דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 22 במאי 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

החומר ממנו עשויים יזמים

החלום להיות תעשיינית ליווה את אדריאנה רוזנטל מגיל צעיר. בדרך להגשמתו היא החליפה יבשת, תרבות, מקצוע, שפה ונטשה משרה מפנקת בחברה יוקרתית. “אנו אוהבת לראות איך מייצרים משהו מכלום", היא אומרת

תמיד חלמתי להיות תעשיינית. אדריאנה רוזנטל, בעלת מפעל 'אדמה' בקיבוץ נתיב הל"ה.

מה גורם לאשה שנמצאת בתפקיד בכיר בחברה בינלאומית עם משכורת קוסמת ותנאים חלומיים לעזוב הכל ולבחור בדרך עצמאית, עמוסה במכשולים ובקשיים? במקרה של אדריאנה רוזנטל מקיבוץ נתיב הל"ה התשובה – החלום שליווה אותה מאז היותה נערה – להיות תעשיינית. הדרך לשם הייתה, כמה צפוי, לא פשוטה בכלל.

היא נולדה לפני 54 שנה בארגנטינה, וגדלה כבת למשפחת אינטלקטואלים ארגנטינית. אביה, פרופסור ראול הרננדז, שימש כפרופסור לסוציולוגיה וכדיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה של טוקומן ואמה גרסיאלה, הייתה אדריכלית. האב, חוקר סוציולוגיה בעל שם עולמי, עסק במחקר וכתב ספרים רבים שכמה מהם הפכו לספרי יסוד בלימודי הסוציולוגיה בארגנטינה.

יחד עם שתי אחיותיה היא נהנתה מחיים נוחים עם ביטחון כלכלי. מצד אביה היא משתייכת לשושלת הרננדז, שהיא משפחה שורשית בעלת יוחסין בארגנטינה ואילו מצד אימה היא נצר ליהודים שהגיעו לארגנטינה במסגרת הנסיון של הברון הירש להקים שם "התיישבות יהודית" בסוף המאה ה-19.

מדינה במלחמה

למרות המעמד החברתי הגבוה והבטחון הכלכלי גדלה אדריאנה באווירה של מתח, חוסר יציבות ואף פחד. שנות ה-60 הם שנים שבהם התפרצה בחברה הארגנטינית תסיסה פוליטית שבראשה עומדים ארגוני מחתרת אלימים בעלי אידאולוגיה שמאלנית או ימנית קיצונית. המאבק הפוליטי בין ארגוני המחתרת לבין הממסד הפך באותן שנים למאבק חמוש ורווי בדם והגיע לסף ביתה של אדריאנה.

מזכיר הפקולטה למדעי החברה של אבא שלי, היא נזכרת, היה פעיל מרכזי באחד מארגוני המחתרת של השמאל הקיצוני. "הוא תבע מאבא שלי לשתף איתם פעולה ואיים עליו כי במידה ולא ייענה לו יראה בו כמי שבחר לשתף פעולה עם הממסד. זה היה איום ברור על חייו של אבא שלי ועל חיי משפחתו. אבא חשש לגורלנו וחיפש מוצא מהסבך. כאשר הוא קיבל משרה כחוקר במכון לסוציולוגיה בשווייץ הוא קפץ עליה ובשנת 1968 עזבנו את טוקומן והגענו לשווייץ”.

לאחר שנתיים בשווייץ וכשהיא מדברת גרמנית שוטפת ומתקשה בספרדית, חזרה אדריאנה ועם משפחתה לארגנטינה. המלחמה של הממסד ובראשו הצבא במחתרות הקיצוניות הייתה כבר גלויה. המזכיר של הפקולטה לשעבר, עמד כעת בראש אחת המחתרות באזור טוקומן ואביה העדיף להתרחק משם. הוא זכה במשרה במכון מחקר בעיר ברילוצ'ה המרוחקת אלפיים ק"מ מטוקומן.

"כשהגענו לברילוצ'ה לא הצלחתי להשתלב בבי"ס ספר רגיל משום שהספרדית שלי הייתה חלשה מדי. לעומת זאת הגרמנית שלי הייתה טובה וכך מצאתי את עצמי לומדת בבי"ס גרמני”, מספרת אדריאנה.

