דלג לתוכן העמוד
יום רביעי, 18 בספטמבר 2019
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

שמואל היה אומר לי: תחפשי את האושר

"אני לא יכולה להיות מאושרת, זה חור יותר מדי גדול, אבל אני מאמינה שאני אחפש את האושר. זה חלק ממה ששמואל היה דוגל בו", שלושה חודשים לאחר שאיבדה את בעלה בהתקפת הטרור במאלי, פותחת פלורי בן הלל צוהר להתמודדות עם האובדן

“הידיעה שהוא אהב אותי, והוא אהב אותי מאוד. זאת מתנה". פלורי ושמואל ז"ל בטיול

שלושה חדשים עברו מאז התקפת הטרור הרצחנית על מלון "רדיסון בלו" במקו, בירת מאלי. התקפת טרור בה נרצח שמואל בן הלל ז"ל, תושב צור הדסה. מאז האירוע הייתה דמותו של שמואל במחשבותיי ללא הפסקה. כמנהלת התרבות והקהילה לשעבר בצור הדסה, זכיתי לפגוש איש גדול הן בגופו והן ברוחו, אדם צנוע ועניו, איש עשייה, מוביל חברתי, מנהיג ואיש חינוך, איש הרוקם חלומות וגם מבצעם. אדם שבכל פעם כשפניתי אליו בבקשה לסיוע בפרויקט זה או אחר, תמיד השיב ב"כן".

שמואל בן הלל היה בן היתר יו"ר עמותת הורי בית ספר הדסים, זמר וחזן מחונן. בטקסי ימי הזיכרון היישוביים כששר את תפילת "אל מלא רחמים" לא היה אדם בקהל אשר לא נרעד לנוכח שירתו מלאת הרגש והעוצמה אשר נראה היה כי עולה היישר השמימה ופותחת את שעריהם.

את פלורי בן הלל, אלמנתו של שמואל, אני פוגשת בסלון ביתם המטופח והנאה, בשכונת הר כתרון, צור הדסה. כשהיא פותחת את הדלת בברכת שלום לבבית, אני מבחינה בטבעת הנישואין של שמואל שהיא עונדת על צווארה. "את הטבעת הוציאו ממנו ושלחו לנו, ניסיתי לשים על האצבע וזה נופל, אני עונדת על השרשרת קרוב ללב", היא אומרת.

משפחת בן הלל

שמואל בן הלל ז"ל, בן 60, נרצח לפני כשלושה חודשים, יחד עם 18 קרבנות נוספים בהתקפה של טרוריסטים מוסלמים על מלון "רדיסון בלו" בבירה במקו. הותיר אחריו רעיה ושלושה ילדים.

רעייתו פלורי, בת 55, מורה לחינוך מיוחד לבני נוער בבית ספר ויצו בירושלים. שלושה בנים: אשר, בן 31 בעל תואר שני בכלכלה, גר בתל אביב. אבי, בן 28, לומד פוליטיקה וממשל, מסיים בימים אלה תואר שני בבן גוריון, היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה. נתנאל, בן 19, נמצא במכינה הקדם צבאית להכשרת מנהיגות חברתית ע"ש יצחק רבין. פלורי: "אבי מתחתן ביוני עם בחורה מקסימה בשם ענבל שהיא חלק מהמשפחה. החתונה נקבעה כבר לפני מותו של שמואל".

יועץ ומחנך

שמואל שהתנשא לגובה 1.97, היה בעל מספר נעלים 51. "תמיד אזכור אותו בריא, הוא לא לקח אפילו כדור אחד. במשך כל התקופה שאני מכירה את שמואל, ואני מכירה אותו הרבה מאוד שנים, לא זכורה לי פעם שנכנס לבית חולים. הוא לא נתן לי לטפל בו אף פעם, היה בריא, אדם שידע לתת אבל התקשה שיטפלו בו."

"שמואל עסק בהרבה מאוד דברים בחייו, לא ידעתי בכמה דברים מגוונים עסק עד שקרה מה שקרה. למשל, הוא התנדב במחלקת הספורט של הפועל ירושלים, שר במקהלת 'הקול יחסי', הם אהבו אותו ממש. העבודה הגדולה שעשה ביישוב הייתה קשורה לבית ספר "הדסים" בצור הדסה. הוא יעץ רבות לתקווה, המנהלת. היה יו"ר עמותת ההורים והכל כמובן בהתנדבות".

