מבית המשפט השלום ירושלים דחה את הטענה וקבע "אף שכיום המושב טוען אחרת, לא הוגשה בקשה לתקן את כתב ההגנה”, ומכאן שהמושב מודה באחריותו לאירוע.

השופט קבע כי הילד שנפגע אינו נושא באחריות לאירוע מפאת גילו. "לא התובע הוא שהתקין את כבל העירוב ולא הוא ששלט על כבל העירוב", פסק השופט, “הנזק נגרם על ידי נכס - כבל העירוב שהשליטה בו הייתה באחריות מי מהנתבעים. האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים”.

חלוקת האחריות

השופט דן ארוכות בטענה של כל אחד מהרשויות לכך שאין להן אחריות לכבל העירוב.

ועד האגודה של מושב נחושה טען שבעת האירוע שימש כשלוח של המועצה האזורית וכי כבל העירוב הוא שירות מוניציפאלי שהאגודה החקלאית לא אחראית לו. המושב טען בנוסף, שהמדינה היא נושאת באחריות משום שהיא קבעה את התקן של כבל העירוב ואת אופן הנחתו מסביב ליישוב.

המועצה האזורית טענה כי המושב אחראי, משום שהאגודה החקלאית הייתה אחראית על תחזוקת העירוב, תקינותו ועל ביצוע בדיקות תקופתיות. עוד טענה המועצה כי המשרד לשירותי דת אחראי אף הוא, מאחר שרב המושב הוא האחראי על העירוב.

השופט קבע כי אחריות המושב נובעת מכך שהמושב היה אחראי לתחזוקת העירוב וכי אחריות המועצה האזורית נובעת מכך שמדובר בשירות מוניציפלי שבאחריותה. הוא פטר מאחריות את המשרד לשירותי דת.

נכות רפואית

מומחה בית המשפט כתב בחוות דעתו שבצווארו של שילה לחיאני נותרה צלקת צווארית בולטת ומפריעה אסתטית, באורך של כ-13.5 ס"מ וברוחב משתנה עד 1.5 ס"מ בחלק הימני של הצוואר, ואליה מתלווה הגבלה בתנועות הצוואר. הוא קבע כי נכותו הרפואית היא בשיעור 14.5%.

השופט הדגיש כי לאחר התאונה היה לחיאני מאושפז במשך כשבוע ימים ואף נותח. הוא היה בחופשת מחלה במשך כחודש ולא הלך ללימודים. "התובע מתקשה להתגלח, סובל מגירודים ומתקשה ללבוש חולצות צווארון שגורמות לגירודים ואי נוחות גדולה. בנוסף, הוא סובל ממבוכה וממבטים חודרים על הצלקת הבולטת בצווארו".

השופט התרשם מכך שגודל הצלקת והמיקום שלה עלולים לפגוע בתפקודו של התובע, בהמשך עבודתו ובסיכויים להתקבל למקום עבודה.

לאחר ששיקלל את בסיס השכר הנוכחי של התובע (8000 שקל), גילו והפגיעה האפשרית בכושר ההשתכרות פסק לו פיצוי בסך 190,000 שקל בגין הפסדי השתכרות לעתיד, ובנוסף פיצוי בסך 110,000 שקל בגין נזקים אחרים. הוא חייב את ועד האגודה של מושב נחושה ואת המועצה האזורית מטה יהודה בשכר טרחת עו"ד בהיקף של 65 אלף שקל.