השקר הגדול שמסתתר מאחורי המילה - פלשתינה

אחרי מרד בר כוכבא רצו הכובשים הרומאים למחוק את הקשר של היהודים לארץ יהודה ונתנו לה את  השם "פלשתינה". במהלך 2000 השנים שבאו לאחר מכן אחזו הכובשים השונים בכינוי הזה כדי להימנע מהאמת – ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי !

מפת פלשתינה שהוכנה על ידי אורליוס, 1570 (ויקיפדיה) 

100 ימים מלאו לזוועות הטבח שערכו לוחמי ארגון הטרור חמאס בתושבים השלווים של יישובי עוטף עזה, בחוגגים התמימים במסיבת "נובה" ובחיילי צה"ל המופתעים. מפלצות אדם שרצחו וטבחו מעל 1200 איש ואשה, תינוקות וילדים, נשים הרות וזקנים, משפחות שלמות על ההורים והילדים. והפוגרום הזה שמפלצתיותו מקפיאת הדם החניקה את גרונם של הישראלים זכה למרבית הזוועה לתמיכה של רבים בעולם, אשר שמחו על המעשה הברברי ומביעים מאז ועד עתה תמיכה בארגון הטרור תחת הכסות של תמיכה ב"פלשתינים".

משתאים ונדהמים צפינו במסכי הטלוויזיה שמלאו בהמוני מפגינים שהחלו יוצאים לרחובות בבירות אירופה וצפון אמריקה במספרים הולכים וגדלים כשהם מניפים כרזות ודגלי חמאס ואש"ף וזועקים בקולי קולות את הסיסמא "מדינה אחת מהים עד הנהר" שמשמעותה חיסול מדינת ישראל ותושביה.

אם למדנו משהו מהתגובה הנוכחית בעולם למעשי הטבח שעורכים הפלשתינים מזה יותר ממאה שנים ביהודים הוא, ששנאת יהודים היא לא נחלת העבר וכי שואת יהודי אירופה היא אות ותמרור לכך שיש לא מעטים שהיו רוצים לראות את חיסולם של היהודים בעולם.

שנאת ישראל ושנאת יהודים היא כיום חלק בלתי נפרד מהתנועות ה"ליבראליות" וה"שמאלניות" בעולם המערבי, וזאת למרות שאינטלקטואלים יהודים היו מרכיב מרכזי בהקמתן של תנועות אלה וחלקם משמשים בהן גם כיום. בלב נחמץ ראינו כיצד אפילו התנועות לשחרור האשה נמנעות מלגנות את מעשי האונס והטבח שערכו מפלצות החמאס בקורבנותיהם הישראלים, וכיצד ראשי המוסדות האקדמיים בארצות הברית אינם מסוגלים לומר בפה מלא שמדובר בפשעים כנגד האנושות.

הדיון המזעזע בבית המשפט הבינלאומי בהאג מצטרף למנין המעשים הנפשעים שמבוצעים מדי יום כנגד ישראל משום שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית. על גופות הנטבחים הישראלים בעוטף עזה עומדים שופטי בית הדין הזה, באדרתם המשפטית וחולצותיהם הצחורות והמעומלנות, ודנים בקור רוח בשאלה: האם ישראל אשמה ב"רצח עם". ועדיין לא חלפו אפילו ארבעה חודשים לפוגרום.

שנאה ובורות

שנאת יהודים ושנאת ישראל יש כאן למכביר, אבל מעבר לכך קיימת כאן בורות מוחלטת באשר למקומה של מדינת ישראל בתולדות ההיסטוריה של המזרח התיכון בכלל ושל ארץ ישראל בפרט. בזכות הבורות הזו, שמצטרפת לשנאה המושרשת בקרב שכבות נרחבות בעולם המערבי, מצליחה התעמולה הערבית לשכנע רבים מקרב מי שבקושי יודעים היכן נמצאת ארץ ישראל על המפה, בטענה הכוזבת שמדינת ישראל הוקמה על "חורבות מדינת פלשתין" וכי הישראלים ה"קולוניאליסטים" גירשו את ה"ילידים" הפלשתיניים שהתגוררו כאן משחר ההיסטוריה והפכו אותם לפליטים חסרי כל. איזה סיפור נהדר שכולו שקר וכזב מתחילתו ועד סופו.

