פרח השמש העולה
שדה חמניות פורח, הוא מראה מלבב, מרנין ויפה מאין כמותו, אך לצד יופיה החמניה ניחנה בתכונות פחות מרנינות. הנה קצת נתונים לרגל עונת הפריחה של החמניות
חמנית בגינת הכנסת (צילום: ויקיפדיה)
מי מבין המבוגרים שבינינו, אלו שנסעו בתחבורה הציבורית בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, אינו זוכר את דוכני הפיצוחים של תחנות האוטובוסים המרכזיות, הן בתל אביב ובערים רבות אחרות ובמיוחד זו שבעפולה (גרעיני עפולה). בדוכנים רבים היו המוכרים מכריזים בקולי קולות על מרכולתם: "גרעינים! גרעינים טריים, קלויים, מלוחים, בעשרה גרוש! אין כמו גרעינים רבותיי, לכל גבר, לכל אישה! גבר, גבר, קנה לגברת, שקית גרעינים תהיה – מאושרת!!!"
כאשר היית מתייצב בדוכן, היה המוכר הנמרץ שולף במיומנות גזיר עיתון שהכין מראש, מגולל ממנו בזריזות רבה מעין משפך דמוי כובע ליצן קטן, נועץ בערימת הגרעינים הקלויים את כף המתכת המוארכת ו"מוזג" את תוכנה לתוך "כובע הליצן", מקפל את חלקו העליון כלפי פנים ובכך "כולא" את הגרעינים במיכל המאולתר ובאותה זריזות גובה את המטבע ומשלשל אותו לכיסו.
המנהג לפצח גרעיני חמניות היה אז בעיצומו וכאשר הייתי עולה בתחנת האוטובוסים של רמלה לאוטובוס שמוליך לבית שמש, היה המעבר שבין הכסאות מרוצף בקליפות גרעינים וניתן היה לשמוע היטב את הרחש של הקליפות שנמחצו תחת סנדליי.
אכן, באותם ימים (זכורים לטוב?) נסיעה באוטובוס בין עירוני כמעט חייבה קניית גרעינים טרם הנסיעה ורוב הנוסעים היו נוהגים לפצח אותם תוך כדי יריקת הקליפות היישר למעבר שבין שורות המושבים לאורך האוטובוס. לא נעים? לא נורא... שכן, בסוף יום העבודה, יטאטא מי שיטאטא בחניון האוטובוסים את מצע קליפות הגרעינים שבין שורות המושבים, כדי להכשיר את האוטובוס לנסיעה של מחר.
ומה קרה מאז? המנהג לפצח גרעיני חמניות באוטובוסים דעך במידה רבה והדורות שבאו אחרינו למדו והפנימו פרק מתקדם יותר בנימוסים והליכות. הצעירים בימינו שומרים את מנהג פיצוח הגרעינים לאירועים חברתיים שבהם הקליפות מונחות בכלי מתאים ולא עוד נורות היישר אל הרצפה, וגם רצפות האוטובוסים אינן משמיעות עוד קולות פיצוח תחת נעלינו. גם המוכרים הנמרצים בדוכני הפיצוחים כבר אינם מגלגלים עוד גזרי עיתון למשפכים דמויי כובע ליצן ומציעים שקיות מותאמות הסגורות היטב.
שעירה להכעיס
פיצוח של גרעיני חמניות בימי ראשית המדינה מלווה אותי במקביל לזיכרון עז מאותם ימים, הקשור לצמח החמנייה היפהפה, על תפרחתו הצהובה דמוית השמש.
אחרי תקופת הפריחה המדהימה ביופייה, מגיע השלב שבו קמל ויבש הפרח, נעלמות עלי הכותרת הצהובים, הקרקפת מתייבשת ונצבע. בצבע שחור-אפור של הגרעינים שממתינים להיאסף ולשמש למאכל. ואז מתגלה תכונה נוספת של צמח החמנייה - הוא שעיר מאוד. שערותיו הקשות צומחות על פני הגבעול הארוך, ואף העלים הקמלים הם שעירים.
זכור לי כיצד במחנה העבודה הראשון שאליו יצאתי כחניך תנועת הנוער, שהתקיים בקיבוץ כפר בלום שבעמק החולה, נשלחתי לעבוד על הקומביין שקצר את צמחי החמניות שיבשו. הקומביין גזר ביעילות את גבעולי החמניות, הפריד בין הגבעולים העלים והקרקפות לבין הגרעינים, ופלט את הפסולת כשהגרעינים נאספים במיכלים מיוחדים.
