דלג לתוכן העמוד
יום ראשון, 25 ביולי 2021
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

ציפורים מדברות

במהלך מחקר שערכתי למדתי כי לציפורים יש "שפה" שבה הן משכימות את עצמן, פוקדות על האפרוחים, מזהות זו את זו בקבוצות שונות ועוד. הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להבין את שפת הציפורים

מרכז להבה קרית שמונה, תמונה מאלבום גלית וגנר, מתוך אתר פיקיויקי.

האם לציפורים יש שפה? האם הן מסוגלות להעביר מסרים האחת לרעותה? האם זמרת הזמיר או הבולבול, הקריאה המגורגרת של העורב, צריחת העורבני, או הציוץ העדין של הצופיות, הן בעצם דרכי התקשרות בין בני המין?

את התשובה לשאלה המסקרנת הזו נתחיל בנדידת העופות. אם נשאנו מבטנו לשמים באביב וגילינו להקה בת עשרות עגורים החותרת לכיוון צפון (או דווקא דרומה – בסתיו) שבה הפרטים אינם פוסקים לרגע לקרוא את קריאותיהם הרמות בקולי קולות, ובאותו הזמן שומרים באופן מרשים על מבנה ראש החץ שלהם, נוכל לשאול, כיצד יודעים הפרטים בלהקה את מקומם בראש החץ? מי נבחר להוביל בראש, מתי יתחלף וכיצד מבוצעת ההחלפה?

ואם ראינו להקה גדולה מאוד של שקנאים בנדידה, שמתעוררת ממנוחת הלילה לחופו של מאגר מים גדול, נבחין בתכונה הולכת וגדילה בין מאות השקנאים ככל שהשמש הולכת ועולה ברום השמים, ואז, כאשר האוויר מתחמם, יפרצו לפתע פרטים בודדים ממקומות שונים בלהקה, ירוצו על רגליהם לעבר המים כשהם פורשים את כנפיהם לרווחה, ימשיכו לרוץ כך אף על פני המים וימריאו אט אט כמטוסי ים כבדי משקל, ותוך כדי כך יתקרבו ויתקבצו לקבוצה, יסתדרו במבנה ראש חץ ויפנו – אם זה בראשית החורף – דרומה ואם באביב – צפונה. וכאן נשאלת השאלה, כיצד יודעים השקנאים את סדר ההמראה? מי קובע את השייכות למבנה א' או למבנה ב' ? מי קובע את המיקום במהלך המעוף?

דוגמא נוספת היא המחזה המרהיב של להקת זרזירים ענקית הנוסקת במשק כנפיים נמרץ ומבצעת פניות מתואמות לחלוטין כשהיא נעה בגלים במהירות עצומה. לצופה המשתאה נדמה כאילו יד נעלמת מכוונת את כל מאות הפרטים יחדיו מבלי שהאחד יפגע בחברו. וברגע מסוים, כמו ניתנה מאי שם פקודה, מגדילים הזרזירים רווחים בין האחד למשנהו ונוחתים בהמוניהם על גג הרפת כאילו כלום... איך מועברות ההנחיות ואיך כל פרט בלהקה הגדולה יודע מה מקומו ?

קריאת כיוון לאוכל

בראשית חודש יולי 2020 קצרו אצלנו את האספסת הירוקה אותה מגדלים כמזון לפרות ברפת. המקצרה יצרה לאורך השדה רצועות ארוכות של אספסת קצורה ("וואלים") שנותרות מונחות שם לצורך ייבוש טרם כבישתם לחבילות חציר.

ברצועות הללו "התרוצצו" המוני רמשים וחרקים, שקודם לקציר איישו את הצמחים ומצאו שם את מזונם. ועתה, משנקצרה האספסת, הפכו ל"חסרי הדיור". ואז, באיזו דרך פלאית, עברה השמועה בקרב ציפורי המיינות המצויות ש"שדות האספסת בקיבוץ צרעה נקצרו ויש אוכל בשפע".

באחד הבקרים הגעתי לשדות והופתעתי לגלות עשרות רבות (אולי מאות) מיינות שהתקבצו מכל רחבי האזור כדי לזלול את הרמשים חסרי הבית. אני יודע, פחות או יותר, כמה מיינות ניתן לראות ברחבי הקיבוץ שלי, כאן זוג ושם רביעייה - לא יותר. והינה עשרות ואולי מאות. איך נודע להן? איך הופצה השמועה?

