להילחם עבור מי שנלחמים עבורנו

יש בה בפתיחתה של שנה רצון להתחדשות, נכונות לסכם ולעבד את שהיה ולקבל על עצמנו את שיהיה.

ומה נשתנה בפתיחת שנה זאת מכל השנים האחרות?

אני חושבת שהיא מעירה בכולנו את הזיכרון הנאיבי על המעמד שבו היינו נתונים ממש לפני שנה, שלא ייחלנו ולא ידענו על האסון הגדול שמתרגש לבוא עלינו כאומה.

בעודי מעלה על הכתב את המילים הללו, הזיכרונות שלי מלווים את השנה שחלפה,

את ההתמודדות שלי כאמא צעירה, שבימים כבשגרה מגוננת על ילדיה מחלומות על מפלצות מתחת למיטה, ובשנה האחרונה מתמודדת עם שאלות של ילדים רכים שמעידות על תחושת הרדיפות ועומק ההבנה. "אמא למה יש רעים בעולם, ולמה דווקא אותנו".

את הדאגה כאחות בכורה לאחיה הלוחמים שמגנים בגופם על המדינה, החשש, הגאווה, הרצון לשמוע את קולם, לקבל מסר מעומקי הלחימה, לדמיין מה אם... ובאחת לעצום עיניים ולגרש בכל הכח כל מחשבה רעה.

את המפגש עם כל כך הרבה אנשים טובים, הרגשת הרוח הגדולה שבעמנו, וקבלת זריקה של כח ותקווה.

את הרצון לזכור ולהזכיר לעצמי מדי יום את הנופלות והנופלים, החטופות והחטופים, "אבות ובנים, סבתות ונכדים" את השתדלות שלא להתכהות, שלא לפסוח על פניהם היפות והטובות הנישאות על סטיקרים ומודעות, לחמול ומצד שני להדחיק... להדחיק ולהדחיק...

מציאות המלחמה בשנה שחלפה הביאה להקבלה מצערת בין שני תפקידיי העיקריים במועצה, צעירים והנצחה.

הקבלה כל כך דיכוטומית ובשנה זאת כל כך קרובה, כי הרי מה בין צעירים שנמצאים בשיא חייהם, שעוד מגבשים את חלומותיהם לסוף?

במפגש עם המשפחות השכולות, עם עיניהן הטובות והחסרות הבנתי שעליי להיות עבורן ולאפשר להן להחיות את יקיריהן בקרבנו האנשים שפספסנו אותם ולא זכינו לפגוש בהם. מצאתי שיש בה בהנצחה מעט מן הנחמה ואני רוצה לקוות שהעיסוק בה יפיח במשפחות ולו במעט את התקווה להאמין שכמו שהחיים והמציאות הביאו אותם לתהומות של כאב, כך הם יכולים להגיע לפסגות של שמחה.

זהו בעצם תמצית סיפורו של הדור הצעיר של המדינה שלנו, הדור אשר נפגע יותר מכל קבוצת גיל אחרת בכל כך הרבה מישורים במלחמה, שכונות דור צעיר ביישובי העוטף שנשרפו על יושביהן, חטופות וחטופים צעירים, שורדי ונספי נובה, הורים לילדים רכים שעזבו את ביתם והתגייסו לשירות מילואים, צעירים שעלו למטוס הראשון לארץ והצטרפו לאחיהם הלוחמים, אחים וחברים שכולים שאיבדו את חבריהם הקרובים, אלמנות שעוד היו בשנה הראשונה לנישואין ומספר שמפלח את הלב של חללים.

נתונים אלו הביאו את צוות מרכז הצעירים לייצר עבורם מענים מגוונים, תפקידנו הוא לחזק ולהילחם עבור מי שנלחמים עבורנו, לחבוש פצעים שקופים ולייצר ממש פה, בבית הזדמנויות לבניית חוסן אישי וחברתי, ממרחב נשימה מרפא לקבוצות לעיבוד חוויות ללוחמות וללוחמים, ממפגשים זוגיים לשבים הביתה אשר באים לאפשר שיח ולגשר על הפערים ועד שי להוקרת תודה שהגיע עד פתחי הבתים.

ובפתחה של שנה זאת אשר אנו עומדים בשערה בעודנו בלחימה, אקרא בכל לב

שלמסע הזה יהיה סוף טוב, שכל מה שאנחנו עוברים בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

שיחזור הבטחון לארצנו, שנהיה טובים, שנאיר פנים שנזכור שהיחד שלנו הוא הכוח שלנו, שחיילנו ישובו לשלום לביתם, שפצועי המלחמה בגופם ובנפשם יקומו ויתרפאו מחוליים, שהחטופים ישובו בריאים ושלמים לחיבוק משפחתם, ושתהיה תקווה למשפחות ששכלו את כל עולמן. בתפילה לשנה שונה, 

ליבנת כהן, מנהלת מח' צעירים ומרכזת תחום הנצחה

תושבת צלפון