דלג לתוכן העמוד
יום שישי, 29 במאי 2020
אשר שימוש בשירותי מיקום להצגת מזג האוויר

רפרוף מהיר של יופי

הצופית התגלתה לראשונה באזור יריחו ומשם, הלכה ונפוצה יחד עם התפשטות הצמחייה במרחבי ארצנו, עד שכיום ניתן ליהנות מיופייה הבוהק בצבעים מטאליים כמעט בכל פינה

‏‏צופית זכר. (צילום: מיכל כוכבא, פיקיוויקי)

"יונק דבש! הנה יונק דבש!!”, אלה הקריאות שבדרך כלל יישמעו כאשר מגלים את הצופית העדינה והיפה, כשהיא מרפרפת בינות לצמחים ולפרחים, וגופה הזעיר בוהק בשמש בגוון מתכתי כחלחל ירקרק. ואכן, אין ספק שמראה הציפור הקטנטנה מצדיק את ההתלהבות וההתרגשות שהיא מעוררת בקרב רואיה.

הצופית נחשבת לקטנה שבציפורי ארצנו לצד הפשוש הקטן. למרות הממדים הקטנים של הצופית הזכר הוא שובה את העין ממרחק בנוצותיו הבוהקות וברפרופו העדין אך המהיר והנמרץ בין פרחי גדרות החי למיניהן. לעומתו, נקבת הצופית בולטת באפרוריותה, אך גם היא, עדינה ונעימה למראה לא פחות ממנו.

הן הזכר והן הנקבה מרשימים מאוד כשהם מעופפים כפרפרים בינות לפרחי ההיביסקוס או הרוסליה האדומים, כמו "עומדים באוויר" מול הפרח, מרפרפים במהירות רבה בכנפיהם תוך שהם נועצים את מקור הסייף הארוך, הדק והקשתי שלהם עמוק לתוככי הפרחים כדי למוץ מהם את הצוף המתוק האהוב עליהם. על כן נקראת הציפור "צופית", שם ההולם אותה יותר משמה הקודם "יונק הדבש”, או משמה הערבי "מלך הפרחים".

לא על הצוף לבדו מתקיימת הצופית, כי אין בצוף לבדו לקיים את כול צרכי גופה, והיא משלימה את תזונתה בזלילת חרקים קטנים, שהם עיקר המזון בו מאכילה היא את גוזליה.

כיום נוכל להבחין בציפור ענוגה זו כמעט בכול רחבי הארץ, ובעיקר באזורים המיושבים דווקא. אבל בעבר הרחוק היא נחשבה לציפור נדירה מאוד בארצנו.

 

זן יחיד ומיוחד

 

כאשר פגש בה לראשונה חוקר הציפורים, הכומר הסקוטי המפורסם, הנרי בייקר טריסטראם בערבות יריחו, היה הדבר לתגלית מיוחדת במינה. התברר כי זן הצופית שגילה שם אינו מצוי בשום מקום אחר בעולם. (בלשון הזואולוגים – ציפור אנדמית לארץ, כשם שה"טריסטרמית", זרזיר ים המלח, הקרויה על שם אותו הנרי טריסטראם, היא אנדמית לאזור ים המלח בלבד, ושם נוכל לפגוש אותה בעלותנו למצדה, או אם ננפוש בבתי המלון של ים המלח, שם "תתנפל" עלינו כדי לזכות בשיירי המזונות שלנו). מינים קרובים לצופית שלנו מצויים באפריקה, בדרום אסיה ואפילו באוסטרליה הרחוקה, אבל, זו שלנו – שלנו בלבד היא!

משך עשרות שנים סברו חוקרי הטבע בארץ, ביניהם ישראל אהרוני רב הפעלים, שהצופית אכן שוכנת ומצויה באזור ים המלח ובקעת הירדן בלבד. אם כך, כיצד אנחנו מוצאים היום את הצופית כמעט בכול פינה בארצנו?

כדי להבהיר כיצד התרחש השינוי, אספר את סיפורו של הצלם-צפר מקיבוץ צרעה, יצחק (אלֶה) עמית ז"ל.

צופית אירופית (צילום: טינו סמית', פריאימג')

נמשכת לירוק

 

אלֶה נמנה על קבוצת הפלמ"חניקים שהקימו את הקיבוץ בשנת 1948, בשלהי מלחמת השחרור. המשימה שלהם הייתה להגן על כביש "הגבורה", הכביש החדש שנסלל לירושלים ושהחליף את "דרך בורמה" המפורסמת. הקיבוץ הוקם בראש רכס הר צרעה, שהיה אז הר קירח, ככול ההרים שסביבו.

אט אט, במשך השנים, החלו לצמוח בהר האורנים שניטעו בראשית שנות המדינה, ובשטח הקיבוץ שעבר למרגלות ההר, גדלו לתפארת העצים ושיחי הנוי שנטעו המייסדים. כעבור עשורים אחדים, הפך הקיבוץ עצמו וכך גם רכסי ההרים שסביבו, מאזור צחיח וקירח לירוק ופורח, בו ניתן למצוא הן מזון והן מסתור לבעלי כנף ולבעלי חיים אחרים.

