צליל מכוון
להנאה ממוזיקה אין גבולות ולעיסוק במוזיקה אין מגבלה של גיל, כך מאמינים מייסדי בית הספר 'מי לה סול' בקיבוץ נתיב הל"ה, שמציע למבוגרים להגשים את החלום ולהתחיל לנגן ולשיר
"ללא המוזיקה – החיים היו טעות" (פרידריך ניטשה)
מוזיקה היא הדבר שקל ביותר לעשותו אך הקלות שבה היא נעשית גורמת לכך שאיש אינו מתייחס אליה ברצינות. כדי ליצור מוזיקה אינך צריך דבר, והעבדים השחורים בשדות הכותנה של מדינות הדרום בארה"ב או במטעי קנה הסוכר בברזיל הם ההוכחה לכך. במשך מאות שנים הם קיימו חיים שבהם לא היה להם דבר לבד מהמוזיקה שרוממה את נפשם. הם יצרו מוזיקה בקלות, מתוך נפשם ובעזרת כלים פשוטים אותם יצרו בעצמם, לכן נטו בעלי המטעים הלבנים להתייחס אליה בביטול ובבוז. עד שהלבנים גילו כי המוזיקה השחורה מצליחה לרומם את הנפש במידה כה משמעותית והחלו להאזין לה בתשומת לב. אחר כך הגיע אלביס פרסלי והשאר זה כבר היסטוריה.
הקסם הטמון במוזיקה מתחיל מצלילים פשוטים שמופקים מקנה סוף שבו מחוררים כמה חורים ומצליחים להפיק ממנו כמה צלילים. הקדמונים קישרו את המוזיקה ליכולת מעשית בעלת אפקט ממגנט. רועה הצאן היושב מתחת לעץ ומחלל להנאתו, וכאשר הוא רוצה לכנס את העדר הוא קם ממקומו, והצלילים מושכים את העדר אחריו. לחילופין, תופי המלחמה שהיכו בעוז, נועדו לעודד את נפשם של הלוחמים ולהכניס בהם עוז רוח. כמה צלילים ולפתע העולם משתנה והופך עולץ יותר או קודר.
אלפי שנים של נגינה אנושית ותשוקה למוזיקה יצרו שפע של כלים, מקצבים, הרמוניות, תיאוריות, סגנונות שונים, והרכבים מגוונים. המוזיקה הלכה ונעשתה מורכבת יותר והכלים המוזיקליים הפכו מקצועיים יותר וחייבו הכשרה והתמדה. השפע המוזיקלי שהציע הרדיו, ואחר כך הטלוויזיה והאינטרנט פיתח את האוזן של המאזינים ולצד העובדה שכיום יותר אנשים מאי פעם בהיסטוריה נהנים ממוזיקה באופן זמין, חופשי ויומיומי, נוצרה גם תדמית שהעיסוק במוזיקה הוא עניין למקצוענים ול"משוגעים לדבר", וכל השאר נידונו רק להאזין.
לא העזתי לשיר
התשוקה לעסוק במוזיקה, כלומר לנגן, הייתה רחוקה מאוד מרמון ולמן. "המוזיקה הייתה מחוץ לתחום עבורי, לאחר שהמורה לזמרה בקיבוץ אמרה לי שאין לי קול יפה. מאז לא העזתי לשיר בשום סיטואציה ובוודאי לא לנגן", הוא מספר בחיוך על ה"טראומה" אותה סחב עימו מגיל צעיר.
רמון, 55, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, עסק במשך שנים רבות בתחום הרפואה הסינית והפך להיות אחד מחלוצי התחום בישראל. הוא הקים וניהל את בית הספר לרפואה סינית במכללת רידמן, ולאחר מכן ניהל את בית הספר לרפואה משלימה של סמינר הקיבוצים. במקביל הוא נישא לדלית והשניים טיפחו משפחה עם חמישה ילדים.
תחום ההתמחות של ולמן היה פוריות הגבר אך במהלך לימודיו בסין, הוא הבין שאיכות חיים (well being) חשובה לבריאות לא פחות מהפתרונות הרפואיים השונים והחל להתעניין בנושא של קידום איכות חיים לשיפור הבריאות הפיזית והמנטלית. מאוחר יותר חבר לד"ר יוסי חלמיש, רופא וחוקר מוח, והשניים הקימו את חברת 'בשביל המוח' המנגישה לקהל הרחב את תובנות חקר המוח באמצעות הרצאות ותכניות אימון לשיפור התפקודים המוחיים.
