דלג לתוכן העמוד
יום חמישי, 27 בפברואר 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

צייד הנחשים

החיוויאי הוא הדורס הגדול שנותר משמעותי בארצנו, ומפגין אצלנו נוכחות עד היום, וזאת כנראה, בזכות מזונו המבוסס על נחשים חיים, כולל הארסיים שבהם

משפחת הדורסים שעליה נמנים העיטים למיניהם, היא משפחה גדולה ומכובדת בין בעלי הכנף. גם בארצנו נוכל לראות עיטים שונים והם חולפים מעלינו ברבבותיהם בנדידה טרם החורף דרומה לאפריקה ובאביב – חזרה לאירופה.

בין הדורסים הללו ניתן להבחין בדיות למיניהן, ממוזלגות הזנב, שמתקבצות בהמוניהן במזבלות הגדולות שמחוץ לערים. ויש את העקבים, שתחת כנפיהם בולטים כתמי הלבן הגדולים ומסביבם מסגרת כהה המדמה אותם למעין "חלונות”. וישנם כמובן הקטנים והידועים יותר לכולנו כמו הניצים והבזים למיניהם, כאשר השכיח ביותר הוא הבז המצוי, הגדול אך מעט, אם בכלל, מגודלה של יונת הבית.

העוף הדורס שעליו אספר היום, לא בין הקטנים ייחשב, וכול חזותו מעידה על חוזק ועוצמה. זהו הדורס הגדול שנותר משמעותי בארצנו, ומפגין אצלנו נוכחות עד היום, וזאת כנראה, בזכות מזונו המבוסס על נחשים חיים, כולל גם את הארסיים שבהם. כך גם זכה בשמו, חיוויאי (בארמית: חיוויא = נחש).

העופות הדורסים נפגעו קשות בשנים שבהם נלחמו החקלאים בנברנים שבשדות באמצעות פיזור גרעינים מורעלים וקטלניים בשדות. לא רק הנברנים עצמם נפגעו מהם ומתו, אלא גם העופות הדורסים שבלעו אותם לתיאבון יחד עם הרעלים. מעניין לציין כי דווקא החיוויאי, שרוב רובו של תפריטו הם נחשים חיים, ניצל מקטילה זו שבשדות ונותר עמנו, בונה את קיניו במרומי עצים ודואה גבוה בשמים, בדרך כלל בזוגות, בתורו אחרי נחש מזדמן.

חיוואי לוכד נחש. צילום: אילן רמתי

אימת הנחשים

 

החיוויאי נמנה על הדורסים הגדולים בארץ. אורך גופו – עד כ-70 סנטימטר ומוטת כנפיו הפרושות עשויה להגיע עד 2.5 מטר. וכל זאת כאשר משקלו הוא עד 1.3 ק"ג בלבד!, "משקל נוצה" ממש. ואכן, מרבית גודלו מבוסס על נוצות קלילות משקל, ועצמותיו, כעצמות בעלי הכנף – דקות וחלולות. לנוכח נתונים אלה ניתן להבין מהיכן מגיעה יכולת הדאייה המרשימה שלו (כמו גם הדאייה של יתר הדורסים).

החיוויאי מיוחד ביכולתו לעשות את מה שהדורסים הגדולים אינם יכולים, ולחקות את יכולתם של הדורסים הקטנים כמו הבז והנץ. הוא מייצב את עצמו ברום השמיים אל מול משב רוח קל, מאפשר למשבים הללו לחלוף תחת כנפיו, מרפרף בהן קלות כדי לשמור על מיקומו, יציבותו וגובהו, ונועץ בקרקע מבט חד בשתי עיניו הצהובות והענקיות התופסות חלק משמעותי מראשו, ממש כשתי זגוגיות משקפת. הוא מסוגל להבחין ממרום בנחש המזדחל לו בינות לעשבים, ואז הוא אוסף אליו את צמד כנפיו, מצמידן לגופו וצולל במהירות הבזק כחץ מקשת ישר לעבר הטרף, שאין לו כול דרך להבחין בטורף העט עליו.

אם ראיתם דורס גדול שכזה נטוע במקומו בשמיים, עכשיו אתם יודעים, זהו חיוויאי. רוצים להיות בטוחים אף יותר? הצבע השולט בחיצוניות גופו וכנפיו הוא הצבע החום, אך מה שמציין את החיוויאי, כמעט כמו את הזברה, היא ה"פיז'מה" שבתחתית כנפיו. לכול אורך הצד הפנימי של כנפיו תוכלו להבחין בפסי אורך כהים על רקע בהיר וכן, בשלושה פסי רוחב ברורים מאוד ובולטים מאוד לרוחב "זנב המניפה" שלו. רק הראש ונוצות קצות הכנפיים, הנקראות "אברות התעופה" או הדאייה, ותפקידן לסייע לעופות הגדולים להתקדם עם או כנגד הרוח, בולטים בצבעם הכהה.

חיוואי הנחשים. צילום: אילן רמתי

מדרים בחורף

 

מרבית החיוויאים מגיעים אלינו מדרום כדי לעשות אצלנו את הקיץ, לאחר שעזבונו לחורף לטובת אפריקה. יש גם חיוויאים שחולפים מעלינו יחד עם דורסים אחרים במסעם הלאה צפונה ויש גם את אלה שעושים אצלנו את כול השנה.

מדוע נוטש החיוויאי את ארצנו החמה בתקופת החורף? התשובה היא כנראה – אורך היום בחורף. ככול שהימים מתקצרים, הרי נותר פחות זמן לתור אחרי מזון. סיבה נוספת היא העובדה שהנחשים הם בעלי דם קר ובחורף הם נכנסים לשנת החורף. אז אם היום – קצר, ובחוץ – קר ונחשים – אין, אז מדוע לשמור אמונים דווקא לארצנו?

