ציפור חימר
בעשרות השנים האחרונות הידלדלה אוכלוסיית החמריות, וזאת כתוצאה מפגיעה באזורי הקינון. למרות זאת, עדיין ניתן לראות את בעל הכנף הייחודי הזה, הנוהג לכרוך נשל נחש מסביב לקן
רוב התמונות שמלוות את הכתבות שלי העוסקות בציפורי הארץ מגיעות מהמאגר האדיר של תמונות שצילם גיל שעני, חבר קיבוץ צרעה שהגיע אלינו מעמק יזרעאל, שם נזרעו הזרעים שעשוהו לחובב טבע מושבע ולצלם טבע. גיל מרבה לצלם באזורנו, במיוחד בעמק שורק וסביבותיו ובאזור ילדותו בעמקי הצפון: עמק יזרעאל, עמק חרוד, עמק בית שאן ועמק הירדן. צילומיו הייחודיים שובים לב ונפש והם מהווים חלק חשוב מהכתבות שלי.
לאחרונה, כאשר הגעתי אליו כדי לשלוף מהמאגר הממוחשב שלו תמונות לאחת מהכתבות, ביררתי האם יש לו תמונות של חמריה חלודת זנב. "חמריה? היה אצלנו, ממש במרחב שלנו, זוג חמריות שאכן נהגו לקנן כאן ולגדל בתחומנו את גוזליהם. ואז, הם נעלמו ואינן עוד!", התפרץ גיל בתסכול של אספן נלהב שמאוספו נעדר פריט יקר ערך.
תסכולו של גיל מרמז על מצבן של החמריות המוגדרות אצלנו היום כ"מין שעתידו בסכנה". לאחרונה התפרסמו תוצאות בדיקת עומק שנערכה בארץ לאורך שלושה דורות של חמריות, כ- 11.4 שנים, ומהן עולה כי יש ירידה של 30% (!) בהיקף אוכלוסיית החמריות המקייצות בארץ. בבדיקה צוין שנצפתה נסיגה של החמריות מאזורים בהן נהגו לקנן בעבר.
צבעי חול וחימר
החמריה המצויה או בשמה האחר המרמז כמובן על ייחודה – החמריה חלודת הזנב, היא ציפור ממשפחת החטיפתיים (יש המשייכים אותה למשפחת הקיכליים) שעל בת משפחתה, החטפית האפורה כבר סיפרנו. היא מקייצת באזור אגן הים התיכון ומזרחה ממנו לכיוון עירק, אירן ופקיסטן, וחורפת במרכז אפריקה מדרום לסהרה. שמה מזכיר את הצבע החימר בהתייחס לצבעו.
היא מעדיפה למחייתה אזורי חורש לא צפוף, אזורי שיחים נמוכים, אבל גם אזורי יערות נטועים שלא בצפיפות וכן פרדסים, מטעים וגם אזורי ודיות רחבים ובהם מים. בארץ ניתן לצפות בה החמריה, באזור הים תיכוני וכן באזור הערבתי, לאורך בקעת ועמק הירדן.
אלינו היא מגיעה כדי לעשות כאן את תקופת הקיץ, ושוהה כאן בין החודשים אפריל ועד ספטמבר. בחודשים הללו היא מקננת ולרוב מקיימת שני מחזורי קינון.
בעבר, הייתה החמריה נפוצה מאוד בכל החבל הים תיכוני וכן בנאות המדבר שלאורך נהר הירדן. בשנים שאחרי קום המדינה, התרחב העיבוד החקלאי בשטחי הגידול ברחבי הארץ והורחב השימוש בחומרי הדברה מסוכנים. מזה נפגעו בראש ובראשונה חרקים ופרוקי רגליים שונים, שמהווים את עיקר מזונה ואוכלוסייתה נפגעה מאוד. באותה התקופה, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, נעלמה החמריה לגמרי מאזור מישור החוף וכן מאזורים נוספים בארץ. החל משנות ה-70, צומצם השימוש בחומרי הדברה מסוכנים ומאז ניכרת התאוששות מסוימת באוכלוסיית החמריות, אבל כאמור, כיום היא עדיין מוגדרת כמין שעתידו מצוי בסכנה.
סימני זיהוי
סימן הזיהוי הבולט של החמריה, למעט צבעי החול שלה, הוא האופן שבו היא מחפשת את מזונה. בדומה לשחרור המקפץ, מדלג ומתעופף קרוב לקרקע כדי לתור אחרי חרק מזדמן, תולעת או שלשול, כשהוא שומר על מרחק קצר משיחים נמוכים, וברגע שהוא מבחין באות סכנה הוא מסתלק בקפיצות לעבר מסתור השיחים. ובכן, כך פחות או יותר תזהו את התנהגות החמריה.
קולות זמרתה של החמריה מזכירים את קולות הקיכלי המזמר. לא סתם העדיפו מחברי "המדריך לציפורים בישראל" לשייך אותה למשפחת הקיכליים, עליה נמנה גם השחרור ולא למשפחת החטפיתיים.
זוהי ציפור שיר וכאחיותיה הרבות כך גם גודל החמריה: אורך גופה כ-17 ס"מ, ומזה אורך הזנב בלבד כשבעה ס"מ, ומשקלה מעט מעל לעשרים גרם.
