פסטיבל היין ה-17 יין עושים באהבה

"המשימה שלנו בחיים היא לחבר אלינו אנשים נוספים”, כך מאמין היינן והכורם, אבי יהודה, שייסד את יקב יהודה, המופעל כולו על ידי קבוצת חברים. סיפור על יקב חברתי שיחד עם יין מעולה מייצר אהבה ללא תנאי

המייסד והבעלים

אבי יהודה, המייסד של יקב יהודה, יקב בוטיק (7,000 בקבוקים בשנה) במושב שורש, כורם ויינן, בן 57, מתגורר בנווה אילן עם רעייתו אילנה, אב לארבע בנות: אחינועם בת 30 (על שמה יין שירז), שקד בת 26 (לאחרונה הפכה את אבי ואילנה לסבא וסבתא, על שמה יין קברנה), ניצן בת 22 ( נמצאת בכל היינות, מאחר ו"היא הכול"), אורי בת 18 (על שמה יין מרלו).

תולדות אבי

נולדתי בקסטל, למשפחה כורדית ענפה, 13 אחים. כולנו נולדנו בישראל. נושא החקלאות והכרמים תמיד היה בנשמתי. ההורים גידלו בהרי כורדיסטאן כרמים לצימוקים במשך שש דורות. בבית היינו עושים יין לקידוש ומשם זה התחיל. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. בילדותי מצאתי את עצמי כל הזמן בכרמים של המשפחה, זורק את התיק אחרי בית הספר והולך לכרמים בקסטל.

במקווה ישראל (שם גם הכרתי את אילנה) למדתי שני ענפים - כרמים ובעלי חיים. אחרי שאילנה ואני סיימנו גרעין נח"ל, חיפשנו מקום שמחובר לאדמה. מצאנו בנווה אילן משק שיתופי בתחילת דרכו החקלאית, המקום היה קסום בעינינו. בתחילת הדרך לא גידלנו במשק כרמים, אלא שזיפים, אגוזי מלך, קיווי, לפי הנחיות של הסוכנות היהודית.

חקלאות בישראל

יש קושי רב להתפרנס מחקלאות. 80 אגורות היה המחיר שהייתי מקבל מהסוחרים על שזיף, וכשהלכתי לשוק הייתי רואה את השזיף שלי נמכר בשבעה שקלים. הדברים לא השתנו גם היום. החקלאות מתמוטטת. החקלאי עובד כל השנה והסוחר שהפרי נמצא אצלו עשר דקות מרוויח פי עשר ממך ולך לא נשאר. מאז יש לי כלל בחיים: כשאני יוצר משהו אמכור אותו בעצמי וזאת גם המהות של היקב. כל היין נמכר פה. מי שרוצה יין יבוא אלי. אין סוחרים בדרך.

בישראל לא השכלנו למצוא דרך טובה איך לשמור את הדבר המדהים והיפה הזה של השורשיות שיש בחקלאות. האדמה הזאת מחברת אליה אנשים. בישראל רק ארבעה אחוזים עוסקים היום בחקלאות, והם עובדים בפרך ולא מתוגמלים. המדינה לא מסבסדת שום דבר בחקלאות, אולי מים וגם זה בקושי. בעולם הרחב כל דבר ירוק שאתה יוצר הוא מסובסד, וכולם יוצאים נשכרים מזה.

משבר והזדמנות

ב-1995 פרצה שריפת ענק באזור שלנו וכל הגידולים החקלאיים שלנו נשרפו. המשקים השיתופיים החליטו שכל האזור יהפוך לתיירות חקלאית. נטענו כרמים והיה ביקוש עצום ליין. הקמנו יקב בנווה אילן במקלט הציבורי, ממש בחצר של הבית. ב-2004 העברתי את היקב לשורש. המוטו שלי בחיים: להוציא טוב מרע. כל דבר בחיים שלי, גם אם היה בו רע, אני משתדל להוציא ממנו טוב. זאת המשימה שלנו בחיים. אם כבר אנחנו נמצאים פה, ואלוהים נתן לנו את הברכות האלה, אז צריך לחבר אלינו אנשים נוספים.

