נקיון - הם עפים על זה
בין בני האדם לבעלי הכנף מתקיים שיתוף פעולה: אלה אוהבים לטייל בחיק הטבע ואלה ממתינים להם וניזונים משאריות המזון שנותרים אחריהם
לפני כשנה ישבתי ליד פתח מערת הקולמבריום בגן הלאומי בתל מרשה ולעיני התגלה מחזה ששימח את לבי ובו המוני מכרים ותיקים מעולם בעלי הכנף.
בה היה בשבת שלאחר חג הפורים, והתבקשתי להדריך קבוצת מבקרים שהגיעו לאתר המרשים והיפהפה. הגעתי למקום והתיישבתי מול הכניסה למערה, בצל עץ זית צעיר למדי ולא גדול, מצפה להגעת המטיילים.
כאשר הגיעה הקבוצה הסתבר שהיא מורכבת ממשפחות, רבות מהן צעירות ומלוות בילדים בכל הגילים. וכך קרה, שאחד הילדים הקטנים ניתק מהוריו, רץ כמה צעדים בלא להיזהר מהמכשולים שבדרך כשבידו שקית חטיפים כלשהי. טרם הספיקו הוריו להזהירו, נתקל הילד בסלע שבלט מהקרקע, נפל אפיים ארצה כששקית החטיפים ניתקת מאחיזתו, נקרעת וכל תוכנה נשפך ארצה. הוא פרץ כמובן בבכי תמרורים כשצמד ההורים המודאגים נזעק לעברו.
אביו מיהר להרימו ולנסות להרגיעו ואילו אמו, נבוכה משאריות המזון שהתפזרו על הקרקע, כרעה לעבר ערימת החטיפים וניסתה ללקט את הללו שלא נצמדו לאדמה ולא התמלאו בעפר. בעוד היא מאמצת לאסוף את הערימה שנותרה על הקרקע, התערבתי וביקשתי ממנה שלא להתאמץ.
"הציפורים כבר יעשו את העבודה. אל תדאגי. עדיף שתיגשי להרגיע את בנך" – הרגעתי אותה.
היא קיבלה את דברי, התפנתה להעניק תשומת לב לבן שבינתיים נרגע בזרועות אביו, והקבוצה המשיכה בדרכה אל המערה, בעוד ערימת החטיפים נותרת על האדמה.
מה שהתרחש שם מיד לאחר מכן הפתיע גם אותי.
מכל עבר נזעקו לעבר עץ הזית הנמוך שסכך על ערימת החטיפים הצהבהבים המוני דרורים. כיצד הם הבחינו בתוכן השקית שהתפזר על הקרקע אינני יודע. אבל ברגע, שקבוצת המטיילים נטשה את השטח ועלתה על הגשרון המוביל למערה, ואילו קבוצת המטיילים הבאה עדיין הייתה מרוחקת 20-30 מטר מהמקום, זיהו הדרורים הזדמנות שלה המתינו בקוצר רוח.
לפתע כמו נשפך מבין עלי עץ הזית זרם של המוני דרורים, זכרים ונקבות כאחד, עשרות רבות שהיה קשה לספור אותם, והם התנפלו בשצף קצף על ערימת החטיפים, כשכל אחד מהם ממהר ללכוד במקורו חלק מחטיף ובולע אותו במקום או פורש במהירות הצידה כאשר החטיף בולט החוצה ממקורו וזאת כדי שלא יחטפו ממנו את מה שהצליח לחטוף הוא עצמו.
הדרורים לא התעכבו לבדוק האם המזון המזדמן הזה טעים לחיכם. הם לא התלבטו בעניין הזה אפילו לחלקיק של שניה. הלהקה הסתערה על המזון המזדמן וזללה בכל פה בשיטת – חטוף ואכול ככל יכולתך!
מכאן והלאה החל מחול שחזר על עצמו שוב ושוב. בכל פעם שהגיעו מבקרים נוספים למקום, במיוחד ילדים עליזים שהגיעו נרגשים בשעטת ריצה ואף משמיעים את קריאותיהם ברמה, התרוממה כל להקת הדרורים במשק כנפיים קולני, שנשמע כמאוורר תעשייתי גדול המפזר את האוויר סביבו בכוח, ונעלמה בין ענפי עץ הזית הצעיר. וברגע שהמבקרים התרחקו ועמדו להיבלע בפתח המערה, ירדו הדרורים מהעץ כמו גשם משמים והמשיכו בזלילה. וכך, בתוך כשעה אחת, ניקו הדרורים את ערימת החטיפים עד תום, משל לא הייתה שם כלל.
כאמור, שמחתי מאוד על המפגש המזדמן עם המכרים המאוד וותיקים הללו. בעבר הרחוק, הדרורים מילאו את חצרות בתינו והיו בעלי הכנף הנפוצים ביותר שליוו אותנו בכל שנות הילדות וההתבגרות.
ציפור זו זכתה לשם "דרור הבית", והיא אכן הייתה אולי הציפור הראשונה שהכירו כל ילדה וילד. הדרורים היו מקפצים על הקרקע בחצרות בתינו, תרים אחרי זרעים, גרגרים, אולי שאריות מהסנדוויץ' שאכלנו, או שאריות מזון שמצאו בשטח מכל סיבה שהיא.
