פולשי כנף
שני מינים פולשים מטרידים את אוכלוסיית בעלי הכנף, בארצנו הקטנה מזה שנים לא מעטות: תוכי הדררה והמיינות ההודיות
דררה בשדה (צילום: גיל שעני)
הדררות עוררו בי עניין גובר והולך בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה. אני נתקל בהן במידה הולכת וגוברת הן סביב ביתי שלי, בקיבוץ ובמרחביו, והן בביקורי התכופים בערים שבאזור המרכז, כרעננה, כפר סבא, הרצליה ורמת השרון.
לאחרונה, הן תופסות את עיני השכם בבוקר, כשאני יוצא להליכת הבוקר שלי סביב הקיבוץ, עם עלות השחר וטרם זריחת החמה. במרחב הזמן הזה שנמשך כחצי שעה, חולפות מעל קיבוצי להקות להקות של דררות צרחניות בתעופה מהירה, חופזנית וקופצנית, בדרך כלל מסודרים במבנה של שורת רוחב, זה לצד זה, בגובה של כמה עשרות מטרים, גבוה מעל העצים הגבוהים ביותר. את מעופן הן מלוות בקולות צריחה במלוא גרונן עד כי ממש לא ניתן להתעלם מהן.
כיוון תעופתן של הלהקות הללו המונות למן פרטים אחדים ועד 15-20 פרטים בכל קבוצה, תמיד אחיד וברור למדי – ממזרח אל המערב. שני דברים היו ברורים לי מלכתחילה: מהיכן הגיעו ולאן מועדות פניהן בשעת בוקר מוקדמת זו.
למדתי שהדררות, בדומה לאנפות הבקר, או למשל, הנחליאלים בחורף, מעדיפות ללון יחד, בקבוצות גדולות ובמקובץ, סביב הצמרות של עצים גבוהים וצפופים. בארץ הן מעדיפות את עצי האקליפטוס רמי הקומה וסבוכי העלווה. ואכן, ממזרח לקיבוץ, במרחק של כקילומטר לערך, שוכנת חורשה עבותה של עצי אקליפטוס רמי קומה הצמודה לאפיק נחל שורק, בין תחנת הרכבת של בית שמש לבן הכביש הנמתח לאורך אפיק השורק מדרום לנחם. ככל הנראה, הדררות בחרו את החורשה הזו ללינת הלילה ושם הן מתקבצות מדי ערב.
כשהן מתעוררות השכם בבוקר, על פי עונות השנה, הן יוצאות לחפש מזון. הדררות חובבות מושבעות של פירות ושל זרעי גידולי הפלחה והשלחין. התפריט האהוב עליהן כולל את פירות השסק והתמר, הפקאנים והשקדים, התפוחים והאגסים, רימונים ומנגו ואפילו פירות ההדרים, ומן הצומח בשדות הפלחה והשלחין, ללא ספק גרעיני החמניות וכן גלעיני התירס. את כל אלה ניתן הרי למצוא במרחבי הגידולים הים תיכוניים למיניהם.
עד כאן על המפגש שלי עם הדררות, אך יש עוד מיני ציפורים "פולשות" בארצנו.
מיינה הודית
המיינה ההודית
אחת מכתבותי הראשונות שפורסמו ב"בקיצור" לפני שנים אחדות הייתה על הציפור שפלשה לארצנו – המיינה, שעליה סיפרתי לאו דווקא מתוך אהבה גדולה.
המיינה היא אחת הציפורים הפולשות "המוצלחות" ביותר. כל זאת, עקב התנאים הנוחים בהם נתקלה כאשר הגיעה אלינו מיבשת הודו. לאורך ההיסטוריה לא הצליחה ציפור זו לחצות את המחסום האקולוגי שמנע את התפשטותה, מחסום של אוקיינוס רחב ידיים ורכסי הרים גבוהים. מהרגע שחצתה את המחסום האקולוגי בעזרתנו – בני האדם, היא נחשפה לתנאי מחיה שעזרו לה לפרות ולרבות עד מהרה. אם היה זה דרך הצפארי בתל אביב ואם היה זה באמצעות הפלגות באניות לאורך תעלת סואץ, התפשטותה והשתלטותה של המיינה על מרחבי המזרח התיכון, היא בולטת ובאה על חשבון זנים מקומיים.
המיינה היא אוכלת כל, מה שמאוד עוזר לה להתקיים בכל סביבה, במיוחד בסביבת מגורי בני האדם. היא גם טורפת גוזלים של ציפורים אחרות וכך פוגעת בהן ומרחיקה אותם מהאזורים שעליהם היא משתלטת במידה רבה.
