סקר: צוותים חינוכיים ובני נוער אינם יודעים כיצד לזהות ולמי לדווח על אלימות במשפחה

לרגל יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים, ארגון הנשים "ויצ"ו" מציג את ממצאי סקר המודעות לאלימות במשפחה שנעשה בשיתוף מכון "מדגם" ובאמצעות הפאנל האינטרנטי Ipanel . ממצאי הסקר מעלים תמונה מצב מטרידה ומקוממת לגבי מוכנותם של צוותי החינוך לטפל בילדים שחוו אלימות בבית, וכן לגבי התמודדות של ילדים ובני נוער עם חשד לאלימות המתרחשת בבתי חבריהם.

"אין כלים להתמודדות"

52% מהמורות ומחברות הצוותים החינוכיים סבורות כי אין להן את הכלים המתאימים לזיהוי ילדים החווים אלימות במשפחה. 55% מהן דיווחו כי מעולם לא עברו הכשרה כלשהי בנושא.

עם זאת, 57% מהמשתתפות בסקר זיהו מקרים בחשד לאלימות במשפחה, ו-44% דיווחו כי זיהו זאת בשלוש שנים האחרונות. חברי הצוות החינוכי בבתי הספר זיהו יותר מקרי בחשד לאלימות במשפחה מאשר חברי הצוות החינוכי בגני הילדים (מלידה ועד גן חובה). משך הזמן מרגע החשד לאלימות במשפחה ועד הזיהוי הוודאי היה לרוב מהיר עד סביר.

נורת האזהרה העיקרית בקרב ילדי בתי הספר והן בגנים היא שינויים חדים במצב הרוח. נורות אזהרה נוספות בקרב תלמידי בתי הספר הן: עייפות, עצבות וניתוקים ואילו בקרב ילדי הגנים הן: סימנים על הגוף ותוקפנות גבוהה.

הגורמים אליהם מדווחים צוותי הגן על חשד לאלימות במשפחה הם שונים מהגורמים שאליהם מדווחים צוותי בית הספר. בגני הילדים צוות הגן הוא הגורם העיקרי שמטפל במקרים מסוג זה ורק כשליש פונות למפקחת האזורית. בבתי הספר הגורמים העיקריים אליהם מפנים את הטיפול הם: יועצת בית הספר והמנהלת.

ניכר שבגנים אין גורם מקצועי המיועד לטיפול במצבים מסוג זה, ועיקר הפניות הם אל  מחלקת הרווחה ברשות המקומית. רבע מחברות צוותי החינוך בגני הילדים כלל לא יודעות למי מפנים מקרה של אלימות במשפחה.

כמחצית מחברות צוותי החינוך חשות, כי מאז תחילת הקורונה עלה מספר הילדים החווים אלימות במשפחה, 15% מהן סבורות שלא חל שינוי במצב ואילו רק 9% מהן חשות כי ירדו מעט מקרי האלימות במשפחה. שליש מבין חברות הצוותים החינוכיים לא ידעו להעריך אם מספר הילדים החווים אלימות משפחה עלה או ירד.

שיחות טלפון מטרידות

 68%מבני הנוער חשים כי הם יודעים מה עובר על חבריהם וחברותיהם הטובים גם כשהם לא יחד, אך עם זאת 74% מבני נוער טוענים כי מעולם לא זיהו/נחשפו למקרים בהם ילד/ה חווים אלימות בבית.

בהתאם לממצאים הכלליים המדווחים על עלייה במקרי האלימות במשפחה בתקופת הקורונה,  רוב המקרים שזוהו ע"י בני הנוער שהשתתפו בסקר, אירעו בשלוש שנים האחרונות (ממצא התואם לגילם). 63% מבני הנוער בדקו אם תחושותיהם שהחבר/ה סובלים מאלימות במשפחה הן נכונות או לא, 44% מהם גילו כי התחושות אכן נכונות ואילו 19% גילו כי תחושותיהם אינן נכונות. 37% מבני הנוער מעולם לא בדקו אם התחושות היו נכונות או שאינן נכונות.

