נרטיב של עוצמה והעצמה אישית

זווית המבט באמצעותה אנו מספרים את ההיסטוריה שלנו היא זו שתכריע כיצד נתייחס אל עצמנו, לטוב או לרע. המפגש המחודש של יוסף עם אחיו חושף כיצד יוסף הצליח להפוך את הקשיים שחווה למקור לעוצמה אישית והצלחה

פרשת "ויגש" עוסקת ברובה במפגש המרגש בין יוסף לאחיו. יוסף מנסה את אחיו, האם יחזרו על חטאם וירצו "להיפטר" גם מאחיו הצעיר בנימין - בן הזקונים, היחיד שנותר לאביו מאהובתו רחל- או האם הם למדו מהטעות שעשו ועברו זיכוך ותיקון.

הפרשה הקודמת הסתיימה ברגע דרמטי; יוסף השליט עומד מול אחיו, אשר אינם מזהים אותו. הוא מאיים להשאיר את בנימין כעבד במצרים, כביכול בעוון גניבת גביע כסף. האחים מציעים עצמם כעבדים ובלבד שבנימין יחזור אל אביהם, אולם יוסף מסרב.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" (מד,יח)- האח הרביעי, המנהיג הטבעי, אשר הציע למכור את יוסף ולא להורגו "וידנו אל תהי בו" (לז, כז) עושה כעת את התיקון הנדרש. הוא נחוש להשיב את בנימין לאביו, ומוכן להיות עבד במקומו. הוא הבטיח ליעקב שיהיה ערב לבנימין; "ויגש" - מעשהו יכול היה ליצור התנגשות, הוא פועל לעשות את הבלתי אפשרי ולשנות את החלטתו של המשנה למלך מצרים. יהודה מביא לידי ביטוי אומץ לב וענווה, חוכמה ורגישות "כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי" (מד,לד). במקום התנגשות נוצר שיח ושיג, תקשורת כנה המאפשרת שינוי. יוסף מאמין לדבריו הבוקעים מעומק הלב, "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", הוא מתוודע אל אחיו.

האחים חוששים שיוסף יתנקם בהם, אולם הוא  מרגיע אותם ומספר את סיפורו מעת מכירתו ועד להפיכתו למשנה לפרעה מנקודת מבטו, תוך שהוא מבהיר את אופן השתלשלות האירועים לתפיסתו; "וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם". לדבריו, האל הוא שכיוון את הנעשה, כדי שיוכל לכלכל את בני משפחתו בימי הרעב.

על אף שאיבד את חירותו במשך 13 שנה, נבגד על ידי אחיו ונותק ממשפחתו למשך יותר מעשרים שנה, יוסף מספר את סיפורו באור חיובי, והוא מצדיק את האופן בו השתלשלו הדברים – על כן הוא נקרא על ידי חז"ל יוסף הצדיק. הוא לא רואה עצמו כאדם שנעשה לו עוול. מנקודת מבטו, כל מה שקרה, היה הכרחי על מנת שיוכל להגשים את משימת חייו - להציל את בני משפחתו ועוד רבים ממוות. הסיפור כפי שהוא מסופר על ידי יוסף מונע את תחושות הנקם ומאפשר את הפיוס עם אחיו ועם עברו. הוא אינו יכול לשנות את אשר התרחש, אולם הוא יוצק משמעות לאירועים ולתהליכים שעבר בחייו.

נרטיב הוא הסיפור הפנימי, שאדם מספר לעצמו על עצמו ונושא אותו במהלך חייו. הפרשנות שהאדם נותן לאירועים שחווה, ולא האירועים עצמם, היא שמשפיעה על האופן בו הוא תופס את עצמו ואת עולמו, והיא שמהווה את הבסיס לסיפור שלו.

ב-1990 פיתחו הפסיכולוגים וייט ואפסון את שיטת הטיפול הנרטיבי, המבוססת על התפיסה שיש לסיפורים שהאדם מספר לעצמו תפקיד קריטי בכל הנוגע לתפקודו ומצבו הריגשי. מטרת הטיפול הנרטיבי היא לשנות את הפרספקטיבה של המטופל, כך שלא יראה עצמו כקורבן, אדם שבור או בעייתי, אלא כאדם שחווה בעיות, הצליח להתמודד עם המורכבויות בחייו וצמח מכך.