כדי להבין את האופן שבו הוקמה מדינת ישראל כדאי להתמקד בעובדות ההיסטוריות. עובדה היסטורית ראשונה היא שמעולם לא הייתה קיימת מדינה בשם פלסטין או פלשתינה וכי ההגדרה "פלשתינאים" היא פרי באושים של המנדט הבריטי בארץ ישראל שניתן לאימפריה הבריטית אחרי מלחמת העולם הראשונה.

עובדה שניה – המושג "פלשתינה" הונצח רק בשנת 135 לספירה וזאת על ידי השלטון הרומאי אשר כבש את ארץ יהודה והשתלט עליה לאחר מלחמה קשה במורדי מרד בר-כוכבא.

המצאה של הרומאים

הרומאים היו כה מזועזעים מהמלחמה הקשה שמורדי בר-כוכבא כפו עליהם, שעלתה להם בקורבנות רבים מבין חיילי הלגיונות, עד שגמרו בדעתם למחות כל זכר לממלכת יהודה.

בתום המרד וההשתלטות על ירושלים, ולאחר שהקרב האחרון הכריע את המורדים ביישוב "ביתר", חרשו הרומאים את ירושלים, אסרו לכנות אותה בשמה המקורי וקראו לה בשם "איליה קפיטולינה", ובנוסף אסרו להשתמש בשם פרובינקיית יהודה (יודאיה) וכינו מעתה את ארץ ישראל בשם "פלשתינה".

המונח "פלשתינה" מוזכר לראשונה על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, ומתייחס רק לאזור החוף הדרומי של ארץ ישראל, שם חיו ה"פלשתים". השם שבו השתמש הרודוטוס נזכר גם אצל אריסטו ומופיע בספרות ההלניסטית בהתייחס לחופה הדרום-מערבי של הארץ.

הסופרים היהודים, בני המאה ה-1 לספירה, פילון ויוסף בן מתתיהו', השתמשו בחיבוריהם ביוונית במונח "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" וזאת כדי לציין את ארץ ישראל כולה, שהייתה אז חלק מ"סוריה הגדולה" וכדי להבחין באופן נוח בין "יהודה", שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.

כאמור, השם "פלשתינה" הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשפרובינקיית יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלשׂתינאית", או בקיצור "פלשתינה".

שינוי השם מ"יודיאה" (יהודה) ל"פלשתינה" נועד לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם. לעיתים שולבו המונחים – למשל, הגאוגרף פתולמאיוס התייחס לאזור כ"פלשתינה יודיאה" (פלשתינה־יהודה).

מפריחה גדולה לחורבן

מקובל לספר את הסיפור על האופן שבו ננטשה הארץ על ידי תושביה היהודיים כסיפור של הגלייה. אולם עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות מעידות כי גם אחרי מרד בר כוכבא, שלאחריו עשרות אלפי יהודים ויהודיות נלקחו כעבדים וכשפחות לרומא, נותרה בארץ ישראל אוכלוסייה יהודית בהיקף משמעותי אשר התגוררה בעיקר במרכז הארץ ובגליל. כלומר, ארץ ישראל כלל לא ננטשה במהלך המאות הראשונות לספירה, ויהודים המשיכו להתגורר בה וליצור את התרבות היהודית שעליה מסופר במשנה.  

בשנת 326 הגיעה לארץ ישראל הלנה, אם הקיסר הביזנטי, קונסטנטינוס. הלנה הגיעה לארץ ישראל בעקבות החלטתו של קונסטנטינוס להתנצר, ולפי בקשתו של הבישוף של ירושלים למצוא את המקומות הקדושים לנצרות.

הלנה סימנה את המקומות הקדושים ובהם: מקום קבורתו וצליבתו של ישו ומקום לידתו של ישו (שנקבע בבית לחם הסמוכה לירושלים, למרות שישו היה גלילי וככל הנראה מקום הולדתו קשור לבית הלחם הגלילית הסמוכה לנצרת). דוגמא לאופן שבו הכתיבה הלנה את הגדרת המיקומים ניתן לראות בכך שהיא קבעה כי מערת אליהו המצויה בהרי הכרמל נמצאת בדרום ירושלים ושם הוקם מנזר "מר אליאס".