כל התהליך הזה לווה בענני אבק מחניק וקוצני, של שערות החמנית הדוקרות שננעצו בכל פינה גלויה בגופי ויחד עם הזיעה הניגרת הפכו למטרד שגרם לי להתגרד בטירוף. העבודה בשדות החמניות גרמה לי שלא לרצות לראות עוד גרעיני חמניות למשך תקופה לא קצרה כלל ועיקר. אם כן, יש בחמנייה יופי שובה לב אך יש בה גם את מה שפחות נעים.
שדה חמניות. צילום: עידו אברמסקו - ויקיפדיה
יופי הפריחה
כאשר אומרים – חמניות, מצטיירת לנגד עינינו התמונה המלבבת של שדה חמניות פורח, שהוא מראה מלבב, מרנין ויפה מאין כמותו. המראה כה מלבב עד כי ניתן למצוא אתרים באינטרנט המכריזים על טיולי צילום חמניות בזו הלשון: "כל המקומות בארץ לצלם בהם את פריחת החמניות", ומסבירים ש"הצבע הצהוב העז, הגודל הענק והפריחה בשדות הרחבים, הופכים את החמניות לפרחים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם".
מקור החמנייה הוא כנראה במערב יבשת אמריקה הצפונית, שם הוא היה ענף גידול של הילידים המקומיים, הרבה לפני שהגיען הכובשים הלבנים ליבשת. משם הביאוהו לאירופה יורדי הים הספרדים ואולי גם הפורטוגזים, והחל ממחצית המאה ה-18 הוא התפשט לכל רחבי העולם.
החמנייה המצויה, הן זו הגדלה כפרח בר בטבע, וגם אליה נתייחס בהמשך, והן זו התרבותית המגודלת בשדות המזרע על ידי החקלאים, היא צמח חד שנתי ממשפחת המורכבים. כיום יש עשרות רבות של סוגי חמניות שפותחו על ידי מכוני מחקר (כמו מכון וולקני או חברת "הזרע" בארץ) ומכוני מחקר חקלאיים ברחבי העולם כמו כאן אצלנו.
זרעי החמניה משמשים הן למאכל והן להפקת שמן בישול. כיום מגדלים חמניות בעיקר להפקת שמן בארצות שונות במזרח אירופה, בצפון ובדרום אמריקה, באוסטרליה ובדרום אפריקה. חמניות שמשמשות כגרעינים למאכל מגדלים בעיקר בספרד, בטורקיה וכמובן גם אצלנו בישראל.
שדה מרהיב
שדה חמניות פורח מרשים לא רק במראה הקרקפות הצהובות הפורחות, אלא בעוצמתו, בגודל וגובה הצמחים. הגבעולים של הצמח עשויים להתנשא עד לגובה של כשני מטרים. הגבעול חזק, גלילי, שעיר מאוד, מעובה בעיקר בתחתיתו והולך וצר כלפי מעלה. קיים מיתאם בין קוטר הגבעול וגודלו לגודלה וקוטרה של הקרקפת הנישאת לראשו.
לפרח החמנייה 20-30 עלי כותרת ירוקים, שעירים, בעלי פטוטרות ארוכות ובראשו התפרחת בדמות קרקפת, בקוטר של כעשרים ס"מ.
התפרחת מורכבת מהמון פרחים צינוריים, חד מיניים, נקביים שערוכים במבנה מרשים, מובנה ומסודר, במעין קרניים שהולכות ויוצאות מן המרכז במבנה קשתי מאורגן ומסודר, 500-2500 בהתאם לגודל הקרקפת כולה. כדי להזין צמח בעל גודל משמעותי שכזה, מגדלת החמנייה מערכת שורשים עוצמתית שעשויה לחתור לעומק של כשני מטרים.
כדי להבטיח את בריאות וחוזק הצמח, מצוידת החמנייה במנגנון המונע בצמח האבקה עצמית ושומר על השונות הגנטית בין הצמחים. פעולת המנגנון הזה מתבצעת על ידי מניעת התפתחות גרגרי אבקה מאותו פרח בתוך עמוד עלי של פרח אחר בקרקפת. (בעבר הצבענו על מנגנונים שונים שהתפתחו לאותה המטרה, למשל בכתבה כל השקדייה שם כשני שלישים מן הפרחים שהואבקו על ידי פרחים אחרים מאותו העץ נושרים מן העץ ואינם מגיעים לשלב צמיחת הפירות).