בן הלל עבד במכון מנדל למנהיגות חינוכית, בנוסף הקים את חברת "טלוס" שהתמקדה בפרויקטים בינלאומיים בתחום יעוץ החינוך, בעיקר מול ממשלות בעולם השלישי שאליהן הגיע באמצעות מכרזים שהוציא הבנק העולמי. כך גם הגיע למאלי באפריקה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שלו באפריקה ואני אומרת לעצמי - לעזאזל, למה ידע צרפתית? זו הפעם היחידה בה השתמש בצרפתית שלו. הייתה לו אנגלית מעולה, אבל בצרפתית מעולם לא השתמש, הפרויקט הזה משך אותו, אני לא רציתי שיעשה את הפרויקט באפריקה, אבל הוא רצה, מה שנתן לו יתרון מאוד גדול זה הצרפתית. מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה?".

הקהילה בתטואן

"שנינו נולדנו באותה עיר במרוקו, עיר ששמה תטואן, ממש מתחת למיצר גיברלטר. דיברנו ספרדית. אני עזבתי את מרוקו בגיל שש לוונצואלה, והוא בגיל 13. זאת הסיבה ששמואל שלט בצרפתית ואני לא. למדנו באותו בית ספר בוונצואלה, היה בינינו פער של שש שנים. כמובן שידעתי מי הוא, אבל הייתי מסתכלת עליו מרחוק. את שמואל אי אפשר היה לפספס, הוא גם עשה הרבה רעש, היה יו"ר מועצת תלמידים הספרדי הראשון, זאת הייתה קהילה אשכנזית. רובם היו ממזרח אירופה, חלקם ניצולי שואה”.

התנדב במחלקת הספורט של הפועל ירושלים. שמואל ז"ל והבן נתנאל

לימודים והיכרות

"הכרתי אותו אחרי התואר השני. למדתי בטכניון, ובשנת81 נסענו שנינו לוונצואלה לבקר את ההורים שלנו. בוונצואלה נפגשנו, ונהיינו חברים. הדודה שלו הפגישה ביננו שם. אני מהנדסת אלקטרוניקה, ואחרי שנולדו שני הילדים הגדולים, התחלתי ללמד הנדסאים במכללת אורט בגבעת רם. אח"כ נסענו למקסיקו לארבע שנים וכשחזרנו עשיתי הסבה מקצועית לחינוך מיוחד”.

ציונות וחתונה

"שמואל עלה לארץ ב-75 ואני עליתי ב-79. היה ציוני מאוד, למד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ומחשבת ישראל תואר שני, וכמובן שילב גם לימודי חינוך ושירת בצבא. ההורים שלנו מכירים, תטואן זו קהילה קטנה, וכולם מכירים אחד את השני. ב-83 ,כשסיימתי את לימודי, היינו חודש בוונצואלה, התחתנו. כל המשפחה וההורים שלנו היו שם. החתונה הייתה עם 700 אורחים, אבל אני תמיד אומרת שהחתונה שלנו הייתה לפני”.

טקס ברבריסקה

"בתטואן נהוג לעשות טקס מאוד מיוחד לעיר שלנו, זה נקרא "ברבריסקה". לבשתי שמלה שעברה אלי מדורי דורות, השמלה מזכירה כיסוי ספר תורה והאישה משולה לספר תורה, הכתר אמור להיות הרימונים של ספר התורה. המשפחה של הכלה מוסרת אותה למשפחת החתן. עשינו את הטקס הזה ושמואל שר בלדינו, חגגנו רק עם המשפחה, 80 איש, הצטלמנו ונהנינו, שמואל אהב מאוד את הטקס הזה, זה היה כל כך יפה". (בחדר העבודה של שמואל, שנותר ממש כפי שהשאיר אותו, ליד שולחן העבודה שלו, תלויה תמונה גדולה של פלורי בצעירותה, מחייכת, תמונה שצולמה בזמן אותו טקס, אותו שמואל כל כך אהב).

הנסיעה למאלי

"לא אהבתי את זה, כתבתי לו שאני לא אוהבת את המקום הזה, הוא החזיר לי תשובה, אני יותר בטוח פה מאשר בדרום תל אביב. הוא כתב את זה כי באותו היום היה פיגוע בדרום תל אביב. לא רציתי שיסע, כשקרה מה שקרה בצרפת אמרתי לו: זה אות מהשמיים, אל תיסע. הכל זרם לו בקלות, כאילו הובילו אותו לשם".