העיר ברילוצ'ה הוקמה בתחילת המאה ה-20 על ידי מהגרים מאוסטריה וגרמניה ושימשה כנקודת מילוט עבור נאצים רבים שברחו מאירופה מחשש לעמוד לדין על פשעיהם. “אנחנו למדנו בבי"ס ולא הרגשנו אנטישמיות" היא מעידה. עם זאת, ברבות השנים הסתבר כי מנהל בית הספר, אריך פריקה, היה קצין בגסטאפו שנמלט מאירופה לאחר שהיה מעורב בטבח של 335 תושבי רומא (75 מהם יהודים). אדריאנה מספרת כי שנים לאחר שסיימו את לימודיהם, כשנודע לה ולאחיותיה על עברו של מנהל בית הספר, הן מיהרו ליצור קשר עם מרכז שמעון ויזנטל ומסרו את כל המידע שברשותן כדי לסייע בלכידתו של הפושע הנאצי.

"בשנות ה-70 המצב היה מאוד קשה", היא מספרת, “אנחנו אמנם חיינו ברווחה יחסית אבל ברחובות של העיר היה המצב לא טוב. המלחמה של הצבא עם המחתרות הקומוניסטיות הייתה בשיאה, היו הרבה אירועים של אלימות. התחושה ברחוב הייתה לא בטוחה, הצבא והמשטרה ביצעו חיפושים בבתים ואנשים נעלמו. זו הייתה האווירה בה גדלנו במהלך שנות ה-70”.

אחד הזכרונות החזקים שלה מאותה תקופה הוא אירוע שבה אחת המורות בבית הספר פתחה את השיעור ואמרה כי היום המשטרה תבצע חיפוש בביתה של אדריאנה. “לא ברור לי למה היא אמרה את זה. אבל אני הייתי כמעט משותקת מפחד. חיפוש בבית היה משול באותה תקופה להיעלמות של כל המשפחה. רצתי הביתה בחשש עצום ולמזלי זה הסתיים בלא כלום".

חשש נוסף שליווה את בני העשרה של אותה תקופה היה להימצא בספר הטלפונים של אחד מהחשודים בהשתייכות למחתרת. “המשטרה והצבא חיפשו את ספרי הטלפונים של החשודים וברגע שמצאו אותם הם עצרו לחקירה את כל מי שהופיע בספר. יש רבים שנעצרו כך ולא חזרו מעולם לבתיהם", היא מספרת.

המצב התייצב בשנות ה-80. אביה קיבל משרה בבואנוס איירס והמשפחה עברה להתגורר באחת משכונות הפרברים של בירת ארגנטינה. "החלום שלי היה ללמוד הנדסת תעשייה וניהול", היא מספרת, “כשהייתי ילדה התלוויתי לסבא שלי שהיה מהנדס ועסק בבניית סכרים. אהבתי את התחושה הזו של להקים משהו מכלום. היו לי ציונים מעולים והתקבלתי לטכניון יוקרתי בבואנוס איירס, אבל ההורים שלי חששו כי היה זה בית ספר מרוחק מהמקום שבו גרנו. הם שכנעו אותי ללמוד משפטים באוניברסיטה סמוכה".

עולם שלישי

ב-1989 הייתי בשנה האחרונה ללימודי המשפטים, היא מספרת, וניתנה לי אפשרות לעשות את עבודת הדוקטורט בגרמניה. נסעתי לגרמניה והתחלתי בלימודים אבל הרגשתי שם מאוד לא נוח. אחותי והורי היו בארץ והם הזמינו אותי לכאן.

המפגש הראשון שלה עם ישראל לא הבטיח טובות. "נחתנו בנמל התעופה הישן, יצאתי מהמטוס וראיתי סככות עלובות ומבנה קטן ועלוב. הייתי בטוחה שהגעתי למדינת עולם שלישי".

אחותה התגוררה אז בירושלים ואדריאנה הצטרפה אליה ונזכרת בחיוך בסיורי השופינג בחנות הכלבו של המשביר לצרכן, שהייתה אז פסגת הצרכנות הירושלמית. "אבא שלי, שלמרות שלא היה יהודי, היה ציוני יותר מאמא שלי, הציע לי להישאר. הייתה הזדמנות מצד הסוכנות היהודית לעשות אולפן ביחד עם התנדבות בקיבוץ נתיב הל"ה, וכך מצאתי את עצמי פתאם עושה תורנויות בחדר האוכל בקיבוץ”.

