לא פעם אנו משתמשים בביטוי "להריח משהו באוויר" כשאנו רוצים לבטא את את הרעיון שיש לנו אינטואיציה לגבי משהו, או אינפורמציה נוספת סמויה מן העין. בעברית נשמע ביטויים כמו: “אני מריחה משהו באוויר", או "לעסקה הזו יש ריח רע", או "אני מריחה שמשהו טוב קורה", או "יש לזה ריח של הצלחה" וכו'....
המיתוס על הדייג היוצא אל הים ובשללו מעלה דג זהב, הממלא את משאלות ליבו, הוא מיתוס שכולנו יכולים להתחבר אל הסממנים השורשיים שבו
בחרתי לייחד את המדור הזה לאהבה. האהבה מככבת בחלומות ובמציאות הרגשית שלנו, בלי קשר לאירועים, או החגיגות, כמו ט"ו באב, או יום ולנטיין. מדובר ברגש שהוא בר-תוקף מעבר לכל תאריך רשמי. האהבה מתחוללת ומחוללת פלאים בתוכנו, בין אם בהיותה, ולא פחות בחסרונה. “עזה כמוות", כפי שנאמר עליה, על האהבה.
סיסרא, מפקד הצבע הכנעני נמלט משדה הקרב לאוהלה של יעל וביקש מעט מים, אבל קיבל חלב ובשפע. “מים שאל חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה" (שופטים ה' 25). המשמעות של משפט זה בהקשר המקראי היא של נדיבות גדולה, הפרזה בנכונות לסייע, אלטרואיזם. בהמשך הסיפור המקראי מתואר כי לאחר שסיסרא שבע ונרדם, הרגה אותו יעל.
היכן מתחילה או נגמרת דמותנו האמתית? מתי אנחנו מרגישים שאנו משקפים את דמותנו האותנטית? האם תמיד? האם לפעמים? האם מול אנשים מסוימים? האם המסכה שאנו עוטים על פנינו היא לגיטימית? מתי היא גובלת בתחושה של הונאה, או זיוף? או מתי "המסכה הלגיטימית" סוחטת אנרגיה שמתישה אותנו? האם יש תחליף ראוי יותר, או העת לשנות?