שלושת החללים הראשונים של מבוא בית"ר

ביוני 1954 הגיע המתח הבטחוני בקו הגבול לכלל פיצוץ. סיור של חברי מבוא ביתר שהתקיים לאורך קו שביתת הנשק הותקף ושלושה מאנשיו נהרגו

חודש מרץ 1954 מוצא את היישוב מבוא ביתר בכוננות ביטחונית מוגברת לאחר התקרית של "טבח מעלה עקרבים", שבו נרצחו נוסעי אוטובוס בדרכם לאילת, ובעקבות רצח שומר במושב כסלון בהתקלות עם מסתננים שגנבו בעלי חיים ונמלטו לכיוון הכפר נחלין. בעיתונים מדווחים על כוננות שיא במבוא ביתר, שנתפסה כ"מוצב קדמי" מול הכפר נחלין. עד מהרה חווים חברי הגרעין שזה עתה הגיעו את המשמעות של יישוב ספר.

בעקבות האירועים המדממים מאשרת ממשלת ישראל פעולת תגמול בשם "מבצע אריה" שבוצעה בכפר נחלין על ידי כוח צנחנים. במהלך הנסיגה, אנשי המשמר הלאומי הערבי הציבו מארב לכוח הישראלי, וזה הסתער עליהם בפקודתו של אהרן דוידי, וזאת בניגוד לתורת הלחימה שהייתה עד אז, על פיה יש לתפוס מחסה בעת היתקלות. ארבעה אנשי המשמר הלאומי הערבי, תושבי נחלין, ועוד חמישה חיילי הלגיון כולל קצין בדרגת קולונל נהרגו ממארב צה"ל, בעת שחשו למקום כתגבורת מבית לחם.

במהלך המבצע פתחו כוחות הלגיון באש מקלעים על מבוא ביתר. התושבים נדרשו להיכנס לשוחות והוותיקים מתארים את קולות הנפץ והירי שהרעידו את המושב במשך שעות. הפעולה הותירה את הלגיון הירדני חדור ברגשות נקם על מותם של חמישה מחייליו ובהם קצין בדרגת אלוף משנה.

עד מהרה הגיע המתח הבטחוני לכלל פיצוץ. ב-18 ליוני, כחודשיים וחצי לאחר פעולת התגמול, יצאה חולייה של חברי מבוא ביתר לסיור לאורך קו הגבול הבינלאומי. חיילי הלגיון הירדני ארבו לחולייה ושלושה מאנשיה נהרגו.

סיור קטלני

את האירוע מתאר עיתון "חרות" תחת הכותרת "יוסף דויטש, יצחק רון, משה רובין - חברי מבואות ביתר נרצחו". להלן הכתבה כפי שפורסמה:

"יוסף דויטש, יצחק רון ומשה רובין, חברי משק מבואות ביתר נרצחו ביום השבת בשעה 9 בבוקר, שעה שנתקלו במארב ערבי שהתבצר בתוך שטח ישראל ליד הכפר הנטוש אל קאבו. השלושה שאחד מהם נפצע תוך כדי קרב, נלקחו חיים אל מעבר לקווי שביתת הנשק ונרצחו בדם קר. אחרי הרצח התעללו בגופות והגוויות הוחזרו לישראל אתמול בשעה 8 בערב דרך מעבר מנדלבאום.

חוליה בת 5 אנשים חברי משק מבואות ביתר יצאה בליל השבת בשעה 2 אחר חצות לסיור בשטח הכפר הנטוש "אל קאבו", לבדוק את הפרי במטעים, ולבחון את כח אויב שהתבסס בהצטלבות חוסאן-בית לחם-קאבו. האנשים סקרו את השטח הנטוש של הכפר קאבו הנמצא בשטח ישראל, בדקו את הפרי שהבשיל והמשיכו עם השביל לכביש בית לחם. בהגיעם לגבעה שהיא גם רכס הכביש והשביל נתקלו במארב ערבי שמנה 3 כיתות מצוידות בנשק אוטומטי, ברנים ובחיפוי של מכונת יריה "זיקרוס". הערבים במארב נתנו לסיור לעבור ומיד הסתערו עליו. המסיירים תפסו מיד עמדות ונכנסו לקרב עם המתקיפים.

חברי המשק החזיקו כשעתיים וחצי מול 3 הכיתות הערביות עד שהמקלע שהיה ברשותם התקלקל. מפקד החוליה, יוסף דויטש בן 19, פקד על המקלען לסגת והמשיך בנסיגה קרבית עם אנשיו.

באותו פרק זמן, כשהגיעו הדי היריות למשק, יצאה תגבורת מן המשק למקום וגם היא נתקלה באש צלפים שתפשו עמדות מראש. התגבורת הצליחה לשחרר את הקיצוני מארבעת הנשארים והמשיכה בקרב. האש שניתכה עליהם היתה חזקה והלכה והתגברה כשנוספו למתקיפים תגבורות שהגיעו למקום. אנשיה משק שהבחינו בכוח העדיף המסתער עליהם הדפו שתי הסתערויות ואולם בהסתערות השלישית החלו לסגת. השלושה מהסיירים שנשארו בשטח מבלי יכולת לסגת, כיוון שהערבים סגרו עליהם מכל הצדדים, המשיכו להילחם בעוז.