היא מתרבה במהירות, אם כי לא במהירות רבה מדי, והיא תוקפנית כלפי מינים אחרים עד כדי תפיסת מקומם ופגיעה בקיומם. היא מקננת בחורים וסדקים, חרכי חלונות בבתים ומחסנים, ותופסת את מקומות הקינון של הזנים המקומיים. התרבותה ניכרת במיוחד בסביבת המגורים של בני האדם ותפוצתה מתמעטת ככל שמתרחקים מאזורים מיושבים.
המינה פלשה לא רק אלינו אלא גם, ובמידה רבה מאוד לאוסטרליה, לדרום אפריקה ולמרחבי המזרח התיכון. הסתגלותה המהירה והקלילה לתנאי המחיה והתרבותה המהירה גרמו לפגיעה במערכות האקולוגיות שהתקיימו במחוזות פלישתה מקדמת דנא.
שלא כמו המיינה, הדררה אינה פוגעת ישירות בציפורים האחרות וקיומה במרחב מגיע פחות על חשבונן, למרות שפגיעה כזו בוודאי קיימת. ברור שאני לא יכול להיחשב כחובב מיינה. היחס שלי שונה כלפי הדררה.
פגיעה בחקלאים
הדררה היא תוכי שמבנה גופו אכן כמבנה גופם של התוכים למיניהם אלא שממדיו קטנים למדי. צבעו הכללי ירוק או ירקרק ודבר נוסף שבולט אצלו מאוד הוא זנבו הארוך והמחודד.
אורכו, כולל אורך הזנב, כ-40 ס"מ, ומשקלו 100-140 גרם, בהחלט משקל מכובד וגדול יותר ממשקלן של מרבית ציפורי השיר.
הזכר והנקבה דומים זה לזה בצבעם הירוק, אבל לזכר תוספות המבדילות אותו מהנקבה. צווארו עטוף בנזר בצבע שחור ובערפו פס בצבע וורוד. המקור המעובה והמעוקל שלהם כמקורי התוכים המיועדים לפצח גלעינים קשים, אדום בחלקו העליון ושחור בתחתון.
רגלי הדררה, כמו רוב רגלי התוכיים קצרות ולא נוחות להליכה ולהן שתי אצבעות המופנות קדימה ושתיים לאחור. מבנה זה מקשה על הליכה ונועד לאפשר לפיתה חזקה של ענפים, מה שמאפשר לתוכי להגיע לפירות שעל העצים תוך היאחזותו בענפים מכל כיוון.
עד לפני 50-60 שנה ניתן היה לראות בארץ את התוכים הללו רק בצפארי שבגני יהושוע בתל אביב ואצל חובבי תוכים למיניהם. ככל הנראה שמקומות הספורים הללו הצליחו להיחלץ כמה דררות ויצאו לחופשי. עד מהרה הן גילו כאן מה שגילו רק מקצת המרגלים ששלח יהושוע בן נון לרגל את הארץ – שהארץ טובת מראה וטובת מקום ופירותיה מעדן לחיך.
בלא אויבים טבעיים החלו הדררות להתפשט, תחילה בתל אביב ובהמשך לאזורים נוספים בארץ.
החקלאים הבינו עד מהרה שלארץ הגיע "אויב" חדש, שכן הדררות מסבות לחקלאות נזקים כבדים. לדוגמא, סמוך לקיבוצי ניטע מטע נרחב של עצי פקאן, עצים רמי קומה הנראים ממש כאקליפטוסים ופריים – תאווה לחיך לכל תוכי. כאשר התוכים הקטנים הללו פושטים על מטע שכזה במספרים גדולים, הם מסוגלים להסב נזק כבד ולפגוע בתנובת המטע עד לכדי הצבת סימן שאלה על כדאיות הגידול עצמו.
מכיוון שהנזקים לחקלאים היו משמעותיים, למרות שהדררות נחשבים לציפורים מוגנות, רשות הטבע והגנים (רט"ג) מעניקה היתרים לציידים לצוד מספר מסוים של דררות על מנת לדלל את אוכלוסייתם.
מאריכת חיים
הדררה ידועה כציפור מאריכת חיים ויכולה לחיות בטבע מעל לשלושים שנה (!). ברוב ימות השנה הן חיות בחבורות ומתפצלות רק בתקופת הקינון, בין החודשים מרץ ליוני.
את הקינים הן ממקמות במרומי עצים, אקליפטוסים בדרך כלל, בהן הן תרות אחר חורים קיימים, ייתכן מקינון קודם של נקרים או אפילו של דררות. לעיתים הן בוחרות לקנן במושבות קטנות.
הנקבה מטילה בהטלה אחת 3-4 ביצים אם כי לעיתים בודדות המספר עשוי להגיע ל 5-6 ביצים. משך הדגירה 22 יום. הנקבה היא הדוגרת והזכר אחראי להאכלתה משך הדגירה. הגוזל מגיע לבגרות רק אחרי שלוש שנים.
