נכנס יין - יצא סכסוך
יקב קסטל ברמת רזיאל הוא נושא הדגל של בשורת היין היוצאת ממטה יהודה לכל העולם, אך הפעילות הרבה סביבו זוכה לביקורת נוקבת מצד תושבי המושב, הדורשים לקבל את "איכות החיים" שלהם חזרה. רוצים כוסית?
חריגות בנייה הם "מחלה" ממנה סובלים רבים במטה יהודה. מדיניות המינהל החונקת, חוקי התכנון המסורבלים שמשתנים חדשות לבקרים, המגבלות המוטלות על הנחלה החקלאית וצרכי הפרנסה הפכו רבים מאוד ברחבי מטה יהודה לעברייני בנייה בעל כורחם. על רקע זה, בולט מושב רמת רזיאל, כאחד המושבים המסודרים ביותר מבין כל יישובי המועצה האזורית, כמעט ללא עבירות בנייה.
בניגוד למושבים אחרים המעדיפים לעצום עין מול עבירות בנייה של חברי המושב, ברמת רזיאל נאבקים בגלוי בעבירות הבנייה הפנימיות במשך עשרות שנים. המושב ידוע כמי שהשכיל להקים מערכת יציבה ומתפקדת של בקרה פנימית, המונעת התערבות של רשויות חיצוניות בתחום התכנון והבניה, בבחינת "ניהול עצמי".
על רקע הדרישה של המושב לנהל בעצמו ועל פי החוק את תחום התכנון והבנייה בתחומו, קל להבין מדוע נתגלע בעשר השנים האחרונות סכסוך עתיר רגשות ויצרים בין ועד רמת רזיאל לבין משפחת בן זקן, הבעלים של יקב "קסטל" המצליח, וזאת בעקבות חריגת בניה גדולה שביצע היקב.
דרמה אמיתית
בסכסוך הזה יש את כל הסממנים של דרמה אמיתית. מצד אחד, יזם בעל מעוף וכישרון, שזכה בהצלחה בינלאומית והפך את היקב שלו ברמת רזיאל לאתר עלייה לרגל לחובבי יין משובח מכל העולם, ומצד שני, תושבי המושב אשר עומדים על זכותם לחיים של שקט ושלווה, ושליחי הציבור שלהם נאבקים בעוז כדי לשמור על מסגרת התנהלות פנימית שבה כולם שווים לפני החוק.
מי צודק במאבק? ובכן, תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את חברי המושב, הם יענו לכם שמשפחת בן זקן אינה שונה מאף אחת מבעלי הנחלות האחרים במושב, שעבירות הבנייה שלה והפרת ההסכמים (לכאורה) עליהם חתמה פוגעים באיכות החיים של התושבים ומאיימים על הסדר החברתי הפנימי שהמושב מטפח. אם תשאלו את משפחת בן זקן, הם יטענו כי ההסכמים עליהם חתמו נכפו על ידי ועד המושב ואין בהם הגיון, יציגו את ההישגים יוצאי הדופן של "יקב קסטל" ויאמרו כי לכל כלל יש יוצא מהכלל, ועל המושב להימנע מפעולה העלולה לפגוע קשות ביקב המפורסם.
בעשר השנים שחלפו ישבו על המדוכה גם רשויות הרישוי והאכיפה וגם בתי המשפט, אשר הכריעו פעם לכאן ופעם לכאן. פעם קנסו את משפחת בן זקן ולאחר מכן קבעו כי ההסכם שנחתם עם המושב אינו מחייב כלשונו. רק לפני שבועיים קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית דין לעניינים מנהליים פסק דין נוסף, הדוחה את תביעת המושב, מחזיר את הכדור לבית המשפט השלום, ומנחה את הצדדים למצוא את הדרך שבה יזכה יקב קסטל בהיתר בנייה. בוועד האגודה של רמת רזיאל הרוחות סוערות וככל הנראה הסכסוך רחוק מלהסתיים.
