קפצה לביקור חטוף
היא נחתה לביקור קצר ומיד ממשיכה בדרכה לאירופה כדי להתחיל בטקס הקינון השנתי. נדיר למצוא את החטפית הזו בארצנו ומרתק לראות כיצד היא לוכדת חרקים במעופם
כאשר אני מתיישב לכתוב ולספר על ציפור כלשהי, אם זה הבולבול, השחרור, העורב או העורבני, האנפה או הסיקסק, החסידה או העגור ואחרים, ההנחה הבסיסית שלי היא שאת רובם ככולם ראיתם בעיניכם, והתרשמתם מהופעתם, מצבעיהם, מביצועיהם ומקולות שירתם. כך שכל אשר עלי לעשות איננו אלא להרחיב מעט את הידע על דרך חייה של אותה ציפור. המצב שונה לגמרי כאשר אני מתייחס לציפור או בעל חיים אחר, שרק מעטים, אם בכלל, נתקלו בו. כך הוא הדבר לגבי גיבורת כתבתנו הנוכחית הלא היא – החטפית לבנת העורף.
תזכורת לציפור זו הופיעה אצלי בווטסאפ ממש לאחרונה, בתחילת חודש אפריל, כאשר האביב נחת עלינו בכל יפעתו ובמלוא הדרו. ידיד קרוב שלח תמונת ציפור קטנה הנתונה בכף יד, ולצד התמונה שאלה – באיזו ציפור מדובר כאן?
כל מה שיכולתי לראות היה ראש, צוואר ומקור הבולטים מתוך כף היד הסוגרת על גוף הציפור. שאלתי את עצמי מתי, אם בכלל, ראיתי ראש שכזה, שחור משחור עם נקודה לבנה בגודל מטבע המתנוססת במצח, בצירוף מקור קטן, קצר ומעובה?
התחלתי פועל לפי שיטת השלילה, ברור כי לא מדובר בנחליאלי, וגם לא בסלעית השחורה, אולי חנקן נובי? אבל במצחו לא מוטבעת "מטבע" לבנה שכזו. אחרי מחשבה נוספת זיהיתי את הציפור – זוהי אחת ממיני החטפיות, ציפור שלא זכור לי שראיתיה בעבר.
מרוב התלהבות שמדובר בחטפית, התעלמתי לרגע מהקולר הלבן, העוטף את תחתית צווארה, וציינתי שמדובר בחטפית שחורת עורף. ואז הפנה ידידי הצלם את תשומת לבי לעיטור הלבן ופסק הדין נקבע סופית – מדובר בחטפית לבנת העורף.
אם כן, מישהו בישראל, איכשהו, מצא את הציפור הקטנה הזו, שכוחה לא עמד לה להימלט ממנו. ייתכן שהתעייפה בעת מעופה בן אלפי הקילומטרים מאפריקה לעבר אירופה. יתכן שבעת מעופה בשעת לילה, שהרי שציפורי השיר נודדות בלילות, נתקלה במשהו, אולי בחוט חשמל לא נראה, ונפלה. את כל שקרה לה אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא, שאם נמצאה באזורנו, בשפלת החוף או בהרי יהודה, ברור הוא שלא עלה כלל בדעתה להתמקם כאן אלא שהייתה בעיצומו של מסע ארוך מאפריקה לאירופה, אותו היא עושה פעמיים בכל שנה, הלוך ושוב.
מהי ומיהי החטפית?
החטפית לבנת העורף או שחורת העורף היא ציפור שיר קטנה יפהפייה ומלכותית, הנפוצה מאוד ב"עולם הישן" – באירופה, אסיה ואפריקה, אך לא באזורי תבל האחרים. היא ניזונה בעיקר מחרקים שאותם היא "חוטפת" באוויר ומכאן מקור שמה. שמה המדעי הוא CAPIO MUSCA ובתרגום "חוטף הזבובים". באנגלית היא זכתה לשם FLYCATCHER (ציידת היתושים) ואת החטפית לבנת הצוואר מזהים עם התוספת של המילה COLLARED ובתרגום - ציידת היתושים עטורת הקולר.
בעולם קיימים כמעט 30 מיני חטפיות שונים ולהן 56 תת מינים. מכל הללו חולפים בארץ רק חמישה מינים: חטפית אפורה, חטפית גמדית, חטפית טורקית, חטפית שחורת עורף, חטפית לבנת עורף. בישראל אנו מכירים את החטפית האפורה, שהיא אף מקייצת כאן. מכיוון שהחטפית אותה התבקשתי לזהות הייתה דווקא לבנת העורף אתמקד בה.
שמה המדעי של החטפית לבנת העורף הוא "מנקר תאנה לבן צווארון". ממדיה של ציפור קטנה זו כ-13 ס"מ אורכה, מוטת כנפיה כ-23 ס"מ ומשקלה כ-15 גרם.
לבנת העורף כמעט וזהה בכל לשחורת העורף וכל ההבדל בצבעיהן הוא שלזכר של לבנת העורף התווסף פס צווארון לבן ובולט בתחתית הצוואר השחור וכן כתם לבן גדול יותר בכנפו השחורה.
כידוע, בקרב ציפורים רבות, הופעת הזכר "מגונדרת" ובולטת יותר בצבעיו מאשר הופעת הנקבה. כך גם בקרב החטפית. צבעי הנקבה פחות בולטים והיא חומה-אפורה בחלקי גופה העליונים, צבע הגחון לבנבן-אפרפר ונוצות הכנף הן חומות כהות שבבסיסן פס לבן.