בקיץ, כאשר כול זוג חיוויאים תופס לעצמו את תחום המחייה שלו, נוכל להבחין בחיוויאי הדואה בשמיים, ואז, כמעט תמיד, אם נוסיף ונתבונן, נוכל לגלות חיוויאי נוסף, שהרי כאמור, הם חיים כאן יחד בזוגות. לא הבחנו אלא באחד? ייתכן שהנקבה נותרה לדגור על הביצים שבקן עת הזכר תר אחרי נחש מזדמן. לעיתים נוכל להבחין בקבוצה קטנה המונה פרטים אחדים, אבל אז הסיכוי היותר גדול שהם אינם שוהים במקום קבע אלא חולפים מעלינו וימשיכו בדרכם הלאה.

זוגות החיוויאים המשתלטים על אזור מחיה מסיים, עשויים להעלות עליהם את חמת הקטנים יותר השוכנים באותו אזור.לעיתים נבחין בתמונה מרתקת של זוג בזים או ניצים, הצוללים בזה אחר זה, בקלילות, כמטוסי קרב מתקופת מלחמת העולם, לעבר גבו של החיוויאי הגדול והמגושם יותר, שדואה כמפציץ צבאי מסורבל, וכול שנותר לו לעשות זה לנפנף בשתי כנפיו הגדולות זו לעומת זו כדי להבריח את תוקפיו.

חיוואי סורק אחר טרף. צילום: מאיר לוי מתוך אתר פיקיוויקי

התאוששות מופלאה

 

מכול הדורסים כולם יצא לי ולבני ביתי להכיר מקרוב מאוד את החיוויאי. היה זה בימים בהם שימשתי כמורה לטבע בבית הספר הקיבוצי הקטן שלנו. באותו זמן היו ילדים ואף מבוגרים שדאגו להביא אלי לביתי בעלי חיים פגועים שמצאו כדי שאטפל בהם ואנסה להצילם, ממש כמו דוקטור דוליטל. וכך, יום אחד, הביאו לי הפלאחים שלנו מהשדות חיוויאי שכנראה הורעל, כוחו אבד לו והוא לא היה רחוק מלנפוח את נשמתו.

"מצאנו אותו בשדה”, אמרו לי, "כנראה בלע עכבר ואולי לכד נחש שבלע עכבר מורעל, וכך עבר הרעל כמו בסיפורי חד גדיא, מן האחד לשני ומהשני לשלישי”.

הרבה מה לעשות בשלב הזה לא היה לי. בארץ עדיין לא הוקם בית החולים לחיות, הפועל כיום בספארי ברמת גן, ולנתחו לא יכולתי. כדבר ראשון, התחלתי לזלף לגרונו מבעד למקורו החזק, מעט מים, בתקווה לשטוף אט-אט את הרעלים מקיבתו וכך לשפר את מצבו.

החיוויאי המפרפר בין חיים למוות שהה בכלוב גדול שבניתי בסמוך לביתי. כעבור ימים ספורים הוא החל לגלות סימני התאוששות. ניסיתי להאכיל אותו בשיירי בשר, ומשהתחזק מעט, ביקשתי מילדי בית הספר לנסות לצוד לטאה או חרדון קטן ולהביאם אלי. וכאשר בלע החיוויאי את החרדון הראשון, ידעתי שהדורס הפגוע הזה החל להתקדם בדרך הנכונה להבראה.

החיוויאי שהה במחיצתנו ימים ואף שבועות. משהחל אט אט לחזור לאיתנו, החלטנו לאפשר לו מרחב חיים גדול יותר אך בטוח מכול פגע והכנסנו אותו לביתנו. כאשר ניצב על רגליו והגביה צווארו וראשו, הוא היה גבוה יותר מצמד ילדינו הקטנים, ששמחו וכירכרו סביבו. והוא, כמו הבין שכול מה שאנו עושים זה לטובתו, לא ניסה לפגוע בכול דרך בשני הילדים הקטנים שסבבוהו.

כאשר נראה היה לי שהחלים, הודעתי לילדי בית הספר שבבוקר זה וזה אוריד את החיוויאי לרחבת הדשא הגדולה שליד חדר האוכל של הקיבוץ, על מנת להציע לו מרחב פתוח ממנו יוכל להתרומם ולעוף לחופשי.

הילדים שמחו מאוד לחזות במחזה. אני ניסיתי לעודד את החיוויאי לפרוש כנפיים ואף הרמתיו ושיחררתיו כאילו לחופשי, אבל הסתבר, לאכזבת הילדים, שכוחו לא עמד לו להתרומם. למגינת לב הילדים החזרתיו לביתי לשבוע נוסף של הבראה והתחזקות.

שבוע לאחר מכן, הצליח החיוויאי לפרוש את כנפיו הגדולות, להתרומם אט אט אל מעל לצמרות עצי האורן שהקיפו את רחבת הדשא הגדולה, ואז, בעזרת הרוח, הוא החל לדאות ולחוג במעגלים, התרומם עוד ועוד ונעלם במרום השמים, כשהוא בריא ושלם.

והיו גם ילדים שחזרו ואמרו שראו חיוויאי שדאה וחג במעגלים מעל הקיבוץ, כאילו תר בעיניו הענקיות אחרי ידידיו מהקיבוץ, כמודה על כל מה שנעשה עבורו.

האם אמנם כך היה? לחיוויאי פתרונים.

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?