לא מרוויחים משכורת אבל נהנים מאיכות חיים נהדרת

משפחת עובדיה, קיבוץ צובה

נוכחים: מור עובדיה (40), אורֶלי עובדיה (33), רותם (בן 4.5), התאומות אוריאן וטליה (בנות 2.5).

יושבים במלון צובה: (רותם קורא לזה: "המלון של אבא"). המלון בעל אופי כפרי, שלוש שורות של בתים דו קומתיים, גינון מושקע, שבילים טובלים בירק, משקיף אל נוף הררי מרהיב ביופיו, מוקף בכרמים ובטבע חורפי יפהפה.

פרנסות ועיסוקים

מור: "אנחנו חברי קיבוץ צובה שהוא קיבוץ שיתופי. אני בן משק, מנהל את מלון צובה הנמצא בקיבוץ. אורלי מנהלת את נושא הפרסום השיווקי של כל תאגיד התיירות של הקיבוץ, שכולל את 'קיפצובה', 'גליתא' (חוות שוקולד), יקב הבוטיק, ההסעדה המקומית ועוד".

אורֶלי: "אני ומור עובדים בשיתוף פעולה, הוא כמנהל המלון ואני כמפרסמת".

תולדות אורֶלי: "בגיל 18 הגעתי לארץ כתיירת מצרפת לקיבוץ צובה לאולפן. שום דבר לא הפחיד אותי. טיילתי בארץ, זה היה עבורי כמו הטיול של "אחרי הצבא". חזרתי חזרה לצרפת, הבנתי שאני אוהבת לחיות בארץ והתבשל לי הרעיון לעלות לארץ. בשנת 2002 , בגיל 20, עליתי רשמית. המשפחה שלי נשארה שם, ההורים, האחיות והסבתא. למדתי תואר ראשון בשירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל. אחרי הלימודים טיילתי שלושה חודשים באוסטרליה, חזרתי לארץ והכרתי את מור, שהוא חבר קיבוץ צובה. סגרתי מעגל כשחזרתי לגור פה בקיבוץ כמו בתחילת דרכי בארץ".

מור: "כשהיא הייתה פה באולפן, אני הייתי בטיול של אחרי צבא בעולם".

תולדות מור: "נולדתי בצובה. ההורים שלי חיים פה, אני הבן הבכור. עשיתי שנת שירות ואחר כך שירתתי בצבא, טיילתי שלוש שנים בחו"ל, חזרתי ללמוד תואר ראשון במכללת תל חי (אוהב מאוד את הצפון). עבדתי מספר שנים במפעל של הקיבוץ כמנהל שיווק בנושא של שמשות ממוגנות ירי, בעיקר מול השוק האמריקאי ונסעתי הרבה לחו"ל. כשנפתחה המשרה של ניהול המלון, כחבר קיבוץ הגשתי מועמדות והתקבלתי. עובד כבר שנתיים כמנהל המלון".

הפגישה

אורלי: "הסיפור שלנו מזכיר את הסיפור של ההורים של מור, גם אמא של מור הייתה "אולפניסטית" בצובה, שהגיעה מארצות הברית".

מור: "אבי במקור מעירק, עבד בקיבוץ, היה אחראי על המתנדבים ועל המטע. הורי חיים בצובה באושר עד עצם היום הזה".

אורלי: "כשהייתי באולפן אבא שלו כל הזמן היה פוגש אותי ואומר לי: 'יש לי בן בשבילך'. אני לא ממש התייחסתי. ככה זה היה במשך כמה חדשים. בינתיים נסעתי לצרפת, וכשחזרתי לארץ חברים משותפים הכירו בינינו, והקשר התחיל להיות רציני. אני ידעתי איך הוא נראה והייתי סגורה על זה. כשמור הכיר לי את ההורים שלו, אבא שלו מיד זכר אותי. הוא לא טעה".

מור: "אני ידעתי בגדול על מי מדובר, כשראיתי אמרתי 'וואו' ועד היום כל בוקר אני אומר 'וואו'. זרמנו ואחרי שנה וחצי התחתנו".

החתונה

מור: "בשנת 2009 התחתנו בקיבוץ בחתונה מקסימה, 350 אורחים, מתוכם 120 צרפתים מצרפת שהגיעו במיוחד, חתונה שכולה נעשתה על ידי התנדבות של הקיבוץ, הקיבוץ מארגן את החתונות לחברים”.

אורלי: "החתונה הייתה מקסימה, הכי אותנטית שיש, כולם נרתמו יחד למען המטרה".

חיים שיתופיים

אורלי: "כל בוקר לוקחים את הילדים לגנים, חמישים מטר מהבית. אני הולכת למשרד שלי שנמצא ליד "קיפצובה" ומור הולך למלון. אוספת בארבע מהגנים, הילדים במיטה בשמונה".

מור: "הקיבוץ השתנה לגמרי. למשל, אני ישנתי בבית הילדים. היום, הבן שלי לומד בגן בו אני למדתי כילד ולרוב החברים שלו בגן יש הורה שגדל איתי".

אורלי: "בארץ השתלבתי רק בקיבוצים. אני מאוד אוהבת את האידאולוגיה של הקיבוץ, את ה"ביחד", את הקהילה. הקהילה פה מאוד תומכת. הנושא של תרבות וחגים מאוד מפותח. בעיני הכי טוב לגדל פה ילדים. אין הרבה דאגות, יש חברים באזור, יש שייכות, עזרה הדדית. בקיבוץ יש חדר אוכל, עם שלוש ארוחות ביום, לרוב אנחנו אוכלים בחדר האוכל את ארוחת הצהריים ואת ארוחת הבוקר והערב בבית, יש גם מכבסה".