מנגנון אחר הבולט מאוד אצל החמניות ומושך את תשומת לבנו הוא האופן בו מפנה החמנייה ובעצם כל שדה החמניות כולו יום יום ובמשך היום את אברי הצמח אל מול קרני השמש. תכונה זו מופעלת על ידי מנגנון פנימי שבו ניצן התפרחת ועליו העליונים עוקבים משך היום אחרי התקדמות השמש ברום. תהליך זה נפסק כאשר הקרקפת מתחילה לפרוח ואז היא פונה משך היום כולו לכיוון זריחת השמש – למזרח.
מקור למאכל ולשמן
כאמור, מרבית גידול החמניות בארץ הוא לצרכי מאכל. מגדלים חמניות הן בבעל (ללא השקיה) והן בשלחין (השקיה מלאכותית). יבול שדות השלחין המושקים גדול בהיקף של פי 2.5-3 מהיבול של שדות הבעל. כך, ההוצאה לדונם בשדות הבעל קטנה יותר, אבל כך גם ההכנסה עבור היבול.
עונת הזריעה של חמניות בארץ ארוכה במיוחד והיא מתחילה בעומק החורף (פברואר) ומסתיימת בשלהי הקיץ (ספטמבר). ומכאן שבארצנו יש שדות חמניות פורחים משך כל הקיץ כולו. כיום, מרבית זני החמניות המגודלים בארץ גדלים עד לגובה של כ-160 ס"מ מלבד הזן הננסי שגובהו כ-80 ס"מ בלבד.
בארץ צומחת גם חמניית הבר, צמח חד או דו שנתי הדומה במראה לחמנייה התרבותית. גובה הצמח נע בין חצי מטר ועד לשלושה מטרים (!) . הוא מכוסה כולו בשערות קצרות וקשות. עליו התחתונים נגדיים, תופעה לא שכיחה בקרב המורכבים, יש להם פטוטרות ארוכות, והם גדולים, רחבים ובצורת ביצה או לב ומחודדים בקצותיהם.
חמניית הבר פורחת בקיץ בין החודשים מאי עד ספטמבר. גודל 6-13 ס"מ וגם היא מתנשאת בבדידות בראש הגבעול. היא גדלה בארץ בשולי דרכים או כבישים וכן סביב בריכות הדגים בעמקים ונחשבת למין פולש, כמו למשל השיטה המכחילה, והגיעה אלינו מצפון אמריקה במחצית השנייה של המאה העשרים.
יתרונות בריאותיים
גרעיני החמנייה שהיוו את הפיצוח הפופולארי ביותר בשנותיה הראשונות של המדינה, והיוו חטיף קבוע באירועים חברתיים הם גם מזון עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים שונים כמו סידן, ברזל, ויטמין E וויטמין B. הם עשויים לסייע בשמירה על בריאות הלב וכלי הדם. מסייעים לשמירה על העור מנזקי השמש ומעבר לכל, הרגעה והפחתת מתח ולחץ. כמובן שרצוי לאכול אותם ללא המלח – אשר כמות גדולה ממנו עשויה לפגוע בבריאות.
לגרעיני החמניה מיוחסים עשרה יתרונות בריאותיים: (1) שמירה על בריאות הלב, (2) מקור למינרלים וויטמינים, (3) שיפור השינה, (4) הפחתת דלקות, (5) שיפור מראה העור, (6) מקור לחלבונים, (7) שיפור בתחלואי אסטמה, (8) חיזוק עצמות, (9) האטת תהליכי הזדקנות, (10) הפחתת מתחים והרגעה.
שדה חמניות פורח הוא גן עדן לדבורים ולציפורים. בתקופת הפריחה הדבורים מגיעות בעיקר בשל האבקה המזומנת להן ואילו בתקופת הקמילה מגיעות הציפורים כדי ליהנות מגרעיני החמניות.
כל למשל, החוחיות (שמספרן הולך ופוחת) גילו את גרעיני החמניות המשמשים להן כתחליף לגרעיני הקוצים. גם תוכוני הדררה נהנים לפצח את גרעיני החמניה ומגדלי החמניות נאבקים בהם בשל הנזקים שהם גורמים ליבולים. בשלב זה נראה שידם של הזללנים על העליונה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?