מרתף המחלוקת
כאמור, במאבק הזה ניצבים משני צידי המתרס ועד האגודה השיתופית והוועד המוניציפאלי של רמת רזיאל הנתמכים על ידי הרוב המוחץ של חברי המושב ומצד שני ניצבת משפחת בן זקן לדורותיה. על הפרטים ההסטוריים יש מעט מחלוקות אבל על הפרשנות שלהם כבר הדעות חלוקות מאד.
אלי בן זקן הקים את "יקב קסטל" בשנת 1992, על חורבות הלול בנחלתו, ובסמוך אליו נטע כרם ענבים. היקב הורחב פעמיים – פעם ראשונה ב-1996 בהסכמת המינהל וועד האגודה, ופעם שנייה ב-1998. בפעם השנייה, קבע המינהל כי יקב אינו מבנה חקלאי אלא מפעל תעשייתי ודרש את הסכמת ועד האגודה לשימוש חורג וחתימה על הסכם הרשאה. האגודה נתנה את הסכמתה לעניין אך דרשה כי אלי בן זקן יחתום עימה על הסכם המסדיר את אופן הפעלת היקב, שעות הפעילות, דרכי הפעולה ועוד.
באפריל 1999 חתמו בן זקן וועד האגודה במושב על הסכם להפעלת היקב ומיד לאחר מכן הצטרף המינהל ושלושת הצדדים חתמו על הסכם הרשאה לתקופה של שלוש שנים, עד ינואר 2002. בן זקן קיבלו היתר בנייה נוסף (השני במספר) והרחיבו את קומת הקרקע וקומת המרתף של היקב.
במהלך ביצוע ההרחבה חפר בן זקן חלל מהקצה הצפוני של הנחלה ועד ליקב, לטענתו, על מנת לאפשר גישה למרתף לשם הרחבתו על פי ההיתר. בתום החפירה, גילה בן זקן שבידיו חלל ענק שניתן לנצלו לצרכי היקב, ומיהר לבנות בו מרתף בגודל של 350 מ"ר. במקביל, הוא הגיש בקשה נוספת (השלישית במספר) להיתר בנייה עבור החלק הזה
כשנה לאחר מכן אישרה הוועדה המקומית בראשותו של ראש המועצה דאז, מאירק'ה ויזל, את הבקשה השלישית והתנתה את האישור בהסכמת ועד האגודה והמינהל. האגודה העמידה תנאים שונים למתן הסכמתה ובן זקן סירבו לקבלם. המשא ומתן בין הצדדים התפוצץ ומאז העניין מתגלגל בבתי המשפט וברשויות השונות.
הסכם שהופר
מעתה נתונה רשות הדיבור לצדדים היריבים. פותח ברוך פלד, יו"ר האגודה החקלאית ויו"ר הוועד המוניציפאלי של המושב. "בעלי היקב הפרו את כל סעיפי ההסכם עם המושב וביניהם, איסור על קיום אירועים המוניים ביקב, איסור על מכירות בתוך היקב, זריקת שאריות הזג בשטחים ציבוריים ועוד". בגין עבירת הבנייה יצא ועד המושב כנגד היקב, ותבע אותו בבית המשפט לשלום, אשר אישר את התביעה וחייב את בעלי היקב לשלם למושב קנס.
"בשלב זה", ממשיך פלד, "החלה גם המועצה ללחוץ על האגודה להסכים לחריגת הבנייה. במקום לאכוף את החוק, להלחם בחריגה ולתבוע את היקב על שימוש ללא היתר החל ראש המועצה דאז, מאירק'ה ויזל, להילחם במושב, עיכב את אישורי פרויקט ההרחבה, הפעיל לחץ ואף גייס לעזרתו אנשים מדרגים שונים בשלטון המקומי והארצי, שיבואו ויפעילו עלינו לחץ גם הם".
מאירק'ה ויזל מכחיש מכל וכל את דבריו של פלד: "הכל שקר וכזב! לא היו הדברים האלה מעולם, אלו הם סיפורי סיפורים ואם זה מה שהם טוענים כלפי, קדימה, שיוכיחו את זה! הוא (בן זקן, אב"ח )חבר שלי, אז מה? זה אומר שעשיתי שם משהו לא בסדר?"
