כור היתוך של לבבות
בעוד הם עסוקים בפינוי ההריסות המפוחמות של "המסעדה של רמה" מבקשים בעלי המסעדה, רמה ועוזי והשף תומר ניב, לשלוח מסר של תודה ואופטימיות: זה מרגש לראות את כל האהבה והתמיכה שאנחנו מקבלים ואנחנו רוצים להודות לכולם על הכל!
המסעדה "המטבח של רמה" בנטף שנשרפה כליל בגל השריפות של השבוע שעבר, ספגה מכה קשה מנשוא, אך יחד עם הכאב, משדרים משם הבעלים גם מסר אופטימי ואוהב.
בקיץ האחרון נפוצה שמועה שהמסעדה "המטבח של רמה" הולכת להיסגר. מיד הזמנתי מקום וחשבתי שזכיתי להספיק להיפרד ממקום שבו כל כך אהבתי לבקר, ושהיה באמת אחת מהמסעדות יוצאות הדופן והמיוחדות באזור ואולי אפילו בארץ כולה. "אל תדאג", הרגיעה אותי המארחת בכניסה, "אנחנו לא סוגרים ולא הולכים לשום מקום...".
ביום רביעי האחרון הגעתי לשם שוב. הפעם לא כדי ליהנות מהמקום, אלא במשימת צילום. את הנוף עוצר הנשימה, הפרגולה הענקית והמרשימה העשויה כולה עץ והריהוט המעוצב בקפידה, החליפו תילים של עפר ופיח, גרוטאות ערומות של חלקי מתכת שרופים ושיחים ועצים חרוכים שהקיפו את המקום, כולם עדות וזכר לשריפה הנוראית שהתחוללה במקום בסוף השבוע שלפני כן. הצבע האדום של החומר מעכב הבעירה, שירטט את הבית של משפחת בן צבי ואת השתילים במשתלה של עוזי כנקודות מדממות על הרקע המפוייח והשחור.
חותמת אישית
"אין בעיה, אתה יכול לבוא לצלם, ממילא אנחנו ברשות הציבור כבר", אמרה לי רמה בחיוך כואב. זה לא מנע את התחושה הלא נעימה, כאילו אני פולש בגסות למרחב שלה. כשהסתובבתי בין ההריסות, נזהר לא לדרוך על משהו אישי, הרגשתי כמי שמפקיע את הפרטיות המקודשת של בעלי הבית, ברגעים הכי קשים בהם הם נמצאים.
מי שמכיר את המקום יודע איך כל פינה באתר הזה צרובה בחותמת האישית של בעלת הבית. אי אפשר להסתובב שם בלי לדרוך, או לגעת במשהו אישי. כל מה שהיה שם זה היא. כל מה שנבנה במשך עשרים ואחת השנים בהם המסעדה קיימת, נבנה בעשרות האצבעות שלה, של עוזי ושל הצוות. כל פריט שם היה פריט אישי וכל מה שהיה מונח במקום מסוים, הונח שם כי ככה רמה ראתה את זה בעיני רוחה, ככה היא רצתה שיראה, ככה חשבה שיהיה יפה, שישמח את לב האורחים.
קשה לתאר במילים ובתמונות הרס של שריפה, ובמטבח של רמה ההרס הוא מוחלט. האש שהתפתחה מהגבעה המזרחית לישוב נטף, בצהרי אותו יום שישי, לא השאירה סיכוי למסעדה שהשתלבה בצורה הרמונית כל כך בתוך הטבע והצמחייה שסביבה, או כמו שאמר השף שלה, תומר ניב: "האש שרפה רק את המסעדה, ולחלוטין את המסעדה". בתוך הריסות האפר לא ניתן היה לראות אפילו פריט אחד קטן ששרד....
אבל הצבע השחור המוחלט שמצאתי במקום, הטעה אותי לגבי אופיים של האנשים במקום. כשהגעתי, פוסע פנימה בזהירות, נשמר מאוד שלא להפריע, שלא לנגוע בנקודה רגישה, שלא לדרוך על פצעים מדממים ולא לעורר כאב וזיכרונות וחוויות קשים, הופתעתי למצוא רוח של נחישות ואופטימיות.