ציידת החרקים
רוב החטפיות הן שוכנות עצים שניזונות בעיקר מזבובים, יתושים וחרקים מעופפים שונים. הן תופסות לעצמן מקום תצפית על גבי ענף וכשהן מגלות באוויר חרק מעופף, הן עטות לעברו ממקום תצפיתן, מיטיבות לתמרן במעופן באוויר, חוטפות את החרק במקורן, מוחצות אותו בלחיצת מקור ובולעות אותו, או בחזרתן לענף ממנו המריאו או בעודן באוויר.
אם ברצונכם להתרשם משיטת ציד זו בסביבת המגורים שלכם, אני ממליץ לכם לצאת מן הבית ולהתבונן באוויר הפתוח יום-יומיים לאחר רדת הגשם הראשון בחורף או ליתר דיוק - בסתיו. לאחר שהשמש הפציעה וחיממה את האוויר, יתמלא החלל בהמוני מעופפים קטנטנים שכנפיהם מנצנצות במעופם, שהרי זהו מועד מעוף הכלולות של נמלת הקציר. אז תוכלו לחזות במחזה המרהיב, שבו מככבים דווקא הבולבולים המקומיים ואיתם הדרורים וציפורי שיר נוספות, שעטים לעבר החרקים המתעופפים, תופסים במקורם את המלכה המסכנה, שכל זמן חייה בעולמנו לא עולה עד לאותו רגע ליותר מדקות ספורות, ובולעים אותה בתאווה. כאמור, זוהי גם דרך ליקוט המזון הקבועה של החטפיות.
זוגיות זמנית
בארצנו החטפית היא ציפור שיר חולפת בלבד. אנו רואים אותה בעיקר במהלך נדידת האביב בדרכה לאירופה בחודשים מרץ-אפריל ובמידה פחותה בהרבה נראית פחות בנדידת הסתיו דרומה לאפריקה.
תפוצת החטפית משתרעת על פני כל אירופה, שם הן מתמקמות בעיקר בשולי יערות, בחורשים ואף באזורים פתוחים בתחומי היישובים, בשדרות ובפארקים.
תקופת הקינון מתחילה עם החזרה מאפריקה במחצית השנייה של חודש אפריל, ונמשכת עד חודש יולי. היא כוללת בדרך כלל מחזור הטלה וגידול גוזלים אחד.
את הקן ממקמת החטפית בחללים שהיא מוצאת בעצים או בקירות בתים וגם בתיבות קינון שנבנו והוצבו בגובה. בדרך כלל, את הקן בונה הנקבה מעשבים אותם היא אורגת במבנה סלסלה, ומרפדת בפנים בנוצות ובחומרים רכים. לאחר שבניית הקן הסתיימה תטיל בו הנקבה 5-6 ביצים והיא תהיה גם זו שתדגור עליהם, כשהזכר ידאג להאכילה. בתקופת הקינון, במיוחד לעת האכלת הגוזלים, החטפית איננה מסתפקת בציד חרקים ולמזונה נוספים גם גרגרים ופירות שונים.
בזמן הקינון שומרים זוג החטפיות על טריטוריה ברורה, אך בסיום תקופת גידול הגוזלים, מתלהקות החטפיות ללהקות ואינן שומרות עוד על טריטוריות זוגיות.
לאחר דגירה של כשני שבועות יבקעו הגוזלים ובני הזוג יתמידו להאכילם, וימשיכו בכך עוד ימים ספורים לאחר שהללו יעזבו את הקן. כאמור, לאחר מחזור דגירה אחד, תתלהקנה החטפיות ללהקות, תרבנה באכילה ובאגירת שומנים לקראת היציאה למסע בן אלפי הקילומטרים לאפריקה.
החטפית המקומית
בכתבה זו התמקדנו בעיקר בחטפית לבנת העורף, אבל בראש רשימת החטפיות אותן ניתן לפגוש בארצנו ציינו דווקא את החטפית האפורה. חטפית זו חסרה את היופי והאצילות של חברותיה השחורות לבנות, אבל דווקא זו, העוזבת אותנו לקראת החורף בדרכה לאפריקה, חוזרת ומקננת אצלנו בקיץ.
כאמור, חלק מהחטפיות האפורות לא רק חולפות אצלנו אלא גם מקייצות בארץ, בונות כאן את קניהן ומגדלות כאן את גוזליהן. הן עושות זאת בעיקר בצפון הארץ וכן במרכזה.
במין הזה של החטפיות האפורות, שותפים שני בני הזוג בבניית הקן, שאותו הן ממקמות בשורש הסתעפות של ענפי עץ בגובה של כשני מטרים מהקרקע.
בזמן הקינון ניתן למצוא את החטפיות האפורות בישובים חקלאיים, בחורשות עצים, בפרדסים ובמטעים. הן מתמזגות היטב בצבע גזעי העצים ולכן קשה לעיתים לגלותן אך קולן החדגוני והצורמני משהו נשמע היטב. דווקא חטפית זו איננה חוששת במיוחד מקרבת אנשים וניתן לצפות בה ממרחק לא רב.
החטפית האפורה מתנהגת בתקופת הקינון באופן שונה למדי מציפורי שיר אחרות. הזכר איננו פוצח בשיר כדי לזכות בתשומת הלב של הנקבה, ואף איננו יוצא במחול חיזור, אבל לעומת זאת הוא שותף מלא הן לתפיסת הטריטוריה והן לבניית הקן ובהמשך, כמצופה, ידאג צמד ההורים לטיפול והאכלת הגוזלים, עד שהן ההורים והן הגוזלים שגדלו יעזבו אותנו בסתיו וייצאו למסעם דרומה לאפריקה.
ערכנו הפעם היכרות עם ציפור שככל הנראה לא נרבה להיפגש בה, אבל אני מקווה שעתה, לאחר שהכרנוה, לא נופתע לחלוטין אם אכן יזדמן לנו לגלותה בעת מסעותיה דרומה או צפונה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?