דלג לתוכן העמוד
יום שלישי, 24 בנובמבר 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

"סוף-סוף אנו זוכים להערכה ציבורית"

רס"ר דוד (דודו) פדידה, 41, מפקד צוות, 18 שנים בשירותי הכבאות, תושב מודיעין

"ביום שני בערב חזרתי ממשמרת הביתה, למודיעין, ובמחלף לטרון ראיתי את הלהבות האדירות באזור נווה שלום. תיארתי לעצמי שיקפיצו אותי בקרוב ושאת הימים האלה לא אעבור בשקט בבית. בארבע לפנות בוקר הקפיצו אותי לתחנה ואחרי חצי שעה כבר הייתי בנווה שלום. הגעתי לקראת סוף האירוע. הצוותים שלנו הצילו את היישוב ואנחנו באנו להחליף אותם. במהלך יום שלישי חצי משמרת נשארה לטיפול נקודתי בנווה שלום וחצי משמרת נשארה בכוננות בתחנה.

תוך כדי זה הייתה לי יומולדת. אשתי סידרה לי יום כיף. ביום רביעי בבוקר אני מתחיל לצאת הביתה, אומרים לי להישאר כי מתחילה שריפה באזור נטף. לא נשארו כבאיות בתחנה, לקחתי צוות עם רכב קטן ועלינו לנטף, שם נשארתי במשך 20 שעות. כשהגענו לנטף אני רואה שהאש הייתה מסביב לבתים והכבאים שלנו הצליחו להציל המון בתים. בשלב זה השריפה החלה להתקדם לכיוון שער הגיא. בסביבות ארבע-חמש אחר הצהרים אנו יורדים לשער הגיא. זה יערות שלא ידעו הרבה זמן שריפה, הצמחיה מאוד יבשה, הרוחות בסביבות 60 קמ"ש, 6-10 אחוזי לחות, הכל היה לרעתנו.

אני והצוות שלי נערכנו באזור שבין מינהרה מספר 2 ומספר 3. בשלב מסוים האש התחילה לשטוף אותנו וברחנו לכיוון הגשר של הרכבת. האש שינתה כיוון במהירות ופנתה אל תחנת הכוח הגדולה של חברת החשמל. נערכנו להגן על התחנה והתחלנו להרטיב את העצים לפני שהאש תגיע אליהם. המטרה הושגה והתחנה ניצלה.

חזרנו לתחנה. מתקלחים, קפה, הולכים לישון בסביבות חצות. בשתיים לפנות בוקר התחילו צעקות מטורפות בתחנה: כולנו מוקפצים. הבנו שיש בעיה רצינית בבית מאיר, כל היישוב בוער. כל הכוחות יצאו לכיוון, חלקנו עם רכבים קטנים.

כשנכנסתי ליישוב ראיתי הרבה מבנים בוערים, המון מחסנים, לולים בוערים והמון אסבסט. בכל פינה להבות. פינו את כל היישוב. התחלנו לעשות את מה שאנו יודעים ומורגלים. בגלל שהיה שילוב של אורבני ושריפת יער, כל המושב היה אפוף עשן. בתוך כמה שעות הגענו לשליטה, שזה הישג ממש מרשים. בבוקר חזרנו לתחנה וקיבלנו ציוד חדש. זו התקדמות משמעותית לעומת שנים עברו”.

דוד פדידה (קיצוני מימין)

מה הזכרון הכי חזק שלך מהאירוע?

"מגיל 14 אני בכבאות, בתחילה כנער מתנדב ואחר כך כלוחם אש. הדבר הכי חזק מבחינתי זוהי ההערכה הציבורית שהכבאים סוף סוף מקבלים. במשך המון שנים תמיד עשינו את העבודה על הצד הכי טוב שאפשר, גם כשלא היה ציוד, ולא זכינו לפידבק מהציבור. היה מרגש לראות את האהבה של הציבור לכבאים. סוף סוף קיבלנו את מה שהיינו ראויים לו”.

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?