דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 25 ביולי 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

סודותיה של השממית

יש לה רגליים עם כוח אלקטרו-מגנטי ויכולת לנתק את זנבה בשעת חירום. בתרבויות רבות היא נחשבת למי שמביאה ברכה לבית שבו היא חיה. הכירו את השממית, לטאה קטנה אך מפתיעה

שממית הבתים צילום גילעד שטרן

על שני בעלי חיים נאמר שהם מביאים ברכה לשוכני הבית: על הסנוניות, שבונות את קני הבוץ שלהן במפגש שבין הקיר לתקרה במרפסת הבית או בחדר המדרגות, ועל השממיות, המטיילות על קירות הבית שלנו. מן הסתם, יש גם מי שרואים בשני בעלי החיים מטרד מעצבן הן מהסנוניות החביבות, הבונות את הקן הבוצי שלהן בחזית דלת הבית והן ממנהגי החיזור הרעשניים של השממיות המצקצקות בעונת הייחום.

על הסנונית כבר סיפרנו בעבר, והפעם נתמקד בשממית, ובמיוחד בשממית הבתים, המוכרת והנפוצה מבין השממיות שבארצנו.

משפחת הלטאות

השממיות נמנות על ממלכת הלטאות. בעולם ידועים היום כ-4,000 מיני לטאות, מקטנות מאוד ועד גדולות מאוד כמו האיגואנה, ואילו בארצנו ידועים כאחוז אחד בלבד מכך -41 מיני לטאות.

הלטאות שבארצנו משתייכות לשמונה משפחות: השממיתיים (שעליהם נמנית גם שממית הבתים), הפילודקטיליים, החרדוניים (עם נציגן המובהק ש"מתחרדן" תחת קרני השמש), הלטאיים, החומטים, הזיקתיים (כולל הזיקית מחליפת הצבעים), הכוחיים והקמטניים.

למרבה הצער, עקב שינויי אקלים והתפשטות של בני האדם, ישנן לטאות שונות שנמצאות בסכנת הכחדה ויש לזכור שהן חיות מוגנות.

כאמור, שממית הבתים נמנית על משפחת השממיתיים, שלה יש עשרה נציגים בארץ: (1) שממית הבתים, (2) שממית העצים, (3) שממית החרמון, (4) שממית זוטית (הקטנה ביותר ואורכה – 6 ס"מ בלבד), (5) שממית ערבה, (6) שממית מחוספסת, (7) שממית אפריקאית (מין פולש שככל הנראה נמלט מכלוב של מגדל כלשהו והחל להתרבות באזור עין גדי), (8) ישימונית מצויה, (9) ישימונית רביבים, (10) ישימונית תמנע. כאמור, מאמר זה יתמקד בשממית הבתים שהיא הנפוצה ביותר והיא גם המוכרת לנו ביותר.

דם קר

ללטאות ובכללן לשממיות, כמו לשאר הזוחלים, יש דם קר. הזואולוג יהושוע מרגולין הסביר זאת כך: "...מידת חום גופה של הלטאה וכן גם שאר הזוחלים אינה קבועה, אלא משתנה לפי מידת החום של הסביבה. משום כך גם בתקופה הפעילה אין פעילותם של הזוחלים שווה בכל עיתות היום... בקיץ, החום הממוזג של לפני הצהריים ושל לאחר הצהריים – יפה להם. ואולם החום הלוהט של צהרי היום וכן – הקור של שעות הערב, הלילה ושל הבוקר המוקדם, מבריחים אותם אל מאורותיהם ומפסיקים את פעילותם...".

מכאן אפשר ללמוד על טכניקה פשוטה למדי שתרחיק את השממיות מהבית, (שאני דווקא ממליץ להשאירן). אם תפעילו את המזגן בבתיכם שעות ארוכות על טמפרטורה נמוכה, השממיות תחפשנה להן בית אחר.

השממיות נמנות על הקטנות שבלטאות. אורכה של שממית הבתים עומד על 14 ס"מ, כולל זנבה שאורכו כפול מאורך הגוף עצמו, (ולכך משמעות חשובה עליה נצביע בהמשך). הן מתקיימות באזורים חמימים, ובארצנו ניתן למצוא אותן מן הצפון ועד הדרום.

צילום גילעד שטרן

רגלים עם כוח מגנטי

הדבר שמרתק את תשומת ליבנו כשאנו צופים בשממית הוא יכולתה הווירטואוזית לטפס על קירות הבית ואפילו להתקדם במהופך, רגליים למעלה וראש למטה, על תקרת החדר, כאילו שאצבעות רגליה מצוידות בחומר הדבקה בלתי נראה. מה הסוד של יכולת זו?

מסתבר שאצבעות השממית מצוידות בכריות הצמדה ייחודיות המכילות המוני שערות זעירות בצורת וו. בכל אחת מארבעת רגלי השממית יש כמיליון וחצי זיפים וכל אחד מהם מסתעף ל-100-1000 סעיפים, מיקרוסקופיים.

כאן, חושפת לפנינו השממית את העקרונות המדעיים שהתגלו לנו בעזרת הכימיה והפיזיקה, הכוחות שמושכים אטומים ומולקולות זה לזה.