תהליך מופלא
רמון החל להתעניין בנגינה בעת שבנו השני, שהיה אז בכיתה ד', החל ללמוד לנגן בקלרינט במסגרת בית ספר מנגן בבי”הס הר-טוב. “ראיתי את התהליך המופלא אותו עבר הבן שלי לאורך שנות לימודי המוזיקה ביד חריף והדבר הניע אותי להחלטה שגם אני רוצה", הוא מספר.
יישום ההחלטה החל לפני כארבע שנים כאשר החל ללמוד לנגן בסקסופון. "מאותו רגע, בגיל 51, אני לא מפסיק להתרגש מהמוזיקה, הגילויים וההתפתחויות האישיות, הן מדהימות", הוא מתלהב.
שלושה חודשים לאחר שהחל ללמוד לנגן, הודיע לו המורה לסקסופון כי מתוכננת לו הופעה בערב "קטנים גדולים" שנערך בקיבוץ. את החוויה הזו הוא יזכור כנראה עוד שנים רבות.
"איך שעליתי לנגן, חשכו עיני, ולא הצלחתי להוציא צליל. התרגשות מטורפת. ניסיון שני כשל גם הוא. רק בזכות הקהל המפרגן, הצלחתי לנגן בניסיון השלישי. סיימתי את הקטע ומרוב בושה קיוויתי שתבלע אותי האדמה. להפתעתי הרבה, אנשים הגיעו אלי ופירגנו על התעוזה והנחישות. שבועיים לאחר מכן, התגבש כבר הרכב, של חברי קיבוץ מבוגרים אשר החליטו גם הם לקפוץ למים ולהגשים חלום, לנגן ולשיר".
הקפיצה למים המוזיקליים הפכה עד מהרה לאירוע ששינה את חייו. “כמי שקשור לעולם חקר המוח, הבנתי שני דברים: האחד, המוח גמיש וניתן ללמדו כל דבר חדש ובכל גיל, הדבר השני, המוח הוא רשת עצבית אחת גדולה וכמו שפעילות מוטורית יכולה להשפיע על התפקוד הקוגניטיבי, כך גם הלימוד הקוגניטיבי יכול להשפיע על תפקודים פיזיולוגיים אחרים".
לדבריו, הנגינה בסקסופון עזרה לו להיפטר ממחלת האסטמה, ממנה סבל מגיל צעיר, ותרמה לפעילות הספורטיבית שלו תרומה משמעותית. "היום אני משחק כדורגל וטניס כפי שלא יכולתי לשחק בגיל 18, וזאת ללא צורך במשאף", הוא מספר.
אירוע משמעותי נוסף, וחשוב לא פחות, היה ההתלהבות מהחיבור האנושי שהמוזיקה תרמה לו. “הדבר הכי חשוב, מבחינתי, הוא המפגש החברתי עם שאר הנגנים והזמרים בהרכב שהקמנו בקיבוץ, ההתרגשות לפני ההופעות, כל אלה הכניסו טעם נהדר לחיי", הוא מספר בעיניים נוצצות.
עד מהרה הקימו חברי הקיבוץ חדר מוזיקה חדש, אנשים נוספים הצטרפו לקהילת המנגנים והשרים, והטרנד שהחל בקרב צעירי הקיבוץ (בוגרי יד חריף), התפשט בקרב דור הילדים והמבוגרים, עד שכיום הוא מכנה את הקיבוץ "קהילה מנגנת".
המוזיקה היא כוח חיים
את המוזיקאי טל בן אור הכיר רמון במסגרת פרויקט בית ספר מנגן, אותו הקים טל, ששימש כמנהל מרכז האמנויות האזורי 'יד חריף'. בן אור רתם אותו להיות חבר בעמותת יד חריף ובין השניים נוצרה חברות הנוגעת בעולמות משותפים שבמרכזם חווית הנגינה וההבנה שמוזיקה היא כוח חיים הרבה יותר גדול מעצם הנגינה או השירה.
טל בן אור, 58, נשוי למירב וגם הוא אב ל-5 ילדים, הוא מוזיקאי מקצועי המחזיק בתואר שני מהאקדמיה למוזיקה בירושלים. לפני כשנתיים, לאחר שסיים את תפקידו כמנהל יד חריף, הוא הקים חברה בשם 'מוזיקה בחיים', המתמחה בהרצאות, סדנאות והשתלמויות שבהן נמצאת המוזיקה במרכז הבמה והמשתתפים לומדים להפוך את המוזיקה לכוח מרכזי ופעיל בחיים.