יקב חברתי

זה יקב חברתי. יש לי 25 -30 חברים והם עושים את הכל ביקב. הם עובדים בכרמים, ביקב, בכל מה שצריך. הקבוצה נפגשת בכל שישי למפגש חברתי, כל אחד מביא משהו, חוויה מהארץ מהעולם, מדברים, אוכלים ושותים יין. אלה אנשים שהאנרגיות שלהם הם חלק מהיקב. יוסי שטיבר, חברי בדם מאז תחילת הדרך, מנהל את קבוצת ה"וואטסאפ" שלנו, כותב מה צריך לבצע, אני מגיע לשדה ומנחה את האנשים, ככה אנחנו מניעים את כל מה שאנחנו שמים כמטרה, עד שמגיעים ליין שאנחנו רוצים. בלי החברים האלה שנמצאים, יוצרים ונותנים, הייתי שום דבר. לא בחרתי בהם סתם, הם לא הגיעו לחיים שלי במקרה, כל אדם שהחלטתי שאני רוצה ביקב שלי יש בו משהו מיוחד, אדם שיכול לתרום למישהו ולתת עוד כוח לאחר, לכל אחד יש משימה.

חזון היין

אנחנו נוסעים הרבה בעולם של היין, כל הזמן מחפשים זנים מיוחדים. כשאני הולך לפסטיבל יין אני הולך עם החברים, לא לבד. כשאנחנו טועמים יין, אם ההתרגשות היא עצומה אנחנו אומרים 'כזה אני רוצה ' - אלה מילות קודש אצלנו, אתה צריך לעשות הכל בכדי שהדבר הזה יתרחש! אתה צריך לעמול, לחקור, לראות, לחשוב מה יקרה הלאה בתהליך ב-20 השנה הבאות. המבט צריך להיות לטווח רחוק. כרם שמתחיל את דרכו, רק בעוד שבע שנים יהיה לנו ממנו יין, יש ארבע שנים של ערלה ועוד שלוש שנים לפתח את היין.

היינו בטיול של המועצה האזורית מטה יהודה בארגנטינה, טעמנו יין מלבק בן 102 שנים וזה היה מדהים. כל הגוף רעד לי, החלטנו - 'כזה אנחנו רוצים' ! הבאנו דוגמא ונטענו כרם. זה לא פשוט שהבאת זן מלבק לארץ ישראל ואתה רוצה שיהיה לך זן כמו שיש בארגנטינה. זה לוקח המון זמן, זה לתהות על הזן הזה, לחשוב איך אתה מקדם אותו לבגרות, איך להוליך אותו למצב שתזכה להתרגש ממנו כמו שהתרגשת מהזן בן מאה שנים. היום כרם המלבק הוא בן ארבע שנים ואנחנו מתכננים על היין הזה ב-2022. אסור למהר בנושא הזה, החשיבה היא חשיבה ארוכת טווח, איך יהיה בעוד עשר שנים. אנחנו עושים יינות רזרב בלבד.

מועצה תומכת

משה דדון משקיע רבות בתחום התיירות יחד עם צוות תיירות מדהים. הוא איש חינוך שראה את הפוטנציאל של אדמה ויין במושבים הכושלים של האזור ונתן דחיפה ליזמות תיירותית. ללא הסיוע והתמיכה של מחלקת התיירות במועצה, מעטים מאוד שנכנסו לתחום היין באזור שלנו היו שורדים.

סולם יעקב

השבוע נטעם בפעם הראשונה את היין של סולם יעקב בציר 2013 . איחוד של שלוש חביות שהפכו להיות יין אחד. החביות עשויות עץ אלון שגדל במקומות שונים, לכל חבית יש את הטעמים הייחודיים שלה. לקח לנו שבע-שמונה שנים למצוא את החביות האלה, שמתאימות לאנשים שנמצאים סביבי ולנשמה שלי.

את היין קראתי על שמו של אחי, יעקב , שנפטר מדום לב בגיל 46 ,לפני שמונה וחצי שנים לאחר ויכוח חסר משמעות על חנייה. אחרי שהולכנו את היין של סולם יעקב במשך שנתיים, החיבור הרגשי שלי ליין היא הדרך שלי לדבר עם האח היקר שלי שלא נמצא בחיי, וגם לחנך את 13 האחים שלי שעל שטויות לא מתווכחים.

החמולה הכורדית מגיעה לכאן ביום העצמאות, משיקים את היין ומעבירים יין למשפחה כדי שיזכרו אותו לנצח נצחים ושתמיד יהיה על השולחן שלהם.

היין לא כלכלי, מי שטועם ממנו מתרגש מאוד. לא חשוב כמה יעלה, חשוב שידברו עליו ושכל אדם שמגיע ליקב ורוצה יין כזה יוכל לקבל בקבוק אחד. זה יין שאעביר ממנו קצת לכל אדם. זה חוזר למוטו שלי בחיים - להוציא טוב מרע, כל הזמן. צריך רע כדי שנעריך את החיים, אבל לא צריך יותר מדי רע.