ואז, לפתע פתאום, הופיעו להן הצופיות. כאילו ציפו בסבלנות לצמיחת העצים ולפריחת פרחי ההיביסקוס האדומים ופרחי הלנטנה הצבעוניים. אז החל אלֶה להתרוצץ מפינה לפינה בחיפוש אחר קן צופיות ראשון בקיבוץ, שהרי כידוע, אם יש קן, אזי הציפור תקעה יתד במקום וגוזליה יראו במרחב את ביתם.

חלפו חודשים ושנים וקן צופית אצלנו לא נמצא. בקיץ, בסתיו ובראשית החורף היו מופיעות להן הצופיות, ובתוככי החורף והאביב היו נעלמות. יום אחד הופיע אצלי אלֶה כשהוא צוהל: “מצאתי! גילו קן צופית בקיבוץ נחשון, 15 קילומטר מאתנו!" וחיש אץ רץ לצלם שם את קן הצופית הראשון.

לא עבר זמן רב ואחרי ציפייה רבת שנים, התגלה לו גם קן הצופית הראשון בקיבוצנו. "אנחנו על המפה!" – עלץ אלֶה ומיהר לצלם את הקן "שלנו". בשנה שלאחר מכן התגלה לו קן נוסף ובשנים הבאות עוד קנים.

לא היה ספק, הצופיות (וציפורים נוספות, העורבני – למשל) קנו להן ישיבת קבע אצלנו וזאת בעקבות הצמחייה העבותה והמזמינה של הגנים והחורשות. כך קרה גם בישובים ובאזורים רבים אחרים בארץ. להזכירכם, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שסיימה את המאה העשרים עם יותר עצים מאשר צמחו בה בתחילת המאה. כשם שכוסתה ארצנו ביערות, חורשות, מטעים ושיחי נוי, כך התפתחה גם תפוצת הציפורים ברחבי הארץ.

מטילה פעם אחר פעם. נקבת הצופית (צילום: דרור פייטלסון, פיקיוויקי)

שתי הטלות בחורף

 

את הקן הראשון שהתגלה בנחשון פקד אלֶה ממש באמצע החורף, בחודש פברואר (טבת) הגשום. כאשר התגלה הקן כבר דגרה בו הנקבה, וליתר דיוק, כבר חיממה בו את שלושת גוזליה העירומים והפצפונים, הללו עזבו את הקן בראשית חודש מרץ ופנו לדרכם.

אם ניקח בחשבון 13 ימי דגירה על הביצים, שלושה ימי הטלה לפחות ושבועיים נוספים בהם שהו הגוזלים בתוככי הקן, ונוסיף את הזמן שנדרש לזוג הצופיות לבנות את הקן, נגיע למסקנה כי הצופיות החרוצות החלו במלאכת הקינון כבר בחודש ינואר. וכך, בחודשי החורף הקרים והגשומים התבצעה הדגירה על הביצים.

מיד לאחר שהגוזלים פרחו מהקן בתחילת מרץ, סמוך לחג הפורים, הטילה הנקבה בקן מחזור נוסף של ביצים והחלה בדגירה חדשה. ימים ספורים לפני חג הפסח בקע מחזור הגוזלים החדש, ולמרות סופת גשמים חזקה שפקדה את האזור, עזבו הגוזלים את הקן בריאים ושלמים, לאחר טיפול מסור ונאמן של צמד הוריהם.

האין כול זה מפליא ומעורר הערצה? ציפור קטנטנה, שברירית ועדינה מתמודדת בלא חת כנגד איתני הטבע כדי להביא עוד ועוד דורות של צופיות לעולם. מדוע תעשה זאת?

נראה שהתשובה לשאלה הזו נעוצה דווקא בעדינותה וממדיה הזעירים. דווקא משום היותה כה קטנה ופגיעה, זקוקה היא לתעוזה ולצאצאים רבים יותר כדי לקיים את מינה. סיפורה של הצופית יכול להוות עדות לתעוזתם, עקשנותם והשקעתם של החלוצים שלנו, בוני הארץ ומיושביה, שהפכו הרים קרחים ומדבר שממה לגן פורח ומשגשג, שברבות הזמן שאב אליו גם בעלי כנף למיניהם.

 

שמחה במרפסת

 

אם תרצו ליהנות מחינן של הצופיות הנה הצעה: התקינו כלי קיבול קטן למים, מלאוהו במים זכים – ממותקים ביחס של אחד לארבע (רבע כוס סוכר לכל כוס מים), תלו את המתקן שלו במקום כלשהו במרפסת שאליו החתולים מתקשים להגיע וכעת המתינו. כעבור זמן לא רב עתידות הצופיות לגלות את ה"צוף" המתקתק שהכנתם, ומעתה תגענה עוד ועוד כדי ליהנות ממנו. ואתם תוכלו להביט במראה המלבב של הצופיות העטות על הממתק שהכנתם לכבודן.

 

מעוז חביב

קיבוץ צרעה

אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?