יום הפיגוע

"אותו יום שישי, בשעה 11:30, התקשרה ענבל, החברה של אבי, ואמרה לי שהיא שמעה על הפיגוע בתקשורת. התכנסנו יחד, כולנו באנו לפה. מאז אנחנו יחד כל הזמן. כאשר שמעתי ששחררו חלק מהאנשים אמרתי לעצמי: אם היה משתחרר הוא היה מתקשר תוך דקה, הוא לא היה נותן לנו לחכות. האירוע הסתיים ואני רואה ששמואל לא מתקשר. תוך כדי האירוע ניסינו להתקשר אליו ולא הייתה תשובה, הטלפון היה סגור. כשהסתיים האירוע ניסינו להתקשר, הטלפון צלצל, אבל אף אחד לא ענה, זה מוזר, אין לי הסבר. ואז אמרתי, רק שיהיה פצוע. אשר, הבן הגדול שלי, היה בקשר כל הזמן עם אנשים שעבדו אתו, המקומיים. אני לא אשכח את הרגע שבו אשר, שהיה כאן בסלון הבית, דיבר בטלפון ורשם משהו ואז ראיתי שהוא מרכין את הראש כלפי מטה. אני לא אשכח את הרגע הזה, הבנתי שאמרו לו. עמדתי שם, ראיתי את השנייה הזו והבנתי. זה היה שעה אחרי תום האירוע. הבנתי את מה שכבר ידעתי. עד היום אנחנו בעצם לא יודעים היכן נהרג, איפה היה, כמה כדורים פגעו בו, אין לנו מידע ואנו מתקשים לקבל אותו".

איש שיחה

"היה כיף לדבר אתו. לעולם לא אוכל למצוא אדם כמו שמואל עם יכולת השיחה המעניינת הזאת, עם הידע והתרבות שהייתה לו. הוא היה אדם מאוד מעניין, מורכב, עם הרבה תחומי ידע. גם כשהוא היה לידי, תמיד הייתי חושבת, כמה אתה מעניין. היום אני רואה יותר מתמיד, כמה הוא עשה בשבילי, בשקט, בלי לעשות מזה עניין. המתנה הגדולה ביותר זה הילדים כמובן, אבל מעבר לזה, אמרתי את זה בהלוויה, זה הידיעה שהוא אהב אותי, והוא אהב אותי מאוד. זאת מתנה”.

שירה וקידוש

"שמואל ידע לשיר כל כך יפה, אחד הדברים שאני מצטערת כל כך הוא שלא הקלטתי אף פעם את הקידוש שלו. מי יכול היה לדמיין שלא יהיה יותר קידוש? היה לו קול מדהים, בכל פעם שאומרים קידוש הבן הקטן שלנו מתחיל לבכות. כי זה היה רגע כזה כיף כל יום שישי במשפחה. הוא היה חשוב לנו, עטפנו אותו באהבה תמיד, הוא היה הראשון בשבילנו והוא ידע את זה. יותר מהכל הוא השאיר לנו אהבה, ויש משהו מאוד שלם בזה".

חיים ללא אבא

"הכי כואב זה מה שהוא הפסיד. כי בסופו של דבר החיים ממשיכים, זה כזה עצוב. העצים ממשיכים לפרוח, אני רואה את העץ מהחלון ואני אומרת לו, איך אתה מעז בכלל לפרוח? החיים ממשיכים, הילדים ממשיכים, בסופו של דבר אין ברירה, וגם אני הולכת לבית הספר, חוזרת. ממשיכים, אבל הוא לא ממשיך. אני אראה את החתונה של אבי, אבל הוא לא יראה. הוא היה אבא למופת. שמואל גדל בלי אבא, אבא שלו נפטר מסרטן כשהיה בן שבע. ואני חושבת שכל חייו הוא חיפש אבא. ותמיד הייתי אומרת לו, איך אתה יכול להיות אבא כזה טוב? איך אתה נותן להם הכל? איך אתה יודע מה הם צריכים? איך אתה יודע אם לא חווית את זה? הוא תמיד היה אומר לי: אני זוכר מה הייתי צריך ולא קיבלתי. אבא שלי בן 89, אי אפשר להזכיר לו את השם של שמואל, מבקש שלא להזכיר אותו בפניו, הוא לא יכול. בשביל אבא שלי שמואל היה בן, שמואל חיפש אבא כל חייו, הוא לא ידע שמצא אותו".

דת ואמונה

"אני מאוד מאמינה באלוהים, מאז שהייתי ילדה קטנה. ואני מאמינה שמה שקרה היה צריך לקרות, אין לי הסבר, אבל זה היה צריך לקרות. שמואל תמיד התפלא איך אני כל כך חד משמעית באמונה שלי באלוהים, אמרתי לו שזה משהו שיש לי, אמונה זה לא משהו שצריך להסביר. אני חושבת שאצל שמואל העובדה שאבא שלו נפטר כל כך צעיר ערערה את האמונה שלו, אבל בפנים הוא היה אדם דתי, ברוחו ובליבו, אני לא בטוחה שהיה מסכים להגדרה הזאת, אבל ככה ראיתי את שמואל. שמואל לימד את שלושת הילדים שלנו לבר המצווה. כשאבא שלו נפטר אמא שלו שלחה אותו לפנימייה דתית כי היא הייתה צריכה לעבוד, בתקופה הזו הוא למד טעמים ולמד להתפלל".

