קיבוץ הראל: בני זוג דרשו לקבל מגרש בהרחבה - ונדחו

^{קיבוץ הראל. צילום אבישי טייכר -  ויקיפדיה}

בית המשפט המחוזי בירושלים הורה על מחיקת תביעתם של בני זוג (השמות שמורים במערכת) נגד קיבוץ הראל, במסגרתה דרשו בני הזוג לאכוף הסכם המעניק להם קדימות בבחירת מגרש למגורים. השופט מוחמד חאג' יחיא קבע כי לנוכח העובדה שבני הזוג אינם חברי קיבוץ מדובר בתביעה תיאורטית בלבד, שבית המשפט נמנע מלדון בה.

מדובר בבני זוג שעברו להתגורר בקיבוץ הראל בשנת 2013 והתקבלו כמועמדים לחברות. בשנת 2020 נחתם בין בני הזוג לבין הקיבוץ "הסכם קדימות" שהעניק להם זכות קדימות בבחירת מגרש להקמת ביתם בקיבוץ. ב-2021 נחתם בין בני הזוג והקיבוץ  "הסכם קליטה" אשר כלל תנאים מסוימים.

לטענת הקיבוץ בני הזוג לא עמדו בדרישות של הסכם הקליטה ומשכך מועמדותם לחברות פקעה, הם לא התקבלו כחברי אגודה בקיבוץ וזכויותיהם בוטלו. בני הזוג טענו מנגד כי עומדת להם הזכות לקדימות בבחירת מגרש מבין המגרשים בהרחבה שמתכנן הקיבוץ.

בני הזוג עתרו לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין הצהרתי וצו עשה, שיחייב את הקיבוץ לכבד את "הסכם הקדימות", המבטיח להם זכות קדימות בבחירת מגרש למגורי קבע בקיבוץ.

הקיבוץ טען כי בני הזוג אינם מתגוררים בקיבוץ מזה מספר שנים, וכי תביעה שהגישו לרשמת האגודות השיתופיות בדרישה לרשום אותם כחברי הקיבוץ נדחתה עוד בשנת 2024. "הקיבוץ יכול להקצות מגרשים רק לחברים בו", טען קיבוץ הראל, "ולכן, מאחר והמשיבים (בני הזוג) אינם חברים בו, אז הסעד למתן קדימות אינו מעשי".

שופט בית המשפט המחוזי, מוחמד חאג' יחיא, החליט למחוק את התביעה על הסף. במרכז פסק הדין עומד העיקרון של "יעילות שיפוטית" ומניעת דיוני סרק. השופט חאג' יחיא קבע כי לאור התשתית העובדתית והמשפטית שהוצגה, התביעה אינה מעלה סעד שניתן ליישם במציאות.

בפסק הדין מודגש כי גורם מכריע בהחלטה היה העובדה שהזוג הגיש במקביל בקשה לרשמת האגודות השיתופיות להירשם כחברים בקיבוץ. כאמור, בקשתם נדחתה בהחלטה מנומקת שלא הוגש עליה ערעור ולכן הפכה לחלוטה. השופט קבע כי החלטה זו מחייבת, ומשנקבע שהם אינם חברי קיבוץ, זכות הקדימות בבחירת מגרשים – המיועדת לחברי הקיבוץ – אינה רלוונטית עבורם.

השופט בחן את הסכם הקדימות עצמו ומצא כי הוא קשור בטבורו להליך הקליטה לחברות בקיבוץ. משנקבע שהליך המועמדות של בני הזוג פסק ולא עברו את תקופת המועמדות הנדרשת, הרי שזכות הקדימות פקעה מיניה וביה, בהתאם לתנאי ההסכם.

השופט ציין כי בני הזוג חתומים על "הסכם תושבות" מול הקיבוץ שבו הצהירו במפורש כי אינם חברי קיבוץ וכי הם מתגוררים בו כבני רשות בלבד. כמו כן, בני הזוג אישרו כי הם כבר רכשו נכס למגורים ביישוב אחר שבו הם מתגוררים בפועל, עובדה המכרסמת בטענותיהם המקוריות.

לבסוף הדגיש השופט כי בית המשפט אינו משחית את זמנו על "דיונים אקדמיים" שאין להם נפקות מעשית. מאחר שהמשיבים אינם חברים בקיבוץ, קבלת התביעה לא תצמיח להם תועלת, שכן הקיבוץ רשאי להקצות מגרשים לחברים בלבד. בפסק הדין צוטטה הפסיקה הנוהגת לפיה "הסעד ההצהרתי נתון לשיקול דעת בית המשפט", ואין חובה להעניקו כאשר מדובר בשאלה תיאורטית גרידא.

בסופו של דבר, חויבו בני הזוג לשלם לקיבוץ הוצאות משפט מתונות בסך של 8,000 שקל. השופט חתם את החלטתו בקריאה לצדדים לנסות ולהגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט.