על מוקדי שליטה וקדושה

קרח ביקש לנצל את תחושת ה"קורבנות" של בני ישראל כדי להדיח את משה ואהרון מעמדת המנהיגות, אך מחלוקת שאינה לשם שמיים מביאה להפסד. לעומת זאת לקיחת אחריות אישית מובילה לתחושת משמעות וניצחון

פרשת "קרח" מתרחשת בשנה השנייה לצאתם של בני ישראל ממצרים. קרח בן יצהר, משבט לוי, בן דודו של משה, מגייס לצידו 250 תומכים מנהיגים ואנשי שם. קרח, מנכבדי העם, בעל ייחוס ועשיר מאוד, ממורמר על מה שאין לו. הוא מתייצב כנגד משה ואהרן, דורש את ההנהגה והכהונה, תוך הטלת אשמה.

טענת קרח כלפי משה ואהרן, המנהיגות הקיימת: "רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה" (טז, ג). לדבריו כולם קדושים, ועל כן למה דווקא אתם זכיתם למנהיגות ולכהונה? בנוסף, הוא מאשים בהתנשאות את מי שעליו נאמר במפורש "הָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם" (במדבר יב, ג), בבחינת "כל הפוסל במומו פוסל".

קרח מעוניין בעמדה שלטונית. כדי לקדם את המהומה שממנה יווצר כאוס שיאפשר לו להשתלט על מוקדי הכוח, הוא משתמש בטענה שנשמעת טוב להמוני העם המתמודדים עם קשיי המדבר. לדבריו, לכולם יש מעמד שווה בפני האל מעצם נוכחותם במעמד הר סיני. גישה זו, של "קדושה אוטומטית", מסירה מהעם כל אחריות מלפעול, ומהווה ביטוי לתפיסה הקורבנית עמה יצא העם ממצרים.

קדושה נרכשת

קרח בעצם משתמש במושג ה"קדושה" כדי לשחרר את ההמונים מאחריותם האישית להשפיע על גורלם וכן לבחור ולפעול לשם השגת מטרותיהם עד להגעתם לארץ המובטחת ולאחר מכן.

תגובתו של משה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו" (ט"ז, ד'), מבטאת את התפיסה אותה מייצגת המנהיגות הנוכחית בראשותו, והיא מובאת מספר פרשות קודם לכן, ובמרכזה החובה להאמין אמונה שלמה באל ובו זמנית החובה לקחת אחריות ולהאמין ביכולת לעצב את העתיד והגורל הפרטי והלאומי.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי" (פרשת קדושים יט,ב) - הקדושה לה יזכו בני ישראל כוללת קיום מצוות המשמשות כאבני יסוד של חברה המקדמת צדק, כבוד ומוסר. הקדושה כפי שמיוצגת על ידי משה מתייחסת למאמץ תמידי לתיקון עצמי ולשיפור העולם. זוהי קדושה נרכשת ולא קדושה "אוטומטית", מולדת או מובטחת.

ניסיון ההמרדה של קרח עלה לו בכך שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו. בנוסף, ירדה אש מהשמיים וכילתה את 250 מנהיגי העדה שהצטרפו אליו. כאשר תומכיו מקרב העם האשימו את משה ואהרון במותו של קרח, פרצה מגפה וכילתה רבים מהם.

המגפה נעצרה בזכות מעשיהם של משה ואהרן "וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם... וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה" (יז, יב-יג). נראה כי המסר העובר הוא שמחלוקת שאינה לשם שמיים, מירמור, הטלת אשמה וגישה שלילית עלולות להביא לפגיעה והפסד. לעומת זאת מחויבות, לקיחת אחריות וערבות הדדית יובילו לתחושת משמעות וניצחון.

מוקד שליטה

"מוקד שליטה" הוא מונח המתייחס לאמונתו של האדם באשר לסיבות הגורמות לאירועים שונים להתרחש בחייו. על פי התאוריה, מקור השליטה בחיי האדם עשוי להיתפס כפנימי או כחיצוני. כלומר אדם המאמין כי יש בכוחו להשפיע על חייו הוא בעל מוקד שליטה פנימי ולעומתו אדם המאמין כי אחרים או/ו הסביבה הם השולטים בגורלו ובחייו מוגדר כבעל מוקד שליטה חיצוני.

בעלי מוקד שליטה פנימי נוטים לייחס תוצאות של אירועים בחייהם למעשיהם, הם פרואקטיביים ויוזמים ואילו בעלי מוקד שליטה חיצוני נוטים ליחס לנסיבות חיצוניות את השליטה על חייהם וגורלם ולכן הם מאופיינים באי קבלת אחריות למעשיהם, בפאסיביות ובהטלת אשמה על אחרים.

אמונה ובטחון כצידה לדרך

פרשת "חוקת" מקיפה תקופה של כמעט 40 שנה. היא נפתחת במצוות פרה אדומה, שניתנה בשנה השנייה ומסתיימת בשנה ה-39 במסגרת הכיבושים לקראת הכניסה לארץ.

הפרשה מביאה את סיפור "מי המריבה", אשר בעטיו מתבשרים משה ואהרן כי לא יהיו אלו שיזכו להכניס את העם לארץ. עם מותה של מרים, אחות משה, בני ישראל נותרים ללא "באר מרים" שליוותה אותם לכל אורך המסע, ובצימאונם הם רבים עם משה ואהרן. האל מורה למשה לקחת את מטהו, להקהיל את העדה, לדבר אל הסלע.

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים" (כ, י-יא). תגובת האל מופיעה מיד: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (כ,יב).

הכתוב לא מבהיר מה היה חטאם של משה ואהרן, אך שוב מתחדד המסר שמבקש האל להעביר: חוקי החיים קובעים כי האדם אחראי במידה רבה לגורלו ולמצבו, תוך כדי שהוא שם מבטחו באל שיסייע לו. כאשר מדובר במנהיגי הדור - ההקפדה רבה יותר.

פרשת "חוקת" מסתיימת בשנה ה-39 לצאתם של בני ישראל ממצרים. "דור המדבר" הולך ומתמעט והדור החדש מפיק לקחים, בוטח בעצמו ופועל באופן אקטיבי לשם השגת מטרותיו. המסע עדיין לא תם אבל העם עבר כברת דרך משמעותית, תרתי משמע.

(המדור מוקדש לזכרו של אבי אלי קדושאי ז"ל)

שבת שלום,

שרונה קדושאי בר-נס, M.A יעוץ חינוכי, MBA מינהל עסקים

"רימון" מרכז מומחים לטיפול בילד ובמשפחה

הנחיית מנהלים, הדרכת הורים

לשאלות: [email protected]