גם ההורים שלנו, הגננות בגני הילדים והמורות בבתי הספר חינכו אותנו לאור הדרורים: "לחם – לא זורקים!" היה הפזמון החוזר, סיימתם? נשאר לכם? נפל לכם? הצמידו את השאריות לגדר תיל, או הניחו על גדר אבן או על עמוד נמוך וזאת כאוכל לציפורים. וכך נהגו במשך עשרות שנים.
דרורי הבית נצמדו ליישובים מאוכלסים מכיוון שהחיים ליד בני האדם זיכו אותם במזון זמין. את קניהם הגדולים, מגובבי גבעולי הצמחים היבשים והקש, הם בנו בכל פינה: בצמוד לתקרות המחסנים, בתוככי המרזבים הצמודים לבתים, בחורים שונים שבקירות הבתים וגם בין ענפי העצים. סביבת מגורי האדם התאימה להם יותר מכל סביבה אחרת, והם היו ממש חלק מן הנוף הכפרי והעירוני גם יחד.
למרבה הצער, החוויה הזו כבר איננה מלווה את מרבית הילדים הגדלים כיום, במיוחד בערים ההומות שבמרכז הארץ. משום שאת הדרורים הקופצניות והעליזות הבריחו ציפורים אחרות, שפלשו לארצנו לפני כ-20 שנה,– המינה ההודית.
אני משער שכמעט ואין ילדים ביישובי ישראל שאינם מכירים את המינה. לפני 30 שנה בערך, ניתן היה לראות מינות רק ב"צפארי" שבגני יהושע בתל אביב, אבל, ציפור זו מצאה לה דרך לברוח מהכלוב ומאותו הרגע החלה להתרבות בקצב מדהים, כשאין לה טורפים טבעיים, והחלה לדחוק מחצרות הבתים ומהגנים הציבוריים את הדרורים.
המינות תרו אחרי אותם מקורות מזון שהזינו את הדרורים, והן הקימו את קניהן ממש באותם המקומות בהם בנו אותם הדרורים קודם לכן והן פשוט דחקו אל מחוץ לאזורי מחייתן את הדרורים.
המינות גברו על הדרורים בזכות כוחן הרב יותר ובזכות אכזריותן, מכיוון שהן אינן בוחלות לא בביצי ציפורים ולא בגוזלי ציפורים. הדרורים הקטנים והעדינים יותר לא יכלו להן. וכך השתלטו המינות על מרחבי הגידול של הדרורים בסביבת מגורינו ומספרם פחת במידה משמעותית מאוד.
עם זאת, מסתבר שגם למינות יש העדפות למקומות קינון, ובכך הן מותירות מרחבי קינון לבעלי הכנף שאותם דחקו החוצה. המינות מעדיפות את האזורים המאוכלסים על ידי בני האדם ולכן, בישובים המרוחקים מערי המרכז השוקקות, במושבים ובקיבוצים, נראה פחות את המינות ויותר ציפורים אחרות.
וזזו הייתה הסיבה לשמחה הרבה שבה קיבלתי את פני להקת הדרורים בתל מרשה. ראיתי שאכן, עם הדרורים לא נעלם אלא נדחק בהמוניו לפינות מרוחקות יותר לשם המינות לא הגיעו. הדרורים בחכמתם, מצאו את השילוב שבין "להיות בחוץ – להרגיש בפנים", ואת האפשרות לדור במרחק מהיישובים הצפופים אך ליהנות משאריות המזון שבני האדם מותירים אחריהם.
אך לא רק הדרורים ממתינים למטיילים בסמוך לאתרי הטיולים הפופולאריים. באותה השבת, ראיתי כיצד סוקרים הקאקים החכמים את מקום מושבן של משפחות מטיילות, שהתיישבו בפינות שונות של הגן הלאומי לפיקניק.
הקאקים התיישבו בראש אחד העצים, וחלקם התעופפו מעל השטח, כשהם מסמנים לעצמם את המקום שבו נערך הפיקניק. ברגע שהמשפחה סיימה את הפיקניק ויצאה לדרכה, עטו הקאקים על המקום ועד מהרה המריא כל אחד מהם לדרכו כשבמקורו איזו פיסת מזון בולטת.
וכמו הקאקים במרשה, בית גוברין ומדרס, כך אפשר לראות גם את הטריסטרמיות באזור המלונות הים המלח, וכמובן, את השחפים בקרבת הנמלים.
כמובן, שאין במאמר זה המלצה לכך שניתן להשליך מזון בשטחי טבע ובגנים הלאומיים. עדיין יש להקפיד לאסוף את כל השאריות, ובעיקר את הכלים החד-פעמיים, ולטמון אותם היטב בפחי האשפה, וזאת כדי שגם אחרים יוכלו ליהנות מחיק הטבע כשהוא נקי ונעים למראה. אולם, אם קרה ומזון התפזר על הקרקע ללא אפשרות לאסוף אותו, אל דאגה, בעלי הכנף יטפלו בו היטב.
וכך, במעין שיתוף פעולה בין בעלי הכנף לבין בני האדם, נהנים שני הצדדים, אלה מטיולים בחיק הטבע ואלה ממזון בשפע. הנה עוד דרך המקרבת בין בני האדם לבין בעלי הכנף.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
(צילומים: גיל שעני)
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?