האנשים שפגשתי במטבח של רמה בשבוע שעבר היו אנשים כואבים אבל עם שמחת חיים פנימית. אנשים שספגו מכה קשה, אבל שומרים על גישה חיובית. לא מצאתי במקום שיירות אבל וגלי התייחדות, אלא קבוצה של בני משפחה, חברים ושכנים, שמרוכזים בעיצומה של עשייה קדחתנית של שיקום והתחדשות. את פני קיבלו יותר מ-15 אנשים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, ערבים ויהודים, כשכולם עסוקים בפינוי, סידור וניקוי, ועל כולם מנצחת רמה בפעלתנות רבה ומפנה אליהם בעדינות בקשות והנחיות שמכוונות את העבודה.
השתלבות בטבע
הישוב נטף בנוי ומשתלב בתוך הנוף ההררי. כך הוא הוקם, במטרה לשמור על הקימורים הטבעיים של ההר עליו קם. הבתים הנמוכים משתדלים לצמצם את הפגיעה בנוף למינימום ההכרחי וליצור הרמוניה עם הצמחייה שמסביב.
גם המסעדה של רמה הוקמה עם אותם עקרונות. סמוך לביתה, שהוא הבית המזרחי ביותר ביישוב, הקימה משפחת בן צבי את המסעדה, שכאילו יצאה מהבית והשתלבה בתוך הנוף. המסעדה שכנה בתוך חורשת העצים והיושבים במרפסת רחבת הידיים חשו כי הם חלק מהנוף הירוק. בזה היה כוחה, ובזה גם אסונה.
"סמוך לשעה שלוש וחצי בצהרי יום שישי ראינו אש בהר הסמוך" משחזר תומר ניב, השף של המסעדה את אירועי אותו יום, "לא היה ריח ולא רעש, רק ענן גדול של עשן שמתקרב אלינו בחסות הרוח החזקה".
"זה היה כשעה אחרי שאורחי החתונה שהייתה אצלנו עזבו", הוא ממשיך לספר, "והיינו עסוקים בפינוי של האירוע. פתאום התחיל גיהנום של עשן והבנו שהאש מגיעה אלינו. מיד רצנו והתחלנו לפרק בלוני גז ובמקביל ניסינו להרטיב את העצים ולמנוע את הגעת האש למסעדה. בערך עשרים דקות לפני שהאש אחזה במסעדה בפועל, הגיעו אלינו צוותי הכבאות ופינו את כולם. אני הייתי האחרון לעזוב את המקום והראשון לחזור אליו בשבת על הבוקר. מה שמצאתי במקום בשבת בבוקר היה רק פיח. האש עברה דרך המסעדה בצורה אגרסיבית ולא השאירה כלום, רק הרס כללי".
שריפה כירורגית
בשבוע שעבר, על הריסות פינת החמד הזו, היה משונה לראות כמה ממוקדת וכירורגית הייתה השריפה. העצים הצמודים למסעדה נשרפו, אך אחרים נותרו ללא פגע. האש אחזה במתקני המסעדה בלבד והחריבה את כולה עד הפרט האחרון, אבל לא נגעה בבית שנמצא רק מטרים ספורים משם. גם המשתלה של עוזי, שרק שלוש שעות לפני השריפה היה על מטוס לשווייץ, לא נפגעה מהאש, ורק הצמחים שבה כוסו בצבע האדום הכבד של מעכבי הבערה.
אין ספק, שחלק ניכר ממאגר האופטימיות והנחישות של בעלי הבית, נשען על כך שיד הגורל מנעה מהבית והמשתלה להישרף. הם נחושים להמשיך ולחדש את המסעדה שהייתה. כרגע הם עוד לא יודעים מה הכיוון, מכיוון שהם עסוקים מעל הראש בפינוי ושיקום ההריסות, ואולי בעצם זה באמת לא הזמן הנכון לחשוב על זה, אבל הכיוון של התחדשות ושיקום הוא ברור.
