דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 13 בנובמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

חיים עם שעון ללא מחוגים

יעקב ורות בוסידן יוצרים ללא הפסקה בביתם שבצור הדסה, ללא שגרה וללא מסגרת של זמן, ומטפחים את "סדנת האומן" במטרה להדק את הקשר שבין האמן לקהילה. "האושר הוא בגודל של נהר ללא שפה", מסכם יעקב

משפחת בוסידן , צור הדסה

משפחת בוסידון בביתם

משתתפים: יעקב (76), רות (39), משה מאורי (7) תלמיד כיתה ב' בבית ספר "קרוב", צור הדסה.

הבית: רחב ידיים, יפה, מואר, גינה מטופחת, בריכת דגים, עשיר ביצירות אמנות, פסלים וציורים מעשה ידיו של יעקב. בסטודיו: התערוכה "טליתו של אמן".

פרנסות ועיסוקים:

יעקב: "אני צייר, פסל, קליגרף ,ומומחה בהדפס אמנותי וספרי אמן. למדתי ציור אצל פרופ' שוורצמן, קרמיקה אצל הדוויג גרוסמן ופיסול אצל רודי ליהמן, אני חונך תלמידים בציור, פיסול וקרמיקה בסטודיו".

רות: מעצבת גרפית לדפוס ולרשת האינטרנט ובונה אתרים מותאמים אישית בעיצוב בוטיק.

תולדות יעקב:

"נולדתי בפורט סעיד, מצרים לאמי, מזל, גם היא ילידת מצריים. אבי הביולוגי, יונה גולדנברג, הגיע לפורט סעיד מאוסטריה ונפטר כשהייתי בן שנתיים וחצי. אחרי שנים נודע לי שהיה במחתרת ותפקידו היה להבריח יהודים לארץ, לפלשתינה. זה היה סוד, גם אמי לא ידעה. הדבר התגלה לי מאבי המאמץ, משה בוסידן, חודש לפני מותו. התברר שהוא הכיר את אבא שלי והבריח אותו ואת גיסו בסירת אבטיחים, מפורט סעיד לבת ים".

פורט סעיד: עיר בפתח נמל סואץ. יעקב: "בפורט סעיד נחשפתי למגוון רב של אנשים ושפות. היו יהודים אשכנזים מרוסיה שהתורכים רדפו אחריהם, יהודים גרמנים שבאו בענייני עסקים, ואפילו אנשי עסקים תימנים".

שפות: יעקב: "אין לי שפת אם. מגיל חמש דיברתי מספר שפות שאספתי ברחוב. למדתי בבית ספר בריטי, בגן למדתי בבית מנזר, צרפתית, שהיא שפה מדוברת בין יהודי מצרים. עברית למדתי בבית הכנסת. עם הערבים כאן אני מדבר ערבית פלשתינאית, במחנה עולים התוודעתי לניב של יוצאי צפון אפריקה".

יעקב: "בשנות הארבעים בפורט סעיד ובמצרים מתו אלפי ערבים ממחלת הכולרה זה לא נגע ביהודים, כנראה בגלל הרגלי היגיינה טובים. כמעשה הודיה היהודים לקחו שור ושחטו אותו בחצר בית הכנסת. אנשי הממשל שמעו על זה והחליטו לא לאפשר לשחוט יותר בשר כשר מכיוון שחשבו שהיהודים שמחו למותם של הערבים. אבי נהג בשבתות ובחגים להביא בשר כשר ליהודים, לא למטרות רווח. הוא נאסר כי עבר על החוק. היינו מאוד מאוד עניים, אמא הייתה תופרת למחייתנו בפורט סעיד אצל ההיררכיה הגבוהה, היא הלכה והתחננה בשביל אבא כי עמדו לתלות אותו. מאוד אהבו את אמא שלי ורצו לעזור לה. לאבי בוסידן היה פספורט צרפתי, הכניסו אותנו לפספורט הזה וברחנו באנייה הראשונה מאלכסנדריה לצרפת".

יהודי בארץ מוסלמית: במלחמת העצמאות ולפניה היו פוגרומים "הרגשתי מצוקה כילד בפורט סעיד בבית הספר. העיפו אותי לקיר וקראו לי סהיוני (ציוני). הציקו לי".

