סופית: תיהרס "החומה הרוסית"

לאחר שש שנים של התכתשות משפטית ניתנה החלטה סופית להרוס את הקיר בגובה 13 מטר

תחילת הפרשה הוא אי שם בשנת 2008, כאשר אלכסנדר מאליס , נשיא יורוסט , הקמעונאית המובילה בשוק הסלולר ברוסיה , החליט לרכוש נחלה במושב עמינדב ולערוך בה שיפוצים מקיפים . במסגרת זו ביקש מאליס להרוס את המבנים הקיימים בנחלה ולהקים במקומם בית גדול למגורים , מספר מבני קיט ובריכת שחייה . אלא שהתכנית כללה גם תכנית לבנייה של קיר תמך עצום בגבול הנחלה בגובה של 13 מטר ובאורך של עשרות מטרים .

נציגיו של מאליס הגישו במהלך 2009 לוועדה המקומית לתכנון ובנייה מספר בקשות להיתרים ובהם גם בקשה להקמת הקיר העצום . למרבה ההפתעה בחודש יולי 2009 הוועדה החליטה לאשר את הבקשות השונות להיתרים ובהן גם את הבקשה להקמת הקיר . יש לציין , כי מכיוון שמדובר בנחלה חקלאית , כל האישורים של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כרוכים בקבלת אישור והיתר גם מרשות מקרקעי ישראל .

כאשר החל מאליס בהקמת קיר התמך הזעיקו תושבים במושב עמינדב את פקחי הוועדה המקומית מטה יהודה למקום בטענה כי מאליס בונה את “החומה הרוסית” . הפקחים שביקרו באתר קבעו כי קיר התמך העצום נבנה תוך סטייה מההיתר והוציאו צו להפסקת העבודה במקום . במקביל , ביטלה הוועדה המקומית את כל היתרי הבנייה שניתנו למאליס ודרשה ממנו להגיש תכנית כוללת עבור כל שטח הנחלה .

הליכים לא תקינים

מאליס ערער לוועדת הערר של הוועדה המחוזית ירושלים וזו חזרה וקבעה כי הבקשה להיתר הוגשה בהליך לא ראוי של " פיצול בקשות להיתר " וכי ההיתרים שניתנו בשעתו על ידי הוועדה המקומית הם בטלים ומבוטלים . הוועדה הדגישה כי היתר הבנייה לקיר התמך מבוטל לא רק בשל פיצול ההיתרים הלא ראוי , אלא בשל שהקיר נבנה מחוץ לקוי הבניין ובגובה שעולה על 3 מטרים , שהוא הגובה המקסימלי בתקנון בתכנון והבניה . עוד נימוק היה שהיתר הבנייה ניתן ללא הסכמה של בעל הקרקע , הוא רשות המקרקעין .

נציגי ועדת הערר בראשותו של עו " ד גלעד הס לא חסכו את ביקורתם מאופן התנהלות הוועדה המקומית בעניין זה . עיקר הביקורת היה על כך שהוועדה דנה ואישרה בקשות "מפוצלות " להיתר בנייה , שהוא הליך פגום ולא ראוי .

בהחלטתה משנת 2010 קבעה וועדת הערר המחוזית כי על מאליס יהיה להרוס את קיר התמך , לשקם את המראה הנופי ורק לאחר מכן להגיש בקשה מחודשת להיתר בנייה .

בינתיים הגיש מאליס תכנית חדשה לאישור רשות המקרקעין וקיבל את אישורה . מאליס הגיש גם תכנית להנמכת קיר התמך ב -5 מטרים וזכה לתמיכה בוועדה המקומית מטה יהודה . אולם , ועדת הערר של הוועדה המחוזית , אשר לפניה נדונה החלטת הוועדה , קבעה כי החלטת הוועדה המקומית " אינה סבירה ואינה מאזנת נכון את האינטרסים השונים ".

ועדת הערר שבה וקבעה כי הפתרון התכנוני צריך להיות מונחה מהנוף הסביבתי " מדרון טבעי בהרי יהודה ", מבוסס על בניית קירות תמך בגובה שלא יעלה על 3 מטרים " כדי שלא יהווה פגיעה צורמת בנוף בשכנים ובסביבה ", ושהמרחק בין שני קירות תמך לא יפחת מ -5 מטרים שהוא " מרחק מינימלי המאפשר נטיעות , עצים וצמחיה המדמה מדרון טבעי ".

כתוצאה מעקרונות אלה הורתה ועדת הערר כי הקיר הנוכחי ייהרס ובמקומו יקים מאליס סדרה של קירות תמך נמוכים במרחק של 5 מטרים זה מזה .

קורבן קפקאי

מאליס שב וערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי לעניינים מינהליים וטען כי היא אינה סבירה וניתנה בחוסר סמכות . מאליס חזר על טענתו כי הוא מדובר ב " מקרה קפקאי " ושהוא בנה את קיר התמך לפי ההיתר שניתן לו על ידי הוועדה המקומית מטה יהודה .

השופט , יגאל מרזל , שדן בעתירה ב -2012, החליט לדחות אותה מנימוקים פרוצדוראליים ומנימוקים של " פגיעה חמורה בסביבה ובנוף " ו" בנייה הדוקרת את העין ופוצעת את הנוף ".

אך מאליס עדיין לא ויתר ושב וערער על ההחלטה גם בפני ועדת הערר של הוועדה המחוזית ירושלים . כאמור , בהחלטה שקיבלה הוועדה לפני שבועיים נדחה הערעור הזה והתקבלה החלטה סופית שקובעת כי הקיר ייהרס .

בהחלטה האחרונה של וועדת הערר שבה ונדחתה הצעת הפשרה של הוועדה המקומית מטה יהודה ונקבע כי הפתרון שאושר על הוועדה ב -2011 הוא הסביר ביותר . לאור זאת נדרש כעת מאליס להרוס את קיר התמך ולהנמיך אותו עד לגובה של 3 מטרים , לפנות אלפי קובים של עפר שבהם תומך הקיר , ולבנות סדרה של קירות תמך נמוכים לאורך המדרון העולה לכיוון הבית .

רכז הרי יהודה של החברה להגנת הטבע , אברהם שקד , אמר כי החלטתה האחרונה של ועדת הערר מקובלת גם על החברה להגנת הטבע ובעצם היא מבוססת על עקרונות של פתרון שהוא עצמו הציע לפני כשלוש שנים .

" אי חוקיותו של הקיר היא עובדה שאי אפשר לערער עליה ודינו להריסה . למימוש הריסת הקיר ושיקום השטח לפי החלטת ועדת הערר אחראית הוועדה המקומית ואני מצפה כי זו תוודא ביצוע ההחלטה במהרה , ללא דיחוי וסחבת נוספת ", הוסיף שקד .