כעבור שבועיים, בתום הליך הייבוש, נכבשה האספסת הקצורה לחבילות ואלה הונחו בקצה השדה. חזרתי לשדה והנה, כל המיינות נעלמו כלא היו, וכך גם העורבים ואפילו הזרונים. מי שחזרו אל השדה היו העפרונים, שוכני הקרקע, וכן הסיקסקים היפים ששמרו אמונים למקומם הקבוע. מי הפיץ את השמועה בקרב המיינות, העורבים וכל השאר שהארוחה בשדה הסתיימה ?

זרזירים במעופם - צילום גיל שעני

מערכת אותות גנטית

פתחתי את ספרו של חוקר הטבע קונראד לורנץ הנושא את הכותרת "טבעת המלך שלמה", העוסק בשפת בעלי החיים ומתכתב עם היכולת המופלאה המיוחסת לשלמה המלך המיתולוגי, לדבר בשפת החיות.

כותב לורנץ: "לחיות אין שפה במובן הנכון של המילה. כל פרט... ביחוד פרטים בני מינים חברתיים... יש לו מספר מסוים של תנועות וקולות המבטאים רגשות, וגם קבועים בו מבריאתו אופני הגבה על אותות אלה, בכל עת שפרט אחר בן מינו מראה או משמיע אותם. ציפורים חברתיות מאוד כמו הקאק או אווז הבר האפור, יש להן מערכת מורכבת של אותות כאלה, וכל פרט משמיע אותם וגם מבינם בלי כל הכשרה מוקדמת. בגלל התיאום החברתי המושלם, המתאפשר על ידי פעולות ותגובות אלה, נראה לעין המסתכל שהעופות דוברים ושומעים שפה משלהם. מערכת אותות זו הטבועה בחיה מבריאתה שונה שינוי יסודי משפת בני האדם אשר הילד חייב להתייגע בלימוד כל מילה ממילותיה. יתר על כן, "שפה" זו היא מורשת משותפת לכל המין ולכן היא נפוצה בכל תפוצותיו".

הבנו, למיינה החיה בישראל ולמיינה החיה בהודו לא תהיה כנראה כל בעיית תקשורת, משום ששתיהן נושאות באופן גנטי את מערכת האותות של המין. ובכל זאת, כיצד הן מעבירות את המידע על מזון שהתגלה במקום מסוים? וכיצד הן מעבירות את המידע שהמזון כבר אינו בנמצא וכדאי לחפש אותו במקום אחר?

עגורים באגמון החולה - מצילומי יהודית גרעין-כל מתוך אתר פיקיויקי.

שמירה ותצפית

במסגרת לימודי ההוראה שלי במכללת אורנים, ערכתי במשך שנתיים מחקר על קבוצות החוגלות שחיו בפאתי הקיבוץ. בניתי אז שני מגדלי תצפית אותם הצבתי בשני אזורים שונים. בתוכם יכולתי לשבת בשקט, מנסה להיות רואה ובלתי נראה. הנה רישום של אחת התצפיות שערכתי:

"....כיוון שהחוגלות נמצאו רוב זמן התצפית במרחק 10-15 מטר ממני, שמתי לב ביחוד לעניין השמירה. (מדובר על קבוצה שמנתה כ-25 פרטים, ככל הנראה שלוש משפחות של אם, אב וצאצאים שגדלו). עצם העובדה, שלא ניתן לי, ולו רגע אחד במשך שעתיים, להרגיש את עצמי בלתי "מכוסה" על ידי צופה כלשהו, מוכיחה שיש לחוגלות הרגלי שמירה. לעיתים הבחנתי בפרט אחד, שצפה ממקומו על המגדל במשך כעשר דקות ויותר. החוגלות האחרות התרחקו ממנו כדי עשרה ואף עשרים מטר, ואז משנטש את משמרתו ורץ לעברן, הבחנתי בפרט אחר שנעמד על עמדו והתבונן במגדל. כיצד התבצעו חילופי המשמרות? האם על ידי פקודה? האם על פי משך זמן? האם סתם כך, כשמרגיש צופה אחד צורך לסיים, דואג אחר בחבורה להחליפו? ואם כך, כיצד יודע הוא שעתה דווקא עליו להתייצב למשמרת? ייתכן ששאלות כאלה מאנישות את החוגלות אבל העובדה בעינה עומדת - שמירה מתנהלת בכל עת".