מסתכלים קדימה

"הבן הגדול היה פה שלושה חדשים יום יום, שני הגדולים עזרו לי מאוד. אני תמיד זוכרת את שמואל, המסר שלו היה תמיד: מסתכלים קדימה, בכל דבר. יש לי אחריות כלפי שלושה ילדים, יש לי אחריות לבנות להם בית שמח, יש לי אחריות עדיין להיות אמא, זה מספיק. יש חלק בחיי שכרגע יש בו חור ענק ותמיד יהיה, אבל יש דברים אחרים בחיי שאני חייבת להשלים אותם.

אני גם אשת מקצוע והעבודה גם נותנת לי הרבה כוחות, אבל מעבר לכל, וזה יכול להישמע רומנטי, אני יודעת שהוא אהב אותי, זה נותן לי הרבה כוח. כל כך הרבה דברים עשה בשבילי, והכל בשקט בנחת, בקלות כזאת”.

הוא גדל בלי אבא אבל הוא היה אבא למופת. שמואל ז"ל עם הבנים אשר ואבי

להיות מאושרת

"אני לא יכולה להיות מאושרת, זה חור יותר מיד גדול, אבל אני מאמינה שאני אחפש את האושר. זה חלק ממה ששמואל היה דוגל בו, אין לי ספק. אני יודעת שהיה אומר לי: תחפשי את האושר, כי רק אם את תהיי מאושרת הילדים יצליחו להיות מאושרים.

אני קמה כל בוקר, ואומרת לעצמי עוד יום בלי שמואל. אני חווה את המוות שלו בכל בוקר מחדש, הרבה מאוד פעמים לא בא לי לקום. אבל אני קמה. כל בוקר אני מושיטה את היד לצד השני של המיטה ואני אומרת לעצמי: הוא לא פה. ואני גם יודעת שהוא לא יהיה. אבל אני מרגישה אותו קרוב אלי, מאוד קרוב אלי. אני גם יודעת שהדברים משתנים ואני רוצה לבנות בית שמח. אנחנו תמיד נחיה עם החור הזה, תמיד”.

נוכחות מסוג אחר

"בשבעה הגיעה מישהי שעבדה עם שמואל מאוד צמוד, היא איבדה את אבא שלה כמה שבועות לפני כן, היא הראתה לי הודעת טקסט ששמואל כתב לה על מות אביה: "זאת לא היעדרות, זה סוג שונה של יש, זאת נוכחות מסוג אחר". והרגשתי בעצם ששמואל מסר לנו את המסר הזה. זאת נוכחות מסוג אחר. אז הוא לא יושב במקום שלו, אני לא רואה את הנעליים שלו בכל מקום, אבל הוא אתנו. אז הוא לא מדבר, אבל הוא מדבר בפנים, אנחנו לא שומעים אותו, אבל אנחנו מרגישים אותו”.

אור בתוך החושך

"עדיין לא הגעתי לכל הרמות של המודעות. זה קורה בשלבים. חיכיתי עד שיגיעו הדברים שלו מאפריקה, לקח איזה חודש, ואז הבנתי שחיכיתי, שיחד עם הדברים שלו גם הוא יגיע. בכל פעם אני חושבת שאני מודעת לגמרי ואז אני מגלה שיש עוד שכבה ועוד שכבה, זה מורכב. אבל אני יודעת שבתוך כל החושך הזה, וזה הרבה חושך, יש גם המון אור. שמואל השאיר את עצמו בכל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה אנשים מדברים איתי עליו, זה מדהים. הוא עשה הרבה טוב. כשרצינו לכתוב משהו על המצבה כתבנו: עושה טוב, אדם שעשה טוב והכל באהבה ובצנעה, עשה כל כך הרבה, אבל בשקט. אנשים זוכרים לו את זה”.

תמיכה בקהילה

"אני רוצה להודות לכולם, העזרה שהייתה פה הייתה מדהימה, ההתגייסות של האנשים, התמיכה והעזרה, אני רוצה להודות לכולם על האהבה ועל האור שהביאו לבית, זה היה מרגש ברגעים כאלה של הלם ושל קושי כה גדולים".

 

אירית הורוביץ

Irith2o@gmail.com

 

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?