העלייה לארץ: יעקב: "כמדומני היו שבע אניות ישראליות שהביאו עולים מצרפת לארץ ישראל, אנחנו נסענו באנייה "גלילה", מסע של שבוע ימים בים. האניות היו מרקדות, אנשים הקיאו את נשמתם, היו שם אנשים שהגיעו מהרי האטלס, מהכפרים, ולא הכירו דבר, אחת צעקה: תעצרו את האנייה! באיטליה עלו אנשים שמעולם לא ראיתי כמותם, שקטים, לבושי שחורים, שתקנים, אלה היו ניצולי השואה. פעם ראשונה בחיי שנתקלתי בניצולים. הייתי בן עשר. הגענו למחנה מעבר, שער העלייה בחיפה, ריססו אותנו בדי.די.טי, אני זוכר את הריח עד היום, הייתי סקרן לדברים. הדבר הראשון שמצא חן בעיני היה הגלידות הראשונות בישראל, קרחון אסקימו. אחר כך עברנו לבית ליד, שם גרנו באוהל. בתי ספר לא היו, ריהוט היה מארגזים. חצי אוהל היה שייך למשפחה אחרת, חילקנו בעזרת סדין. היו עקרבים, נחשים והיה חם. בחורף בשיטפון הגדול איבדנו את המעט שהיה ולכן עברנו למחנה ישראל- מחנה בריטי לשעבר, מבנה עם גג פח ליד שדה התעופה. ההקצבה הייתה חצי ביצה בשבוע ואשה בהריון ביצה. לחם, ריבה והרבה לקרדה. שם נולדו שתי אחיותיי".

ציור: יעקב: "תמיד רציתי לצייר מגיל שנתיים, אבא שלי לא קיבל את זה, אמר לי תלמד קודם".

החיים בקיבוץ: יעקב: "בהמשך עברנו לקרית אונו, זרקו אותי בכיתה ז' מבית הספר אמרו לי שאין לי תקווה. תמיד איחרתי, הייתי צריך לקום בארבע בבוקר לעמוד בתור לקנות את השמן שהיה בהקצבה, אחרי השמן, עמדתי בתור לקרח, בדרך גם הייתי משחק גולות... הגעתי עייף לבית ספר. בגיל 13 עזבתי את הבית הלכתי לקיבוץ "גבעת חיים איחוד". רות: "היה לו מדריך מדהים בשם גרי בר-שלום, הוא היה קורא לו "הבן שלי". גם הוא היה צייר, ויעקב שמר אתו על קשר עד סוף ימיו”.

פרופ' פוירשטיין

יעקב: "בקיבוץ לא עודדו ללמוד ציור. ואז הגיע פוירשטיין לעולם שלי, הוא היה הפסיכולוג והבוחן הראשי של עליית הנוער, הציל מאות ילדים, חלקם ניצולי שואה, כיוון אותם בחייהם. הילדים ניצולי השואה איבדו את הדנ"א שלהם והוא היה צריך לבנות אותם מחדש. פנו אליו לגבי ואמרו: יש לנו ילד שאנחנו לא מבינים מה הוא רוצה. פוירשטיין הכניס אותי למשפחתו וקנה לי את כן הציור הראשון".

רות: "הייתה לו יכולת אבחון מדהימה של אנשים".

יעקב: "פוירשטיין מצא לי את המורה המתאים לציור, דאג לי למלגות. היה בקשר עם המשפחה שלי. עד יומו האחרון התעניין בי ובמשפחתי. הוא בא לכאן על כיסא גלגלים בכדי להיפרד מאתנו שבוע לפני פטירתו".