וכמו בסיפורים, בקיבוץ היא מצאה אהבה, את בן הזוג שלה, חנן. אחרי תקופת התאקלמות קצרה היא עמדה בפני השאלה שכל בן קיבוץ התמודד איתה: איפה סידור העבודה שלי?

"רציתי ללמוד באוניברסיטה אבל שיבצו אותי בבית הילדים", היא אומרת בנימה משועשעת, “זה היה כמובן שינוי משמעותי בהתייחס לכך שזמן קצר לפני זה הייתי ממוקדת בלסיים את התואר במשפטים. הייתי אמורה ללמוד כמה שעות בשבוע באולפן לעברית, אבל זה היה בירושלים והיה רחוק, אז לא הגעתי ובמקום זאת למדתי עברית מהילדים שטיפלתי בהם".

לאחר שמיצתה את העניין המוגבל בבית הילדים החלה אדריאנה לחפש עבודה אחרת. ההזדמנות הגיעה במפעל 'תנ"ה' של הקיבוץ. בזכות השכלתה המשפטית ושליטתה בשפות זרות היא השתלבה במחלקת הסחר.

החיים בקיבוץ העיקו ובשלב מסוים נטשו בני הזוג, יחד עם שתי בנותיהם, את הקיבוץ ועברו לגור ביישוב שריגים. אדריאנה החלה לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ ומצאה את עצמה בחברת התרופות 'פרומדיקו'. גם שם התרשמו מיכולותיה ומינו אותה לעמוד בראש מחלקת רכש ויבוא של החברה. זמן לא רב לאחר מכן עבר הקיבוץ הפרטה, ובני הזוג חזרו להתגורר בו.

"עבדתי עשר שנים בפרומדיקו, שאחר כך הפכה לחברה במסגרת חברת ניאו פארם. מאוד נהניתי. היה לי תפקיד בכיר בהנהלת החברה, הייתי אחראית על יבוא התרופות מחו"ל ובמיוחד על היבוא של הסימילק. במשבר של רמדיה זינק בבת אחת הצורך בסימילק בשוק המקומי ואני הייתי במרכז העניינים. התנאים שלי היו מעולים, משכורת, רכב צמוד ויום חופשי אחד באמצע השבוע. היה לי טוב אבל עדיין רציתי להקים משהו בעצמי, מפעל משלי", היא מספרת.

מרחיבים את היצע המוצרים. ליין תכשיטי הקרמיקה החדש של 'אדמה'.

חזון אישי

ב-2012 היא החליטה שהגיע הזמן. “הבנתי שאם לא עכשיו אז מתי?”, היא מספרת. בעל החברה שמע בצער את החלטתה אך נתן לה את ברכת הדרך. היא עזבה את הקן החמים והנעים של חברת התרופות ויצאה לחפש את הפרויקט הבא. “הצבתי לעצמי שנה של חיפושים וקבעתי שבאוגוסט 2013 יהיה לי מפעל", היא מספרת.

- לא ידעת מה תעשי?

"ידעתי שאני רוצה לנהל את החברה שלי אבל לא ידעתי באיזה תחום. היו שלוש אופציות: או שאני מקימה משהו או שאני קונה משהו או לייבא משהו. בדקתי אפשרות ליצור אפליקציה לניהול תקציב משפחתי אבל ההשקעה הייתה גדולה מדי. בדקתי אפשרות לרכוש מפעל שמייצר קוסמטיקה מחלב נאקות וזה נפל בגלל ענייני רישוי. חיפשתי דברים שמעניינים אותי ואני מכירה. ואז הגיעה ההצעה לקנות את מפעל אדמה".