"האדם הראשון שהלכתי להתייעץ איתו היה רמון", מספר טל, "רציתי ללמוד ממנו איך יוצרים יש מאין בתחום העסק העצמאי שהקמתי". המפגש בין השניים הוליד הרבה יותר מכמה עצות עסקיות לעצמאי המתחיל.
לפני כחודשיים התכנסה בסלון ביתו של טל בגבעת ישעיהו קבוצה קטנה שמנתה בנוסף לרמון גם את הזמרת שרון טל טמיר והגיטריסט צחי טל, שניהם מוזיקאים תושבי נתיב הל"ה. "העלינו אפשרויות של עשיה משותפת", מספר רמון, "ודי מהר ראינו שלכולנו יש ניצוץ בעיניים כאשר אנחנו מדברים על מקום שיהווה בית ספר למוזיקה לאנשים מבוגרים, בגילאי 40-80, שרוצים לחוות את המוזיקה ממקום חדש נקי ומאפשר”.
"רוב בני האדם אינם עוסקים בחוויה המוזיקלית ובאפשרויות הגלומות בה", מסביר טל, “רובנו מקשיבים למוזיקה כרקע לעשייה אחרת שלנו או בזמן שאנחנו הולכים להופעה או קונצרט. אך האפשרות לנגן לשיר, לנוע ולהאזין למוזיקה ממקום של קשב, רגש והתנסות אינטימית, כמעט ולא קיימת. במהלך החיים אנחנו משננים לעצמנו הרבה משפטים שמונעים מאיתנו להתנסות במוזיקה כגון: אין לי קצב, אני זייפן, אין לי קואורדינציה ועוד ועוד משפטים שיוצרים מחסום".
בתום כמה פגישות נוספות החליטה קבוצת המייסדים להקים בית ספר עבור הקהל הרחב ולקרוא לו 'Me ל סול'.
להפיח רוח בחומר
בית הספר למוזיקה 'Me ל סול' מקדם במסגרת הקורסים והסדנאות השונים שמוצעים לקהל המבוגרים חמשה יסודות: האזנה למוזיקה, תנועה דרך הצלילים, שירה הפותחת את הקול, נגינה המפיחה רוח בחומר, קצב ופעימה כמקצב חיים.
טל: “האזנה מודרכת למוזיקה מאירה עולמות פנימיים בחיינו, התנועה לשמע צלילים יוצרת כוח חיים המאפשר גמישות יצירתיות ושמחה, השירה מאפשרת לנו להתבטא באופן ישיר עמוק ואמיתי ולתת ביטוי לעולם של רגש ודמיון, הנגינה יוצרת חיים דרך הבל פה, מגע אצבעות, דמיון והשראה והקצב מפעים את הלב ומדייק את העשייה שלי בחיים".
בשבוע הבא תוצג תכנית בית הספר החדש בפני הקהל הרחב. "הקורס הראשון נפתח עבור אנשים שרוצים להתנסות ולחוות את המוזיקה לא דרך הסברים אלא דרך התנסויות" אומר טל, “יכולים לבוא אנשים ללא ניסיון כלל ואנשים שמנגנים או לומדים כחובבים. הקורס בנוי כך שכל אחד יכול למצוא את מקומו מכיוון שאנחנו יוצרים מרחב המאפשר למידה, תרגול, הנאה ואינטראקציה. כל הסדנאות בנויות על העקרון שהיחיד והקבוצה עוברים התנסות אמיתית עם עצמם דרך החומר שנקרא מוזיקה".
על כך אמר פעם המשורר והרופא האמריקאי, אוליבר ונדל הולמס: "עשה אמבט-מוזיקה פעם או פעמיים בשבוע במשך כמה עונות ותגלה שזה לנשמה מה שאמבט-מים הוא לגוף".
בית הספר 'Me ל סול' מקיים מפגש חשיפה ללא עלות ביום ג' 12.11.19, י"ד בחשון תש"פ, בין השעות 17:00-18:30 בקיבוץ נתיב הל"ה, פרטים באתר :
melasol2020.wixsite.com/mysite
יובל רובין
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?