הנסיעה ללונדון: יעקב: "קיבלתי מלגה מרוטשילד ונסעתי לאנגליה, האוניברסיטה קיבלה אותי על פי המלצתו של ויליאם סנדברג, האיש שניהל את מוזאון ישראל ואת מוזאון ואן גוך באמסטרדם. סירבתי ללכת, חשבתי: אם יש אוניברסיטה שמקבלת אותי, סימן שהרמה לא טובה. לימים הסתבר שהאוניברסיטה הזו היא אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם לאמנות מודרנית. כפרויקט גמר הכנתי ספר אמן בתצריב בנושא שיר השירים במשך שש שנים, הספר קיבל פרס בינלאומי ונמצא במוזאונים בעולם. את האוניברסיטה סיימתי בהצטיינות ואחר כך נקראתי ללמד בה. לאחר מכן נסחפתי בפרויקטים אחרים, כמו ההגדה עליה עבדתי כשבע שנים וספרי אמן אחרים. היה לי בית ויקטוריאני ששימש כסטודיו פנטסטי וגינת יער פרועה. את הסטודיו לתצריב בניתי סביב שני אלונים עתיקים שבקעו מהגג, וקראתי לו "סטודיו שני האלונים".

השיבה לארץ: יעקב:" 43 שנים הייתי באנגליה, לפני ארבע שנים, כבר היה לנו ילד בן שלוש, היינו צריכים לקבל החלטה היכן לגדל אותו, לקחתי את המפתח, זרקתי אותו ובאתי חזרה לישראל. בארץ חיפשתי מקום לבית ולסטודיו. את הבית הזה קניתי בלי לראות, רות ראתה את המודעה באינטרנט והקריאה לי. המקום, המחיר והגודל התאימו ואז היא אמרה לי שיש בבית שבעה בתי שימוש...אין בית שהוא נורמלי שיש בו שבעה בתי שימוש, הבית חייב להיות מיוחד, זה מה שתפס אותי. למחרת בבוקר קנינו את הבית בלי לראות אותו. בעל הבית הגיע ואמר: באתי לראות מי המשוגע שקונה בית בלי לראות...".

קורות רות:

רות: "נולדתי בבלגיה, עשינו עליה כשהייתי בת שבע. אני השלישית בין חמישה אחים. כשהגענו ארצה אבא אמר: רק עברית בבית, אז אני לא זוכרת הרבה פלמית. התגוררנו בקרית משה. חיפשתי מורה לאמנות, לא רציתי ללמוד בבצלאל, אבי ופרופ' פוירשטיין התפללו באותה הקהילה, הוא ניגש אליו ושאל האם הוא מכיר מורה לאמנות שיתאים לבתו הביישנית, ופוירשטיין אמר: הנה הוא פה, עומד לידי"

יעקב ורות ליד הכתובה

הפגישה:

רות: "קבענו פגישה בבית הורי, כבר בהתחלה הרגשתי שזה משהו גדול, ממש פחדתי, איחרתי לפגישה הזו. הרגשתי שמשהו עצום קורה, לקח לי הרבה זמן לנסח ולהבין את זה. לנו זה היה הכי טבעי בעולם. אבל בכל זאת יש פער גילאים ביננו. הייתי בת 19". יעקב: "קורים דברים ומנסים לכבות אותם, כי זה לא יתכן. אבל זה לא נכבה, עובדה שאנחנו יושבים פה".

רות: "נסעתי עם יעקב לאנגליה, למדתי אצלו רישום וכריכת ספרים ידנית, ועזרתי לו במחקרים ובהכנות לפרויקטים שלו".

יעקב: "התייעצתי עם פוירשטיין כי הפער ביננו לא מציאותי, פוירשטיין אמר: אתה בא מחר, אתה מתחתן".

יעקב: "אני חי את הרגע, ברגע שאדם מרגיש טוב למה הוא צריך לחשוב על העתיד?"

החתונה: יעקב: "התחתנו בירושלים, חתונה קטנה במכון של פוירשטיין, מול נוף משגע של ירושלים, היו 450 איש, לא שמנו שולחנות, כולם עמדו, לא היו כיסאות אפילו, אנשים דיברו ושרו, לא האמינו שאני אתחתן, באו לראות אותי מתחתן. היה קשה להאמין. זה נגד כל חוקי הטבע, מקובל שיש פער קטן יותר, אבל לא התייחסתי לזה, זה היה לי טבעי".