"כשהצופה חש בסכנה כלשהי הוא מתחיל לקרוא קריאות אזהרה. גם כאשר הוא שומע קריאות אזהרה מצופה אחר, מרוחק, הוא מגביר את עירנותו, ופעמים מצטרף גם הוא ומשמיע קריאות אזהרה במקביל. כששומעות החוגלות בקבוצה את הקריאות האלה מהשומר, הן מגיבות עליהן בצורות שונות ומתקבל הרושם שצורת התגובה נקבעת לא לפי מצב רוחן או מידת רעבונן אלא על ידי מהות הקריאות. לאמור, קריאות מסוימות הנשמעות לנו כנמרצות ונרגשות יותר מעודדות את רובן או את כולן להפסיק לאכול, לזקוף את ראשיהן ולהתבונן. כיצד יודעות הן את כיוון הסכנה? גם זו שאלה כשלעצמה, אבל כל אימת שמוקד הסכנה היה במגדל, הופנו כל המבטים אליו".

זוהי דוגמא אחת מרבות לדרכי ההתקשרות של החוגלות. במהלך התצפיות שלי למדתי שיש להן קריאות מיוחדות להשכמה, בהן מעודדות החוגלות את עצמן להתעורר ולצאת לארוחת הבוקר, יש קריאת אזעקה המצווה על האפרוחים הקטנים לקפוא במקומם ולא לזוז ולאחריה יש קריאה להרגעה, יש קריאות היכרות שמתקיימות בין חבורות של חוגלות הנמצאות במרחק זו מזו ועוד.

שקנאי מצילומי יהודית גרעין-כל מתוך אתר פיקיויקי.JPG

קול מן השמיים

על דרך תקשורת נוספת כותב עזריה אלון בספרו "77 שיחות על טבע": "התפגרה לא עלינו כבשה בשדה. עובדה זו לא נעלמה מעינו של נשר אחד החג באוויר כבר מראשית השבוע... מיד הוא מתחיל לחוג סביב על מנת לנחות. נשר שני המצוי באותה עת במרחק קילומטרים, מבחין בתמרוני הנחיתה של שכנו ובלי להרבות חקר הוא חש למקום הסעודה. הנשר השלישי מרגיש בשניים שנועדו למקום אחד ומצטרף. בסוף הסיפור כבר ניצבים סביב הפגר עשרה או עשרים נשרים ובמרחק הולם מהם, כמה וכמה דיות, רחמים ועורבים המקווים אף הם ליהנות משיירי ה"קומזיץ". אף אחד לא הזמין אף אחד ובכל זאת הגיעו הכל".

האם זו התשובה לדרך שבה עוברת הידיעה על המזון שצץ בשדה האספסת בקרב המיינות, העורבים והזרונים? ובכן, איננו יודעים, אך העובדה היא שהן הגיעו ברגע מסוים ונעלמו כולן ברגע אחר.

האם כל אחד מאתנו היה עד ל"שיחה" בין העופות? כמדומני שבהחלט כן. מי מאתנו לא שמע את המיית התורים (זכרי יוני הבית) כשהם מזמינים אליהם את הנקבה? נראה שכל זכרי היונים בעולם משמיעים את אותה המיה עצמה שאכן, בסופו של דבר, משכנעת נקבה כלשהי לצעוד לעבר הזכר ההומה ולהיעתר לו.

אם כן, כעת ברור לנו שהציפורים אינן אילמות. יש להן קול ולעיתים אף קולות ערבים מאוד לאוזנינו. הן ללא ספק, כך או אחרת "מבינות" זו את זו במצבים רבים ושונים. אבל ככל הנראה, מלבד שלמה המלך, החכם מכל אדם, איש מאתנו לא יוכל לתקשר עמן בשפתן.


מעוז חביב

קיבוץ צרעה

maozhaviv@gmail.com


 

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?