תודה בשם אלה שאינם יכולים לכתוב תודה
משה דדון יודע שהוא נבחן על ידי הציבור שעה שעה. שעליו להתמיד בעשייה וביושרה שלו, כי במעידה אחת קטנה, איש לא יזכור לו את העשייה הגדולה.
באחד מלילות החורף הקרים בהם צנחה הטמפרטורה עד קרוב למינוס, ערכה משפחת בוסקילה ממושב תירוש הילולה לכבודו של הצדיק ר' ישראל אבוחצירא. הילולה שבה נטלו חלק בני המשפחה ומוזמנים. משפחת בוסקילה טורחת להזמין אותי בקביעות מידי שנה בשנה ואני נהנה לשמוע מגלריית הרבנים המכובדת הפוקדת את המקום בשבחם של צדיקים. בהזדמנות זו, אני גם מתמוגג מרוב נחת ממטעמיה של רחל עקרת הבית המטיבה ביום זה לבשל את הטובים שבמעדניה.הרבנים המכובדים נשאו דברי תורה כשלפתע התפרץ לתוך סעודת המצווה ראש מועצת מטה יהודה מר משה דדון. נוכחותו חיממה את האווירה והשרתה תחושת נינוחות שהייתה בה גם נימה של ביחד. מהמקום שבו ישבתי התבוננתי ארוכות באיש , התבוננות שהייתה מהולה בהערצה ובהרבה נחת. "האיש הזה". אמרתי לעצמי, "המסיים קדנציה ראשונה כראש מועצה, מעורה בחיי הקהילה שהוא משרת עד לרמות של השתתפות באירועים משפחתיים, הילולות, כנסים, חנוכות בית, הלוויות. שלא לדבר על האירועים שהוא מחויב בהם בתוקף תפקידו. האיש הזה לעניות דעתי, מכיר הכרות מעמיקה והכרות שטחית כל תושב ותושב המסתופף תחת רשותו. הוא סיים קדנציה קצרה של עשייה מבורכת העולה על כל העשייה של קודמיו בכל השנים. משה זרע בקדנציה הקצרה זרעים של עשייה אבל בעיקר זרעים של תקווה. את זרעי העשייה נזכה לקצור בעתיד ובעוד הרבה שנים אחרי שיסיים את תפקידו, משה שם לו למטרה לחסל את הפער הבלתי שוויוני שהאפיל על התנהלותה של הרשות המקומית בכל הקדנציות. חרה לו מאוד שמול צמרת היישובים החזקים והמובילים דשדשה מאחור גלריה עלובה של מושבים כמו תירוש, גפן, שדות מיכה, לוזית, אדרת , מחסיה ועוד.התושבים שחיו במושבים הללו הפסיקו להאמין ביכולת שלהם לעשות משהו. כל מי שביקר בהם לא יכול היה שלא להשתומם למראה ההזנחה והעזובה. לפני פחות משנה, הדרכתי קבוצת מטיילים במרחב שבין גפן ללוזית, את חניית הלילה עשינו על משטח הדשא הסמוך לבית העם. אני, שהכרתי את היישוב מימים ימימה, נפעמתי למראה החזות החדשה שהמושב לבש. כבישים, מדרכות, תאורת רחוב, גני שעשועים, דשאים, בתים יפים שגינות מטופחות לצידם. בבוקרו של יום השבת, התאספו ילדים והוריהם בגן השעשועים. על פניהם ניכרה ארשת חדשה של שביעות רצון וגאווה מהמראה החדש והמלבב שהמושב עטה. החזות החדשה נטעה בתושבים תקווה והם החלו לעשות לביתם ולטפח את גינותיהם. ולמה לי להרחיק לכת. מושב תירוש בו אני מתגורר, היה בתחתית סולם העזובה וההזנחה של יישובי מטה יהודה. משה דדון הרים אותו על נס, וגרם לשפיפות הגב של תושביו להזדקף. הקשישים הנמנים על גרעין המייסדים מתנהלים על המדרכות החדשות בתחושה של גאווה. הם מוקירים את עשייתו ואת מפעלו של משה, בביקוריו התכופים של משה במושבים שעברו את המהפך, הוא נוטה להתעכב ולשהות במחיצתם של הקשישים. לשמוע מהם סיפורי עבר ועל בעיות השעה, לכל אחד הוא משיב בשלווה ומבטיח לדור המייסדים שכל עוד הוא יכהן כראש המועצה הם יחיו את אחרית ימיהם בכבוד.. ההתנהלות מול גורמי הממסד במועצה נעשתה פשוטה יותר. הם כבר לא נלחמים בתושבים, הם בעדם, משה גרם להם להבין שהם נועדו לשרת את הציבור. המועצה התייעלה, הפקידים נעשו יעילים יותר, קשובים יותר. אפילו מחלקות הגבייה והבנייה שהיו ידועות בעבר בקשיחותן ובאטימותן הפכו היום למקומות שנעים לבקר בהם והם מעניקים תחושה של "אנחנו לא נלחמים בכם, אלא מבקשים לעזור לכם" למי שאינו מכיר את משה דיו, המפגש הראשוני אתו חושף בחור שטותניק, ליצן חצר, אבל מתחת לחזות השטותניק מסתתר איש רב פעלים , מלא חזון ועשייה. העבודה שלו היא סגפנית וקשה. משה יודע שהוא נבחן על ידי הציבור שעה שעה. שעליו להתמיד בעשייה וביושרה שלו, כי במעידה אחת קטנה, איש לא יזכור לו את העשייה הגדולה. הציבור לא הצביע עבור משה, משה לא עמד להצבעה, משה נבחר. מפעלותיו ומעשיו הם אלה שעמדו לו במבחן השעה. בשם אותם ראשונים מייסדים במושב תירוש שאינם יכולים לכתוב תודה אני מבקש להודות לו ולאחל לו שנים רבות של עשייה ושל בריאות
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?