מאירק'ה טוען כי הוא אכן תמך ביקב כפי שהוא תומך בכל היזמויות והוא אינו מבין מה האגודה רוצה מהיקב ולמה היא נלחמת בו. "דיברתי עם הוועד, הם רוצים שהיקב ילך יחד איתם והוא לא רוצה, מה הם רוצים ממנו? יש שם עכשיו משפטים והם רוצים להעיף אותו, למה? מה קרה?", כך מאירק'ה.
תביעות הדדיות
מאז שהתפוצץ המשא ומתן בין ועד האגודה לבין בן זקן הוגשו תביעות של ועד האגודה והמינהל כנגד בן זקן ותביעות נגדיות של בן זקן. אלה דורשים לאטום את המרתף שנבנה בחריגת בנייה, למנוע את הפעילות של היקב, לחסל את מלאי היין הקיים ולקבוע כי תקופת הסכם ההרשאה פגה כבר ב-2002. מנגד, בן זקן טוען כי מדובר במבנה חקלאי שאינו מוגדר כ"שימוש חורג" ולכן אינו מחויב בהסכם הרשאה כלשהו ולאור זאת על המינהל וועד האגודה לחתום מיד על הבקשה השלישית להיתר בנייה ולהכשיר את המרתף המוגדר כחריגת בנייה.
במהלך ההתדיינות המשפטית בין הצדדים פסק בית המשפט השלום בירושלים לפני כשנה כי בעלי היקב הפרו את ההסכמים עם המינהל ועליהם לאטום את חריגת הבניה שביצעו במרתף, להימנע מלעשות שימוש בשטח החורג, ולשלם פיצוי ע"ס 20 אלף ₪ עם הצמדה וריבית מפברואר 2001.
ביהמ"ש השלום דחה את התביעה של בן זקן כנגד ועד האגודה, קבע כי היקב הינו פעילות תעשייתית ולא חקלאית ולכן השימוש בו בתוך הנחלה החקלאית הוא שימוש חורג. עוד קבע ביהמ"ש, כי עצם הסכמתו של בן זקן לחתום על הסכם ההרשאה מול ועד האגודה היה בבחינת הבעת הסכמה לכך שמדובר בשימוש חורג ולכן אין לו לטעון כנגד זה. "בן זקן הפר את הסכם הרשאה ובנה את חריגת הבנייה ללא הסכמת המינהל", קבע בית המשפט, "המינהל אינו חותמת גומי ואינו מחויב לאשר כל בקשה לבנייה".
מנגד, בית המשפט דחה את טענת ועד האגודה על גרימת מטרדים ופגיעה באיכות החיים של חברי המושב וקבע כי האגודה לא הוכיחה את טענותיה וכי אין בפקיעת התוקף של הסכם ההפעלה (שנחתם בין היקב לבין הוועד) כדי למנוע את פעילות היקב.
בית המשפט השלום סיכם, כי ההשקעות הרבות של בן זקן ביקב והתנהגות הרשויות כלפיו מובילות למסקנה כי הסכם ההפעלה היה בבחינת הסכם מתחדש. מכיוון שכך, סבר בית המשפט כי לא יהיה זה צודק להיענות לבקשת המושב ולהורות על הפסקת הפעילות של היקב, אלא להסתפק במתן צו מניעה האוסר שימוש בשטח החורג, לחייב את בן זקן לשלם פיצויים לוועד האגודה בדומה לפיצוי שפסק למינהל, 20 אלף ₪ עם הצמדה וריבית מפברואר 2001.
ממסעדה ליקב
כאמור, ב-1992 שתל אלי בן זקן את הכרם הראשון. זה התחיל כתחביב ליד הבית. אז היה בן זקן אחד מהבעלים של מסעדת "מאמא מיה" בירושלים. בשנת 1995 התגלגל במקרה בקבוק שלו למבקרת יין בריטית והביקורת הנלהבת פתחה בפניו את ההבנה שהוא יכול לייצר יין ברמה גבוהה. בשנת 1996 החליטה המשפחה להפוך את סככת הלול ליקב מסחרי והגישה את התכניות למינהל ולאגודה החקלאית של המושב. ומאז, הכול היסטוריה.