מור: "מקבלים כביסה מקופלת ומגוהצת".

ילדים ושפות

אורלי: "התאומות היו הפתעה גדולה, הן הגיעו באופן ספונטני. זה משהו ששייך לקיבוץ. השכנה מלמטה, השכנה ממול וזאת שליד, כולן נכנסו להריון עם תאומים באופן ספונטני, אנחנו לא מבינים מאיפה זה בא לנו. אולי יש משהו במים...? אוריאן וטליה הן תאומות לא זהות, הן שונות לגמרי. הבן הבכור שלי היה רק בן שנתיים כשהן נולדו. הילדים מדברים עברית, אבל מבינים צרפתית. אני שמה דגש על השפה הצרפתית מכיוון שהמשפחה שלי לא דוברת שפה אחרת וזה חשוב לתקשורת ביניהם."

עבודה בקיבוץ

מור: "קיבוץ צובה הוא קיבוץ שיתופי, קיבוץ כמו של פעם, אין הרבה כאלה כבר, אני ואורלי לא מרוויחים משכורת אבל לא משלמים על חינוך, בריאות, שכר דירה".

אורלי: "אנחנו נהנים מאיכות חיים נהדרת ומחזירים תמורה לקיבוץ באמצעות העבודה הקשה שאנחנו עושים. אנחנו נהנים מזה, זה משהו שחוזר אלינו. יש לנו יתרון שאין לנו פקקים בבוקר ובצהריים, אז אנחנו חוסכים שעה בבוקר ושעה בצהרים, אנחנו ישר בבית".

מור: "בתיירות עובדים כשכולם בחופש, לכן אנחנו מנסים לקחת את החופשות שלנו הפוך מכולם, בינתיים הילדים שלנו עוד קטנים אז זה מסתדר. העבודה קשה אבל מאוד מספקת. צריך לאהוב את תחום התיירות, זה תחום מדהים, כיף לראות אנשים נהנים, כיף לקבל תגובות טובות מאנשים, זה מה שגורם לנו להמשיך ונותן לנו מוטיבציה”.

עסקי התיירות

מור: "המלון הוא קטן יחסית, 64 חדרים, ולצידו מתחם הקיפצובה. בסופי שבוע יוצאים סיורים מודרכים לנוף היפה של האזור. אנו מארחים הרבה כנסים של ארגונים אקדמאיים, חברות פרטיות, גופים ממשלתיים, חוויה ישראלית, נוער מחו"ל. יש כאן אווירה מיוחדת וצוות מקסים. יש מסורת של בראנץ' ביום שישי, עם בופה עשיר, ניתן לשלב גם סיור ביקב שלנו עם הסבר איך ייצרו יין בעת העתיקה עם טעימת יינות" .

חלומות לעתיד

אורלי: "לישון קצת...לקחת פסק זמן וללכת לטייל עם הילדים, הייתי רוצה טיול קרוואנים באירופה, אוסטרליה או ארצות הברית, לא משנה, העיקר לעשות פסק זמן ולטייל. כרגע מסתפקים בשבועיים בצרפת פעם בשנה, מבקרים את המשפחה בדרום צרפת, במרסיי".

מור: "ליהנות מזמן של שקט ואיכות עם המשפחה".

חילוקי דיעות

מור: "אני טיפוס מעצבן...במיוחד כשהילדים היו ממש קטנים, עם העייפות המצטברת, עם תאומות וילד קטן בבית”.

אורלי: "מור הוא טיפוס מאוד רגוע ואני טמפרמנטית. מור יותר מתפייס, יש לו שלווה מדהימה, אחד מאזן את השני אצלנו. הוא מרגיע, אני מעצבנת...אנחנו משתדלים לא להביא את העבודה הביתה, לשים את הגבולות, להביא רק דברים חיוביים וטובים, את הדברים הלא טובים משאירים לשעות היום. יש ריבים רגילים של חיים משותפים אבל לא יותר מידי".

יש אלוהים?

אורלי: "לא דתייה, אבל מאוד מאמינה, יש לי אמונה חזקה באלוהים ברגעים הקשים. כשפניתי הרגשתי שהיה לי מענה. מאמינה שיש כוח עליון, שברגעים קשים יש למי לפנות".

מור: "לא מדבר אליי... לא מאמין".

סיכוי לשלום

אורלי: "אני מאמינה שיהיה שלום, אנחנו חיים עם השכנים הקרובים לנו בשלום, אבו גוש, עין רפא, עין נקובא. אנחנו עובדים יחד בשיגרת היום, אוכלים ומבקרים שם, יש מטפלות מהמגזר שבאות לעבוד אצלנו. הילדים לומדים לספור ולהגיד שלום בערבית, אנחנו באמת מאמינים בדרך הזאת. זה יקרה... אבל מה הדרך להגיע לזה? אני לא יודעת להגיד".

מור: "אני אפילו יותר אופטימי ממנה. לא רואה אפשרות אחרת, בסופו של דבר יהיה חייב להיות שלום או איזשהו דו קיום. אנחנו לא חייבים לאהוב אחד את השני. יש לי פה הרבה חברים ועמיתים לעבודה משכנינו הערבים".

מדד האושר

אורלי: "מאחד עד עשר הייתי מגדירה עשרים, טוב לנו, יש לנו ילדים בריאים ויפים ומה אפשר לאחל? שיישאר ככה, רק שנטייל בסוף..."

מור: "לא ממספר, מרוצה מאוד גם מהתא המשפחתי, גם מהעבודה שלי וגם מהחיים בקיבוץ".

אירית הורוביץ

משפחות המעוניינות להשתתף במדור "מצב משפחתי" מוזמנות לפנות למייל: irith2o@gmail.com או לטלפון: 050-8670684.