"אנחנו מרגישים טלטלה גדולה והצפה", אומרת רמה, "אנחנו מעורסלים ומוחזקים על ידי כמויות אהבה ותמיכה שלא ייאמנו. יש מסביבנו מעגלים רבים ונהדרים של עזרה, החל מהמעגל הקרוב של המשפחה והלכידות המשפחתית, דרך המעגל של הקהילה בנטף והמעגל של המועצה האזורית וכלה במעגל של אורחי המסעדה מהארץ ומחו"ל, קולגות, מתחרים ושאר הציבור. הכל הפך לכור היתוך אחד גדול של לבבות וזה יוצר גם לנו לב ענק שבתוכו אנחנו מיטלטלים עם האתגרים שלנו. האתגר הוא בהחלט גדול אבל אנחנו יודעים שאנחנו מוחזקים וזה הופך אותו לאפשרי".
עזרה מכל עבר
רמה מספרת שהעזרה הפיזית וגם הרגשית הייתה מידית ורבת עוצמה. "הקהילה בנטף היא פשוט דוגמה נהדרת", היא מתרגשת, "אנחנו מטפלים פה ועוזרים אחד לשני, לכל הבתים שנפגעו גם משריפה וגם מפיח. התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה דואגת לאחרים בתחום אחר, בכביסות, באירוח, באוכל ובעבודות השיקום".
על המועצה האזורית מטה יהודה היא אומרת ש"היא פשוט נהדרת!! קבלת הפנים שערכו לנו ביד השמונה הייתה מופלאה. לחצו עלינו שנישאר עוד ועוד ודאגו לכל מחסור וצורך שהיה לנו. במועצה תמכו וליוו והכל במהירות ובמקצועיות, מס רכוש הגיעו מהר וממש יצאו מגדרם כדי לעזור, והכל בעדינות ורגישות. אפילו דברים שלא חשבנו עליהם, הם עוררו אצלנו כדי שנדע לבקש גם אותם וזה היה פשוט מרשים!"
"השכנים בישובים סביבנו למשל..." היא ממשיכה, "אתה יודע... יש פה המון חבר'ה שעובדים, מתנדבים לעזרה, מסתובבים בשטח וימים שלמים הם באים ועובדים והכל מתוך רצון לעזור. בתחילת השבוע הגיעו אלינו השכנים מאבו גוש, מ"הקרוואן", מהירקות של רושדי, מ"חובז" ושאלו מה אני צריכה. אמרתי שאני צריכה להאכיל את כל החבר'ה שעובדים פה. ישר הם נסעו והביאו שפע של מזון לכולם. זאת עזרה הדדית! זאת שכנות!" היא מסכמת.
"אנחנו אופטימיים", מוסיף תומר ניב השף, "התגובה הציבורית הקולקטיבית הייתה יוצאת דופן בהיקפה. עם ישראל לא מוכן לוותר על המטבח של רמה..." הוא מסכם.
"עדיין מוקדם להגיד מה אנחנו רוצים לעשות פה, אבל בינתיים אנחנו עובדים על הפינוי של ההריסות ומנסים להבין מה עושים קודם, איך מפרקים גגות קורסים, איך מוציאים את הציוד השרוף ועוד", הם מסבירים. "ואסור לשכוח שבתוך כל זה גם יש בית ומשפחה וילדים ונכדים וחברים...", מוסיפה רמה ותומר ניב מוסיף את החזון הראשוני שלו, "אולי נשחזר את מה שהיה, אולי נעשה משהו יותר טוב, לא יודע... מה שבטוח זה שנשמח סוף סוף למזגן..." הוא מסיים בחצי חיוך.
מגלי ההריסות המשתקמים הם מבקשים לסיכום לשלוח מסר של תודה לכולם. "זה מרגש לראות את כל האהבה והתמיכה שאנחנו מקבלים ואנחנו רוצים להודות תודה גדולה לכולכם על הכל!!".
אורי בן חיים
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?