בשנים האחרונות קם לדררה מתחרה בארצנו, והוא מצוי כיום בעיקר באזור גוש דן. מדובר בתוכי דומה, ירקרק אף הוא, ושמו – תוכי נזירי. התוכי הזה דומה במראהו לדררה אך גופו מגושם יותר.
התוכי הנזירי בונה קנים גדולים במיוחד מזרדים ואניצי קש שאותם הוא ממקם על אקליפטוסים ואורנים גבוהי קומה. לעיתים הם מחלקים את הקינים הגדולים בין מספר פרטים ולעיתים מצטרפות לקן הגדול ולחללים שבו אף ציפורי שיר עירוניות נוספות.
כיום, התוכי הזה נפוץ בעיקר בגוש דן, וייתכן שגם הוא הגיע מלהקות אחדות שברחו מהצפארי. יש לשער, כי בעתיד, הוא יתפשט לאזורים נוספים בארץ.
התפשטות עולמית
כבר בתנ"ך מוזכרים התוכים כמי שהובאו כבר אז ארצה, למשל בספר מלכים שם מסופר על – "שנהבים, קופים ותוכים" שהובאו ארצה. על רצפות פסיפס קדומות שהתגלו נמצאו ציורי כלובים ובתוכם ציפורים וככל שהדבר ייראה מוזר, בכנסיה מהתקופה הביזנטית בבית לחם נמצא ציור של דררה. ידוע גם מההיסטוריה שחיילי צבא אלכסנדר מוקדון שהגיע בכיבושיו עד הודו, הביאו עימם לאלכסנדריה שבמצרים דררות והללו התרבו במרחבי הדלתא של הנילוס. אם כך הוא הדבר הרי שמגיעה לדררה ההכרה של העוף הפולש הראשון בעולם.
אזור מחייתה המקורי של הדררה היה בדרום אסיה, בהודו, בורמה, אירן ומזרח עירק באזור שפך הפרת והחידקל. וכן, היא נפוצה ברצועת הסוואנה באפריקה. אבל פלישתה הנוכחית של הדררה היא ללא כל ספק משמעותית מאי פעם בעבר ומתפרשת בכל רחבי העולם.
כפי שהדררה התפשטה אצלנו כך גם היא התפשטה בשנים האחרונות ברחבי אירופה: בריטניה, גרמניה, הולנד, אוסטריה, איטליה וספרד. היא הגיעה גם לארצות הברית ופרטים ממנה נצפו אף בעיר ניו יורק. באסיה מסתבר שהיא הצפינה והגיעה עד ליפן. גם באפריקה היא התפרצה אל מעבר לרצועת סוואנה וכך גם לשלל מדינות במזרח התיכון.
דרכי התגוננות
השאלה היא איך ניתן לשלב בין שני הקצוות: לשמור מחד על הדררה היפהפייה כציפור מוגנת בהגדרה ובחוק ולמנוע את הנזקים המשמעותיים לחקלאות ולחקלאים.
שני חוקרים, אנשי חקלאות רבי ידע וניסיון, משה קורן מקבוצת שילר ואיתן סלע, איש אדמה ידוע מקיבוצי - קיבוץ צרעה, חקרו את הנושא ופרסמו מחקר המציע במחקרם שתי דרכים למזעור נזקי הדררות ליבולים בשטחים החקלאיים.
דרך אחת היא באמצעות הצבה של תיבות האכלה ובהן זרעים של חמניות בשולי שדות החמניות, באזורים בהן מתקבצות להקות הדררות בטרם פלישתם למרחבי השדות פנימה. זאת, הן בשעות הבוקר המוקדמות והן לפנות ערב, שעות ארוחותיהם. כאשר מגלות הדררות את הזרעים בשולי שטח החמניות, למשל, הן מעדיפות להתנפל עליהם וכך נמנע מעופן לתוך השטחים עצמם.
דרך נוספת היא לזרוע בסמוך למקום ההתקבצות שורות אחדות של חמניות צפופות מזנים בלתי מסחריים, במטרה למשוך את הדררות לאכול מהללו ולשבוע בטרם יתעופפו לתוך השטחים עצמם.
מחקר זה מתייחס בעיקרו לגידולי השדה ופחות לפירות הגדלים במטעים כמו הפקאנים, הרימונים, המנגו ועוד.
התמודדות החקלאים עם התוכים החביבים והצרחניים הללו איננה וכנראה לא תהיה התמודדות פשוטה, ואפילו ברשות הטבע והגנים נכונים להעניק רישיונות לציד מוגבל של דררות. מסתבר שרעתם של מינים פולשים, הן מן החי והן מן הצומח פעמים רבות גדולה מטובתם.
אז ללא כל ספק, אם מדובר בפלישה, הרי שהצמד הזה, המינות מחד והדררות מאידך אכן הוכיחו שהן יכולות בהחלט להסתגל, לפרות ולרבות באזורים נרחבים ברחבי העולם, הרחק מעבר למקומות מוצאן.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?