יין ומשפחה

ב-2001 אחרי שלוש שנות ייצור ביקב המשפחתי החלטתי שאני עושה טעות חמורה בזה שאני מאלץ את הילדות לעבוד ביקב. לא ככה מחדירים אהבה. בארוחת ערב שבת אמרתי: אני מצטער זאת לא הייתה דרכי, אם אתן לא רוצות להגיע ליקב אתן לא חייבות. לקח שנה-שנתיים והן הגיעו כי הן פשוט רצו להיות איתי ולעזור. באים ליקב רק אם רוצים, זה שיח של אהבה שכולל גם את אילנה רעייתי.

המקום שלנו בחיים הוא אהבה ללא תנאי, יקב עם אהבה ללא תנאי, מי שמתחבר אלינו זוכה באהבה נטו.

חברים מספרים על היקב החברתי:

יוסי שטיבר (ירושלים)

הייתי סמנכ"ל מערכות מידע של משרד התיירות. פרשתי לפני שנה ועדיין אחראי על כל הנושא של דרך היין בישראל מטעם משרד התיירות. הכרתי את אבי ב-1999. הלכתי לטיול בוקר עם חברים באזור נווה אילן, כשחזרנו עברנו דרך הבית שלו, ראינו אותו יושב על המרפסת שותה יין. טעמנו את היין ומאז אני צמוד לאבי. כל מה שצריך לעשות אני עושה: לשתול ענבים, לטפל בגפנים, לבצור, להכין את היין, לבקבק. אני פה לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. אני מעורב, אני מכוון לטווחים הארוכים, איזה סוגי ענבים לשתול ואיך לגרום לכך שבעוד חמש שנים היין שיהיה כאן הוא יין שימשיך לעורר אנשים מבחינת הכמיהה למשהו חדש, לתמונה חדשה, לטעמים נוספים. ביקב אין עובדים בשכר. החבורה עושה הכל. מהבציר, השתילה, הביקבוק ואפילו הטעימות. עושים טעימה עיוורת וכל אחד כותב ונותן ציון, ובסוף מחליטים איזה יין מתאים"

רוני כהן סדיקלר (שורש)

עוסק במערכות חימום ומיזוג אויר. "גם ביקב אני עוסק בזה, תורם בהכל ובתחום הזה נותן יותר מאחרים. הפכנו לחבורה, אבי הוא האדם הכי רוחני שהכרתי בחיים, עדין נפש ורגיש לאנשים. שיא הטוהר. השורש של היקב הזה זה אבי וכולם סביבו”.

יחיאל (חיליק) אזולאי (שורש)

רואה חשבון עצמאי. "כיף לבוא לפה להשתתף בעשיה. כיף, יין ואווירה, אתה מעשיר את הידע שלך מאנשים שיש להם הרבה מה לתת. אני משתתף בהכל, אחראי בעיקר על הביקבוק. לשתות יין שאתה עושה זו חוויה בלתי רגילה. זה יין איכותי”.

מאיר גואר (נס ציונה)

"מאוד נהנה פה, האנרגיות החיוביות. בא בכל יום שישי, עובד, נהנה. אף אחד לא מקבל פה שכר. אבי הוא אישיות עם אנרגיות חיוביות, האנשים פה נהדרים. כל אחד תורם עם כישוריו, אני למשל עם הבישולים שלי, ועם הידע שלי ביין. גדלתי בתוך חביות יין, לסבא שלי היה יקב בהונגריה. יש לי אוסף יין נרחב ומידי פעם אני מביא לכאן ממנו, נהנים טועמים, לומדים אחד מהשני”.

גרשון שבח (שורש)

"לפני 15 שנה נסעתי לנווה אילן עם המזכיר של המושב, בני ארמן, ובמקלט היה היקב של אבי. תכננתי אז את ההרחבה של שורש, אמרתי לבני: חסר לי פה פאב שכונתי, אז הבאתי את אבי לשורש כדי שיהיה פה פאב שכונתי”.

שרה קרמר (ירושלים)

עוסקת בפיתוח עסקי וגיוס משאבים בארץ ובחול וחובבת יין. "אבי הוא הרוח החיה, הלב, הנשמה, היופי, האהבה, הכיף. מה שאבי אומר אני אומרת אמן. הוא יודע לדבר עם כל אחד ואחד בגובה העיניים. כל שישי אני לא מוותרת, אני מבטלת גם עיסוקים אחרים, הנשמה היא פה”.

אירית הורוביץ

משפחות ממטה יהודה המעוניינות להשתתף במדור "מצב משפחתי", מוזמנות לפנות ל:irith2o@gmail.com או לטלפון: 050-8670684.

.