המשך קורות רות: "הייתה לי זכות לעבוד כמנהלת לשכתו של פרופ' פוירשטיין עד לפני שבע שנים. הוא עודד אותי ללמוד עיצוב גרפי במכללת ג'ון ברייס, עבודתי בסטודיו היא מלאה באתגרים ועניין, המפגשים עם אנשים שבאים מקרוב ומרחוק לראות את האמנות בבית היא חוויה מעניינת ומעשירה".

משה מאורי: רות: "לומד לנגן בפסנתר וחלילית, מאוד חברותי, אוהב תיאטרון" יעקב: "ילד מאוד מעניין, עשה אותי לבן אדם, יודע להתווכח איתי, עומד על שלו".

סדר יום: יעקב: "פה זה מרכז עולמי, הבית, הסטודיו, החיים, אני מלמד פה. יש לי שעון ללא מחוגים, אנחנו יכולים לאכול ארוחת צהריים בשתיים בבוקר... אני עובד על מספר פרויקטים במקביל למשל כרגע אני עובד על פסל במטבח, ומצייר למעלה".

רות: עובדת גם בסטודיו, פרט לפגישות עבודה בחוץ. "יש יתרונות לעבודה תחת אותה קורת גג. אני מתייעצת עם יעקב על עיצוב, ומקבלת השראה מהעשייה הבלתי פוסקת שלו".

סדנת צור: רות: "יעקב הקים את סדנת האומן במטרה לקשר בין האמן לקהילה, חשוב לנו לפתוח את הבית לקהילה, מדי מספר חודשים מתקיימים במקום אירועי תרבות קהילתיים”. יעקב: "יש לי עוד תכניות לסדנה בצור הדסה".

חלומות: יעקב: "אני חי את החלום שלי. כל היום אני בתוך העבודה".

רות: " להמשיך לרקום את המארג המרתק שנוצר כאן בין אמן לבין קהילה. האנשים שבאים לכאן חווים את תהליכי היצירה של יעקב ולוקחים את זה לחיים שלהם. אנחנו נהנים מהמפגש המעשיר איתם".

אלוהים: יעקב: "על חומת הבית מוטבעת הכתובת בקליגרפיה "שישו את ירושלים וגילו בה", בבית יש מזוזה, לבננו ערכנו ברית מילה, וגם הפסל שלי (פסל היונים בצור הדסה) הראש שלו הוא לכיוון ירושלים. את התשובה נתן למצוא בספר שמואל: כאשר חנה מתפללת, היא עושה זאת בשקט ורק רואים את שפתיה נעות, זה התיאור להמחשת הקרבה האלוהית לאדם".

משה מאורי: "ברור שמאמין , גם אבא וגם אמא מאמינים באלוהים. ההורים של אמא שומרים שבת".

רות: "אני מאמינה שאלוהים נמצא בתוכנו ובינינו".

שלום: יעקב: "אני מאמין בזכותנו להיות פה, בעם שלנו. אין מדינה בעולם שעוסקת כל כך הרבה בשלום בשירה ובתרבות כמו ישראל. זו מכורתנו, אנחנו חייבים להיות פה".

רות: "מתפללת לשלום כל יום ובעיקר לשלום בינינו לבין עצמנו".

מריבות: יעקב: "כאשר הייתה לי ולרות שיחה לקראת נישואינו אמרתי לה שהכבוד קודם לכל, אחר כך אהבה ואחר כך שמחה. בזה אני מאמין".

רות: "כמובן שיש, זה חלק מהחיים. אני חושבת שלגיטימי וחשוב לריב, זה חלק מהכבוד שיעקב מדבר עליו."

אושר:

רות: "תשע מתוך עשר. אני מרגישה בת מזל במשפחתי ולחיות בשפע היצירתי הזה, ושמחה שמצאנו את מקומנו בצור הדסה. מתפללת לשלום ושקט בארץ".

יעקב: "דירוג זה טוב למכבי אש, שיש בידם סולם. האושר הוא בגודל של נהר ללא שפה".

 

אירית הורוביץ.

משפחות ממטה יהודה המעוניינות להשתתף במדור מוזמנות לפנות למייל: irith2o@gmail.com או לטלפון: 050-8670684.

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?