נורת האזהרה העיקרית שגרמה לבני הנוער לזהות חבר/ה הסובלים מאלימות בביתם היא שמיעת שיחת טלפון שלהם עם אחד ההורים. כמחצית מבני הנוער זיהו את מקרי האלימות מעדות שמיעה או ראייה. 23% לא שמו לב לסימנים מיוחדים.

60% מהילדים שזיהו את האלימות ניסו לדבר עם החבר עצמו, רק כשליש זכו לשיתוף פעולה, כרבע לא זכו לשיתוף פעולה ואילו 8% טוענים שבעקבות זאת החבר/ה ניתקו איתם קשר.

40% מהילדים כלל לא ניסו לדבר עם החבר מסיבות שונות ובהן: הרגישו שזה לא עניינם, הרגישו מובכים, חששו שיכעסו עליהם ולחלקם לא הייתה סיבה מיוחדת להעלות את הנושא הרגיש.

נמצא פער גדול בין האופן שבו בני הנוער סבורים שהיו נוהגים אילו היו מזהים מקרים של אלימות במשפחה בקרב חבריהם ובין האופן שבו שהם נוהגים בפועל. 4% מבני נוער ענו כי הם סבורים כי ישמרו את החשיפה לעצמם ולא יספרו לאף אחד אך בפועל 41% (פי 10!) מבני הנוער שזיהו בפועל אלימות במשפחת החבר/ה לא סיפרו זאת לאיש.

התברר כי למרבית בני הנוער אין גורם מקצועי אליו הם יכולים לפנות במידה והם חושדים או יודעים על אלימות במשפחה. רובם שזיהו אלימות ופנו לגורם כלשהו, פנו לגורם לא מקצועי כמו הורים וחברים ורובם סבורים כי הגורם הכי מתאים לדבר עם ילד/ה שחוו אלימות בביתם, הינו גורם לא פורמלי הקרוב לילד/ה עצמו.

77% מבני הנוער מעולם לא לקחו חלק בפעילות העוסקת באלימות במשפחה, אך ניכר כי היו רוצים לדעת יותר. 79% מבני הנוער סבורים שנושא זה מאוד חשוב ובתי הספר צריכים לעסוק בו להעלאת המודעות של בני הנוער.

תופעה לא מטופלת

בארגון ויצו מצביעים על המסקנות העולות מהסקר:

-                      בני הנוער וצוותי החינוך חשים באופן זהה בעלייה במספר הילדים החווים אלימות בבית מאז תחילת תקופת הקורונה.

-                      בקרב אנשי החינוך זיהוי המקרים גבוה יותר מאשר בקרב בני הנוער, הן בגלל הניסיון והן בגלל המודעות היחסית

-                      תופעות האלימות במשפחה אינה נלמדת באופן מוסדר ומספק, לא בבתי הספר ולא באקדמיה, מצב זה מביא לירידה בפוטנציאל זיהוי מקרי האלימות והענקת הכלים הנכונים ודרכי הפעולה להתמודדות

-                      ילדים רבים פונים לגורמים שאינם מוסמכים או שאינם מקצועיים ויש צורך להעלות את המודעות ולקבל כלים להתמודדות ולזיהוי מקרים מסוג בקרב האוכלוסייה כולה.

-                      נראה, כי טיפול מקצועי בתופעה ונקיטת צעדים להעלאת המודעות לאלימות במשפחה יגרום שינוי משמעותי בחייהם של ילדים רבים הנמצאים בסכנה מתמדת והם יפנו לקבל עזרה.

רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצו: "כל הממצאים מדגישים את הצורך הקריטי בהכשרה של צוותי החינוך בזיהוי אלימות במשפחה עוד בשלב המוקדם של הלימודים במוסדות אקדמיים וסמינרים, והן בשלב בו אנשי ונשות החינוך כבר עובדים בבתי הספר ובגנים ונחשפים לצורך בזיהוי הילדים".