מפעל הקרמיקה "אדמה" שכן אז במבנה שכור באזור התעשייה בצומת סגולה שבפתח תקווה, וכפי שהתחייבה לעצמה באוגוסט 2013 היא נכנסה בשעריו. “קניתי מפעל עם צבר של לקוחות, צוות עובדים מנוסה וציוד רב ואחרי שקניתי התברר לי שהמבנה הוא במצב ירוד, הביוב עולה על גדותיו ושכר הדירה והארנונה בשמים. חברים לעבודה הקודמת שלי היו מגיעים לבקר אותי ולעודד אותי. היו בקרים שבהם הביוב עלה והציף את המפעל, ואני הייתי עומדת עם מגב, גורפת את המים מהרצפה ומתפללת שאף אחד מהחברים שלי לא יגיע עכשיו ויראה אותי במצב הזה".

- מה הדבר שהכי עזר לך ברגעים הקשים של ההתחלה?

"אני אוהבת לראות תהליך של ייצור, איך מייצרים משהו מכלום".

היא החלה לתכנן את מעבר המפעל לאזור התעשייה של הקיבוץ וזכתה לעידוד ולתמיכה מצד הנהלת הקיבוץ. המעבר עצמו לא היה קל. לאחר שהסתיימה ההתקנה של הציוד התברר כי חומר הגלם העיקרי, החימר ממנו מיוצרת הקרמיקה, אינו מגיב בהתאם למצופה. "שינויים במזג האויר משפיעים על החימר ועל תהליך ההתייבשות שלו. המעבר מאזור לח כמו פתח תקווה למקום יותר יבש כמו עמק האלה שינה את ההתנהגות של החומר ואנחנו היינו צריכים ללמוד כיצד לייבש את החימר. כיום, בתום הייצור של הכלי, הוא עובר לחדר ייבוש ממוזג ושוהה בו במשך כמה ימים לפני שהוא מוכנס לתנור.

- מי קהל הלקוחות העיקרי שלך היום?

 "מאז שרכשתי אותו גיבשנו קו של מוצרי קרמיקה שימושיים עם צבעים ייחודיים. יש לנו לקוחות, בארץ ובחו"ל, בתחום ההסעדה והמלונאות שמחפשים לגוון את שולחן האירוח שלהם בעזרת כלים צבעוניים ומזמינים".

- מה לגבי השוק הפרטי?

"יש לנו לקוחות שמגיעים אלינו מכל הסביבה וגם חנויות שמוכרות את המוצרים שלנו. יש אפילו חנות באי יווני שמוכרת הרבה מהמוצרים שלנו לתיירים".

במפעל מועסקים כיום שמונה עובדים, רובם תושבי נתיב הל"ה. כחלק מהרצון לגוון את קו המוצרים הוקם ליין חדש של תכשיטים מקרמיקה אותו היא משווקת באמצעות חנות אינטרנטית ובמפעל עצמו.

לאדריאנה יש חזון לאזור מטה יהודה בכלל ועמק האלה בפרט: “אילו כל אחד מהתושבים באזור היו קונים תוצרת מקומית והיו משתמשים בשרותים מקומיים, כמה היינו מגדילים את המכירות שלנו? נגיד שלא נצליח לרכוש את כל מה שאנחנו צריכים מעסקים של עמק האלה והיינו מחפשים רק עסקים ממטה יהודה ורק אם לא נמצא במטה יהודה נפנה לעסקים ישראלים אחרים וממש בסוף אם אין ברירה נקנה יבוא. למה לא? ברור שיש אילוצים, לא בהכרח המחירים מסתדרים, בטוח שאנחנו לא 'מותגים' מסחריים מקובלים בין הילדים בבית ספר ועוד הרבה סיבות אחרות. אבל צריך לנסות”.

- את מאמינה שאנשים יזדהו עם הקריאה לתמוך בעסקים מקומיים?
"אני שואלת את עצמי, איך יש כל כך הרבה גאווה מקומית וישראלית בצד אחד ובצד השני אנחנו לא מפרגנים לתוצרת אזורית או לפחות כחול לבן? יש לנו הזדמנות עכשיו: ראש השנה בפתח. חלק גדול מאתנו קונה מתנות למשפחה, לבית, לחברים או עסקים קונים לעובדים ולקוחות. אני מציעה שנעשה ניסיון ונקנה רק תוצרת מקומית. אני מציעה גם שהחנויות ימכרו גם תוצרת מקומית לא רק תוצרת "תל אביב" או תוצרת סין מיבואנים.
אני משוכנעת שכולנו נרוויח”.

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?