שמה העברי "חמריה חלודת זנב" ניתן לה על ידי חוקר הטבע הוותיק והידוע, ישראל אהרוני, אשר התייחס לגוון החלודה של זנבה. החמריה בולטת מאוד בצבע החימר הכללי שלה וכן, בזנבה, אותו היא זוקפת מפעם לפעם כלפי מעלה תוך שהיא פורשת אותו כמניפה ובקצהו בולט לעין מעין "דגל" שחור לבן, שצבעיו מנוגדים לצבעה הכללי של החמריה והוא מהווה סימן זיהוי מכריע.
סימני זיהוי נוספים: חלקי הגוף העליונים– חומים חלודיים, מעל העיניים – פס גבה לבנבן ואילו בגובה העיניים – פס כהה שחרחר. הגרון, הסנטר והבטן לבנים, ואילו החזה וצדי הגוף – בצבע החול. הכנפיים המכסות על הגוף חומות גם הן.
מלבד הזנב אותו הנפרש מפעם לפעם כמניפה כלפי מעלה ובקצהו הכתם השחור-לבן, לחמריה יש רגליים ארוכות למדי בהשוואה למרבית ציפורי השיר.
הן מצוידות במקור מאורך ועדין המתאים לתפיסת חרקים למיניהם. תזונתן מתבססת בעיקר על חסרי חוליות כגון: חרקים, חיפושיות, נמלים, דבורים, צרעות, שפיריות, חגבים, עשים, זחלים, פרפרים קטנים, צרצרים, עכבישים, מרבי רגליים ושלשולים. לעיתים לא תבחל גם בפירות יער וזרעים. את מזונה היא מוצאת בעיקר על פני הקרקע, ולעיתים היא תנבור במצבורי עלים יבשים כדי לגלות מה מסתתר תחתם, ממש בדומה לשחרור.
נשל הנחש
החמריה נחשבת לציפור טריטוריאלית ואינדיבידואליסטית, ולכן לא נראה אותה בחבורות גדולות. הזכר שומר בקנאות על תחום המחיה שאימץ לעצמו, לא רק בפני בני מינו אלא גם בפני ציפורים אחרות. כדי לסמן את גבולות הנחלה מרבה הזכר להתעופף נמוך-נמוך משיח לשיח על גבול הנחלה וגם לנתר על האדמה כשהוא זוקף ופורש לרווחה את זנבו, כדי להגדיל ולהבליט את מידות גופו, ומכריז שזוהי הנחלה שלו.
לאחר שהשתלט על תחום המחיה, מגיע הזמן להיווצרות בני הזוג ולדאגה להקמת הדור הבא. כאמור, לארצנו מגיעות החמריות מן הדרום וזאת החל מחודש אפריל ועד שלהי אוגוסט. הזכרים מקדימים את בואם ארצה לפני הנקבות, אך ככל שהזכר פעיל בתפיסת הנחלה, מי שתבנה את הקן תהיה הנקבה והזכר רק ילווה אותה במעשיה.
את הקן ממקמת הנקבה בדרך כלל במזלג ענפים בגובה 1-2 מטר מהקרקע. היא תבחר באזור צמחיה צפוף שיסווה את הקן, והוא יוכל להיות ממוקם על שיח, קוץ, קנים או גפנים ולעיתים רחוקות יותר אפילו בין ערימות פסולת כמעשה הירגזי.
לקן צורת סלסלה שטוחה הבנויה מגבעולים, אניצי קש, זרדים, שורשים יבשים. הנקבה מרפדת את הקן בפיסות בד, שערות ונוצות. מאפיין ייחודי לחמריה, ורק לה, הוא שלקראת סיום הבניה, תרה הנקבה אחר נשל של נחש, ומצמידה אותו אל הקן סביב-סביב.
שני מחזורי גידול
הנקבה תטיל בקן בדרך כלל 3-5 ביצים בצבע כחלחל ירקרק עם נקודות חומות קטנטנות. הדגירה נמשכת בדומה לציפורי שיר אחרות 13-14 ימים, כאשר הנקבה בלבד דוגרת ואילו הזכר דואג למזונה.
משיבקעו הגוזלים הם ישהו בקן עד כשבועיים, כאשר צמד ההורים דואג להאכלתם. לאחר סיום מחזור הדגירה הראשון ופריחת הגוזלים מהקן יבצע הזוג מחזור דגירה נוסף, ובתומו, לקראת סוף חודש אוגוסט, ייצאו ההורים והצאצאים במסעם דרומה, לאפריקה, שם יבלו את חודשי החורף, מספטמבר ועד מרץ.
כפי שציינתי, בשנים האחרונות נצפתה ירידה משמעותית בכמות החמריות המקייצות אצלנו ומגדלות כאן את הדורות הבאים. מפת התצפיות של החמריות מעונת הקינון האחרונה, שהסתיימה באוגוסט מעלה 11 תצפיות בסך הכל, מתל פאחר בצפון ועד אילת. שתי תצפיות סמוכות לאזורנו: האחת בפארק קנדה והאחרת בקיבוץ בית ניר.
על פי תצפיות אלה נראה שהחמריות עדיין נמצאות בסביבתנו וזה מעורר תקווה. אולם, עדיין יש גורמי סיכון משמעותיים בדמות ההרעלות, גדיעת החורשים, הבינוי הנרחב באזור רמת בית שמש, אשר פוגעים באזורי הקינון של אוכלוסיית הציפורים ובעלי החיים בכלל ושל החמריה בפרט, ולכן קשה לחזות עתיד וורוד גם בהקשר זה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?