"כשהשלמנו את החפירה מהשטח שלנו אל היקב", מציג אריאל בן זקן, מנכ"ל יקב קסטל ובנו של אלי, את הצד שלהם בסיפור, "נוכחנו שיחד עם חפירת הגישה, נוצר לנו מרתף גדול והבנו שזה יהיה הרבה יותר זול עבורנו כבר לבנות לו קירות בטון ולסגור אותו כולל החפירה. העונה הייתה ממש טרום בציר ואנחנו כבר היינו צריכים להיות מוכנים לקלוט את הענבים ולכן, למרות שאף אחד לא אישר לנו, סגרנו גם את החלק הצפוני של המרתף ואת אזור החפירה והגדלנו את המרתף ב-
זכות ההחלטה
על פסק דין של בית המשפט השלום ערערו שני הצדדים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. על השאלה מדוע ערער ועד האגודה על פסיקת בית משפט השלום, למרות שלכאורה הוא השיג את מטרתו וניצח בבית המשפט השלום, עונה פלד: "הערעור היה על הפירוש שהקנה השופט שמעוני לחוק, פירוש המאפשר למינהל להכתיב למושב לנפק אישורי בניה למרות התנגדותו. לדבר כזה איננו יכולים להסכים, מה עוד שהוא נוגד את החוק ואת ההיגיון".
גם בן זקן ערער וטען כי בית המשפט טעה כאשר קבע שהיקב מהווה מפעל תעשייתי ולא חקלאי וכאשר לא חייב את המינהל ואת ועד האגודה לחתום על האישור לשטח החורג. בן זקן הוסיף וטען כי מרגע שבית המשפט קבע שפעילותו אינה מהווה מטרד ליישוב, היה עליו לקבוע כי סירוב האגודה להעניק היתר בנייה נובע משיקולים זרים ומחוסר תום לב. עוד ביקש בן זקן, כי לנוכח סירוב האגודה לחתום על הסכם ההרשאה, יפעיל המינהל את סמכותו (לפי סעיף 26 להסכם המשבצת) ויקדם את ההליך אף בלא הסכמת האגודה.
לעומת זאת, מינהל מקרקעי ישראל קיבל את פסק הדין של בית המשפט השלום והודיע כי לדעתו מדובר בפסק דין "נכון, צודק ומידתי". המינהל הודיע כי עמדתו לגבי שימוש בסעיף 26 להסכם המשבצת היא שיש להשתמש בו רק במקרים חריגים, ומקרה יקב קסטל אינו חריג. המינהל הודיע כי, "לא יתנגד להסדר המשך קיומו של היקב, כולל הסכמה למתן היתר בנייה נוסף לשטח שנבנה ללא היתר, ובלבד שכל הצדדים ינהגו יפעלו בהתאם להחלטה הנ"ל".
סירוב שלא כדין
בית המשפט המחוזי שדן בערעורים של שני הצדדים קבע כי הסכם ההפעלה שחתם המושב עם בן זקן קשור בטבורו להסכם ההרשאה מול המינהל. הסכם ההפעלה, קבע בית המשפט, נועד להגן על חברי האגודה מפני מטרדים ומפגעים הכרוכים בהפעלת היקב. משום כך, "לא היה בסיומו של הסכם ההפעלה כדי להביא להפסקת הפעילות של היקב". נקבע גם כי להסכם ההרשאה יש עליונות על הסכם ההפעלה.
בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות האגודה על הפרת הסכם ההפעלה והפיכת היקב "למקום תעשייתי ומסחרי גדול המהווה מטרד קשה ובלתי אפשרי לחברי האגודה", וקבע כי לא הוכיחה את טענותיה, לבד מהטענה בדבר חריגת הבנייה. יותר מזה, בית המשפט המחוזי חזר ואישר את החלטת בית המשפט השלום שקבעה כי סירוב האגודה למתן היתר בנייה השלישי נעשה ללא הצדקה, בשרירות, בחוסר תום לב ושלא כדין.
עוד נקבע כי ועד האגודה מעולם לא נקט "עמדה מושכלת ומנומקת בבקשת בן זקן למתן היתר בנייה". וכי ועד האגודה דרש מבן זקן תשלום פיצוי בסך 5000 דולר כתנאי להמשך ההתדיינות עימם ולכן לא דן בקשה לגופה.