טיפול נרטיבי מעודד את האדם לבחון אפשרויות שונות של פרשנות לאירועים שהתרחשו, לייצר סיפורים חלופיים, יעילים יותר עבורו. בשלב ראשון יש לסייע לפרט לזהות את הסיפורים שהוא מספר לעצמו על עצמו ולבחון את השפעתם על רגשותיו ומעשיו. השלב הבא הוא שאילת שאלות המעודדות הסתכלות על האירועים מזוויות נוספות. לאחר מכן תתבצע הנחיה והכוונה בתהליך של ארגון ועריכה מחודשת של חלקים בסיפור חייו של הפרט , תוך הפיכתו מסיפור מגביל ומעכב לסיפור המעודד תפיסה עצמית חיובית וגישה אקטיבית להתמודדות עם מורכבויות החיים. העובדות והאירועים אינם משתנים, אך משתנה האופן בו אנו מפרשים אותם ומספרים אותם. היכולת לשחזר את הסיפור ולהבנותו מחדש מאפשרת שינוי, משום שהנרטיב החדש מביא ידע נוסף בנוגע למציאות, אשר מקנה לאדם משמעות, זהות ויציבות.

ההיסטוריה של האדם עמוסה בסיפורים שניתן לספרם מזוויות מבט שונות - חלקן מעכבות ומגבילות וחלקן מעצימות ומעודדות. זווית המבט באמצעותה אנו בוחרים לספר לעצמנו את ההיסטוריה שלנו היא זו שתכריע כיצד נתייחס אליה ואל עצמינו, לטוב או לרע.

יוסף שולח את אחיו חזרה לארץ כנען כדי להביא את בני המשפחה ואת אביו יעקב "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם... וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב". יעקב הינו מת-חי, במשך שנים הוא מיאן להתנחם. עקב היותו שרוי בעצב הוא איבד את רוח הקודש וכושר הנבואה. הידיעה שיוסף חי מחזקת את רוחו והוא מתנבא בדרכו למצרים; "אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" (מו,ד).

לאחר המפגש המרגש בין יעקב ליוסף, מביאו בנו אל פרעה. מאחר ויעקב היה שרוי בעצב שנים רבות, זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאוד. פרעה שואל אותו לגילו, "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי"... יעקב עונה לפרעה בכנות מלאה ומספר את סיפורו – נרטיב של אדם עצוב ושבור הרואה את חייו רעים וקשים עד לנקודה זו.

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מז, כח) -  בפרשה זו מסופר על מותו של יעקב, אולם המקרא בוחר להשתמש במילה "ויחי" כדי להדגיש כי יעקב השכיל להבין במהלך 17 השנים הללו, דווקא בהיותו במצרים, שהקשיים והמורכבויות בחייו לא היו לשווא, אלא הם שעיצבו את זהותו ויצקו לחייו משמעות. כבר מהפסוק הבא "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת" (מז, כט) אנו למדים שחייו של יעקב, שהיו רצופים קשיים ומורדות, הם שהפכו אותו מ"יעקב" (מלשון עקום, קטנות והכנעה) ל"ישראל" (מלשון שררה, ראש, ישר עם האל). רוח הקודש שוב שורה ביעקב; טרם מותו הוא מברך את כל בניו ושני נכדיו מיוסף, ולמעשה יוצר את הבסיס לעם ישראל, הקרוי על שמו. יעקב הבין שסוד הקמת העם הוא אחדות והכלה של כל יסודות המשפחה.

ישנם קווי דמיון בין חייהם של יעקב ושל יוסף, חיי שניהם רצופים אירועים קשים, אולם דווקא במצרים שניהם זוכים לעדנה. הכתוב בא להבהיר את מה שיעקב ויוסף למדו על בשרם; חיי האדם מורכבים מעליות ומורדות, מהצלחות וממשברים – אולם דווקא כאשר מר וצר ומגיעות הצרות (מלשון מצרים) ניתן לעלות ולצמוח. ספר "בראשית" מסתיים במסר זה לדורות הבאים.

חזק חזק ונתחזק!

המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל

שבת שלום!

שרונה קדושאי בר-נס

M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים

יעוץ וליווי מנהלים, מנחה לפיתוח מקצועי

הדרכת הורים, "רימון" מרכז מומחים לטיפול בילד ובמשפחה

לשאלות: [email protected]