בין הזיפים המיקרוסקופיים שנמצאים ברגלי השממית לבין חלקת הקיר נוצר קשר המכונה – "קשר וואן דר ואלס". קשר זה מוגדר ככוחות הפועלים בין אטומים או בין שתי מולקולות בעלות מטען חשמלי שונה. כלומר, השממית מצליחה לנוע על משטחים חלקים ותלולים כשהיא משתמשת בכוח אלקטרומגנטי שנוצר בין הזיפים שברגליה לבין המולקולות שבמשטח עליו היא צועדת.

כאשר השממית מתקדמת, היא מכווצת את בהונות אצבעותיה כלפי פנים, וכך מרחיקה את הזיפים מהמשטח, מקטינה את הכוח המגנטי, או בשפה יותר מדעית, מקטינה את עוצמת קשרי "וואן דר וואלס”, ואז יכולה לנתק את אחת הרגליים ולפסוע צעד.

השממית, כמובן, אינה יודעת על הכוחות המגנטיים שהיא נעזרת בהן. כשהיא נעה על הקיר או על התקרה תשומת הלב שלה נתונה בעיקר לטרף שעליו התבייתה – פרפרי לילה ועשים למיניהם המחפשים בלילה את קרבת האור, זבובים, ארינמלים ועוד חרקים למיניהם.

הזנב המתנתק

תופעה נוספת שמייחדת את השממית, וזאת בדומה ללטאות אחרות, היא יכולתה לנתק את זנבה מגופה מבלי שהדבר יגרום לה לפציעה או לנזק.

הזנב של השממית הוא ארוך מאוד ביחס לגופה, כמעט פי שניים מאורך הגוף עצמו, ולכן הוא איבר בולט מאוד המושך את תשומת הלב של הטורפים למיניהם. כאשר השממית חשה בסכנת חיים, היא מסוגלת לכופף את זנבה בזווית מאוד חדה וזאת על ידי פעולת כיווץ שרירית. הפעולה הזו גורמת לקטיעת הזנב מגופה, אך בכך לא תם המהלך.

בזנב שנותק מהגוף מצויים עצבים הממשיכים להפעיל אותו עצמאית, ואלו ממשיכים להניע את הזנב המנותק בתנועות מתפתלות חזקות, המושכות את עיני הטורף, וכך דעתו מוסחת מהשממית המזדרזת להימלט מהמקום.

הנזק מניתוק הזנב מכביד על יציבותה של השממית ומקשה על התקדמותה ועל יכולת הציד שלה. אך גם לכך נמצא פתרון. בתוך שבועות אחדים או חודשים, תגדל השממית זנב חלופי, שלא יהיה בנוי כקודמו משרירים, מעצמות ומשומן אלא מסחוס חסר תחושה בלבד. הזנב החלופי לא יאפשר לשממית לחזור על תרגיל ה”נתק” פעם נוספת, ואם תיתפס מאחור לא תוכל להשתחרר.

קולות חיזור

שממית הבתים פעילה בעיקר בלילות והיא מיטיבה לראות בחושך. אישוני עיניה מאונכים והעין נסגרת בעזרת העפעף התחתון, שמכסה את העין בקרום שקוף בדומה לעיני הנחשים.

באביב, סביב חודש מאי, נכנסות השממיות למהלך של התעוררות ורבייה, לאחר חורף ארוך וקר. אז מרבה הזכר להשמיע קולות "ציט-ציט”, שנועדו 'לעניין' נקבות באזור, וליצור מפגש שבו יפרה הזכר את הנקבה.

החל מחודש יוני תטיל הנקבה בסדקים שבקירות או תחת אבנים שתיים עד שלוש ביצים בלבד. בחודשי הקיץ תבצע השממית הנקבה 2-3 מחזורי הטלה. הביצים, בצבע לבן-ורדרד מצוידות בקליפה סידנית קשה. כעבור כחודשיים תבקענה מהביצים הללו שממיות זעירות שאינן תלויות כלל בהוריהן לצורך גידולן. לבגרות תגענה השממיות כעבר כשנתיים, ואורך החיים הממוצע שלהן – כתשע שנים.

ללכוד בזהירות

סקרנים ומי שמעוניינים לראות מקרוב את שממית הבית יכולים ללכוד אותה בזהירות בעזרת האצבעות. אין ממה לחשוש, וכמובן שעדיף ללכוד את השממית במרכז הגוף ולא בזנבה. השממית אינה מסוכנת, אינה נושכת ואינה רעילה.

אם השממיות "עלו לכם על העצבים", במיוחד בתקופת הייחום, ניתן כאמור להפעיל את המזגן ולקרר את הבית כדבעי או לחילופין לטפטף מעט שמן אתרי בפינות החדרים (שמן מנטה, לימונית, בזיליקום וכדומה). לכם הריחות הללו ינעמו אך השממיות יתרחקו מהאזור.

אסיים בזה שתרבויות שונות רואות בשממית מקור לברכה, שמא נאמץ זאת גם לתרבותנו?


מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com


 


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?