לאור זאת החליט בית המשפט המחוזי לדחות במלואן את העתירות של ועד האגודה ושל בן זקן, להחזיר את הדיון לבית המשפט השלום, תוך הנחיה לשוב ולדון בתביעה של בן זקן לקבל היתר לחריגת הבנייה, לעכב את ביצוע האטימה והאיסור על השימוש החורג עד לסיום ההליך וכל זאת ללא צו להוצאות. במתן הפטור מהוצאות, רמז בית המשפט לכך שלא ראה פגם מהותי באופן ההתנהלות של הצדדים.
החלטה עקרונית
כיום שני הצדדים רואים בפסק הדין שניתן אישור לצדקת דרכם. פלד רואה בהחלטת בית המשפט המחוזי סלילת דרך לדיון עקרוני בשאלת זכות ועד האגודה לקבוע את המתנהל בשטחים החקלאים של חבריו. בן זקן רואה בהחלטה, הנחיה לבית משפט השלום להכשיר את הבניה בדיעבד בכל דרך אפשרית.
"יש לי בעיה קשה עם כל ההתנהלות של המועצה בעניין הזה", קובל פלד, "ביקשתי מראש המועצה הנוכחי שיטפל במקרה ונקבע שננסה להגיע לפשרה, אבל אני אגיד לך את האמת, אני לא כל כך מאמין שבן זקן יכול לעמוד בפשרות, בעבר כבר הגענו למספר פשרות והוא לא עמד באף אחת מהן".
"הנושא שיידון כעת בבית משפט השלום", מסכם פלד את עמדת הוועד באזני המקומון של מטה יהודה, עיתון בקיצור , "הוא נושא עקרוני. הנושא אינו הסכסוך אלא עקרון השוויון שעל פיו צריכה האגודה להתנהל כלפי כל חבריה וכמו כן מה הוא סמכותה של האגודה החקלאית בשטחים החקלאיים של הישוב".
אך פלד חושש כי הרוחות המנשבות במינהל ובמועצה הן נגד עמדת ועד האגודה. לדבריו, אין חולק על איכותו ועל תרומתו של יקב קסטל לדרך היין ולמיצוב תיירות היין באזור, אך אישור החריגה על ידי המינהל במסגרת סעיף 26 יכולה להיות חרב פיפיות ולשאת השלכות חמורות, הואיל ובכך למעשה קובע המינהל כי הוא בעל הבית המחליט בשטחי האגודה ויוכל להפעיל סמכות זאת בכל ישוב חקלאי, ולעשות בשטחי האגודה כרצונו. לכן, שוקל הוועד לפנות לבית המשפט העליון ולבקש את התערבות מבקר המדינה
"אנחנו שוחרי שלום ומבקשים תמיד לפתור את העניינים בדרך של הבנות" מסכם מנגד אריאל בן זקן את עמדתו, "בסך הכול זוהי קומדיה של טעויות ולכולם יש פה חלק בהידרדרות למשבר. אנחנו חושבים שהוועד אינו פועל בתום לב" הוא מדגיש, "מדוע לא נתן הוועד את הסכמתו למינהל? האם הסיבות הן באמת עקרוניות? אם כן, מדוע לא מאפשר לנו הוועד להעביר את היקב לאזור המלאכות כפי שהוא עצמו הציע בעבר?, נכון, אנחנו עברנו עבירת בניה, ואף הודינו בכך ושילמנו את הקנס אבל התנהלות הוועד כלפינו היא מעבר לזה והיא בהחלט אינה עקרונית ונובעת אולי יותר מקנאה וצרות עין מאשר מתום לב".
האם יש סיכוי לפשרה? פלד טוען כי הוועד מעוניין להגיע לפשרה עם היקב. "אנחנו אמנם מנהלים את המאבק בדרך הפורמאלית, אבל אין לנו אינטרס לסגור את היקב ולאחר שנזכה במשפט, הצעתנו הקודמת ליקב לפשרה, עדיין עומדת בעינה".
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?