תגבורת שניה שהגיעה מן המשק ומנתה גם חוליה של משמר הגבול עלתה לכפר הנטוש קאבו והתקדמה לאורך קו שביתת הנשק עד למקום הקרוב. בסרקם את השטח מצאו שלולית דם אחת כנראה של פצוע שנגרר כ-300 מטר מעבר לקו שביתת הנשק. במקום ניכרו סימני הקרב אולם שום סימנים נוספים של השלושה...אין כמעט ספק ששני הנותרים נלקחו חיים בידי הערבים והשלישי הפצוע נגרר וכולם הובלו אל מעבר לקווים ושם נרצחו בדם קר.

יוסף דויטש יליד ירושלים בן 19 שירת בנח"ל, יצחק דון בן 19 ומשה רובין בן 20, שניהם עלו לפני שנה מארגנטינה והצטרפו מאז עלותם למשק מבוא ביתר". ) עיתון "חרות", 19.6.54)

מתחת לידיעה שפורסמה בעיתון הודפסה האמרה הבית"רית: "אין כובשים את ראש הסלע – אם אין קבר במורד".

יוסף דויטש הי"ד 

יצחק דון הי"ד

משה רובין הי"ד

לא מתאוששים מזה

את האירוע מתאר ישמעאל בן יאיר: "אני הייתי בשמירה...הפטרול יצא לכיוון עין קאבו, הם היו ארבעה... לא היה להם מזל. ניסינו לחלץ אותם. ישראל דרובלס כמעט הלך גם כן כיוון שהוא ניסה לחלץ, כמו שאני ניסיתי להגיע, אבל הירדנים ירו במקלעים כבדים. לא יכלנו להגיע להם. אחרי ארבע שעות של חילופי יריות. הגיע הצבא, והקצין אומר לנו: תלכו הביתה. אמרתי לו, אנחנו לא הולכים הביתה - החבר'ה שלנו פה וצריך לחלץ אותם. וביחד איתי קמים עוד כמה חבר'ה. הקצין אומר לי: אם אתה נותן עוד צעד אחד - אני יורה בך. הוא אומר: אין לך מה ללכת, זה עניין של האו"ם, הם בידיים של ערבים ומנהלים משא ומתן וככה הם יחזירו אותם.  בקיצור החזירו לנו את הגוויות שלהם".

בעקבות האירוע החליטו חברי המשק לתלות על קיר הצריף בחדר האוכל את האימרה הביתרית "אין כובשים את ראש הסלע – אם אין קבר במורד"".

על התחושות הקשות בעקבות התקרית מספרת לבנה בן יאיר: "אנחנו התכוננו לחגוג שנה לעלייתנו לישראל, ובמקום זה נאלצנו לפתוח את הקברים הראשונים בבית הקברות שלנו. את ההלוויה עשה רב האסירים, הרב אריה לוין מירושלים".

ישמעאל בן יאיר: "עד היום לא התאוששתי מהאירוע הזה. אי אפשר להתאושש מזה. אנחנו היינו אחים על באמת. משה רובין ויצחק דון היו מהגרעין שלנו. ברגע שהם החליטו לעלות לארץ המשפחות שלהם לא רצו לראות אותם. לא היה להם איפה לאכול. זרקו אותם מהבית. הם היו אוכלים בבית תמחוי בצהריים, ובערב כולם היו באים אליי הביתה לאכול ארוחת ערב".

לדברי בני הזוג בן יאיר, יוסף דויטש ז"ל היה רק בן 17 בנופלו לאחר שזייף את גילו בכדי להתגייס לצה"ל. הם מספרים כי הוא הוצב במשק כחייל נח"ל וקיבל כלב שמירה לאילוף. "הכלב היה ישן איתו כל הזמן. לאחר שיוסף נהרג הכלב לא רצה לאכול עד שמת".

לבנם שנולד זמן קצר לאחר התקרית הם בחרו לקרוא יגאל-יצחק על שמו של יצחק דון ז"ל.

^{חדר האוכל במבוא ביתר עם הכתובת: אין כובשים את ראש ההר - אם אין קבר במורד.} 

סכסוך על קבורת החללים

כאמור, מבין שלושת החללים רק אחד, יוסף דויטש ז"ל היה חייל סדיר שהיה זכאי לקבורה צבאית בהר הרצל. שני החללים האחרים שהיו חברי משק לא היו חיילים ועל סדרי הקבורה שלהם נוצרה מחלוקת עזה אשר הביאה לעיכוב בהלוויות.

בתחילה הצבא סירב לערוך לשני החללים ממבוא ביתר הלוויה צבאית וטען כי הם לא חיילים. אולם כעבור דיון נוסף הודיע הצבא כי הוא נכון לערוך הלוויה צבאית לכל החללים של התקרית. הודעת הצבא נתקלה בדרישה של תנועת החירות כי מסע ההלוויה של שני החברים ממבוא ביתר יישא סמלים של תנועת ביתר, ולזה הצבא לא הסכים.

לבסוף, לנוכח התנגדות אימו של דויטש ז"ל והתנגדותם של חברי משק ממבואות בית"ר, הוחלט לקבור את דויטש בהר המנוחות ואילו את דון ורובין בטקס בית"רי שיתקיים במשק. וכך, נחנך לראשונה בית העלמין של מבוא ביתר.

(פרק מתוך ספר 75 שנה למבוא ביתר שנכתב בימים אלה)