כאמור, מסע הצליינות של הלנה החל את תקופה שבה ניסו ראשי הכנסייה הנוצרית להפוך את ירושלים לעיר נוצרית ולמוקד לעלייה לרגל של מאמינים נוצרים. רבים מתושבי האימפריה היו כבר נוצרים באותה עת, ובמהלך מאה השנים הבאות התנצרו רבים נוספים, ובכללם רבים מתושבי ארץ ישראל וירושלים.

שמה של ירושלים שונה מהשם הרומי "איליה קפיטולינה" לשם הנוצרי "אגיה ירוסלימה" (ירושלים הקדושה ביוונית).

המגיפה היוסטיניאנית

במהלך המאה הרביעית והחמישית לספירה עברה ארץ ישראל בום כלכלי אדיר, כאשר מליוני צליינים נוצריים נהרו אליה ועד היום ניתן למצוא מאות אתרים שנבנו על ידם.

המשבר הגדול בתנופת האיכלוס והפריחה של ארץ ישראל תחת השלטון הביזנטי הגיע במאה השישית לספירה וזאת על רקע התפשטותה של "המגיפה היוסטיניאנית" בכל רחבי אירופה והמזרח התיכון. המגיפה שחיסלה כמעט שני שליש (!) מהאוכלוסיה של האימפריה הביזנטית הותירה את האימפריה חלשה מאוד, ועל רקע זה היא הלכה וקרסה מול התקפות השבטים הברבריים שהגיעו ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.

ניתן לשער שגם האוכלוסיה היהודית שחייתה עד אז בארץ ישראל חיפשה מקום מפלט מהמגיפה הנוראית, וככל הנראה, רבים מאלה שנותרו בחיים נמלטו למקומות שונים ברחבי הים התיכון. בכל מקרה, כבר אז היו היהודים בגדר דת נרדפת על ידי הנוצרים והתיישבותם ברחבי האימפריה הביזנטית הייתה לצנינים בעיניהם.

עליית האיסלאם ממדבריות ערב

קריסתה של האימפריה הביזנטית במהלך המאה הששית לספירה העלתה כוח חדש שהגיע ממדבריות ערב – דת האיסלאם ואיתה המוסלמים. ארץ ישראל התרוקנה מרוב תושביה ומסע הכיבוש שלה על ידי המוסלמים בשנת 638 לספירה היה קל ונטול קרבות משמעותיים.   

אחד הסממנים הבולטים לכיבוש המוסלמי, שהוא זר לטבעה של ארץ ישראל ולמורשת ההיסטורית שלה, הוא ההרס שציוו המוסלמים על תעשיית היין המקומית.

כידוע, ארץ ישראל הייתה מפורסמת בתעשיית היין שבה במשך אלפי שנים. יש עדויות לתעשיית יין מפותחת מאוד בארץ ישראל החל מהמאה ה-13 לפני הספירה. היין שימש את היהודים כחלק מהפולחן בבית המקדש ומאוחר יותר כחלק מהפולחן שהתפתח לאחר חורבן בית המקדש. הנוצרים הפכו את היין לקדוש וציוו על המאמינים לשתות יין לזכרו של המשיח ישו. המוסלמים החליטו להתנכר ליין ולאסור את השימוש בו.

כך, למרות אלפי שנים של ייצור יין, והיותה של ישראל מדינת ייצוא יין משובח לכל רחבי המזרח התיכון, אפשר לראות כיצד לאורך שנות הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל הלכה תעשיית היין המפותחת ונהרסה באופן שיטתי כשהמוסלמים אוסרים על פעילות של היקבים ומונעים את השימוש ביין. בכך הוכיח הכיבוש המוסלמי את ההתנכרות שלו למורשת של חבל הארץ אותו כבש.

צלבנים וכיבוש מחדש

הכיבוש המוסלמי הותיר את ארץ ישראל חרבה ושוממת. 400 שנים של כיבוש מוסלמי ופגיעה באתרים הקדושים לנצרות גרמו לכנסייה הנוצרית, שהלכה והתחזקה באירופה, לעודד את מסעי הצלב, שבמהלכם נכבשה הארץ על ידי צבאות של נוצרים צלבנים, שהגיעו ממערב ומרכז אירופה והקימו כאן את ממלכתם למשך כמעט 200 שנה, למן 1099 ועד כמעט 1300, אז החזירו המוסלמים בראשותו של צלאח-א-דין את השליטה באזור זה לידיהם.

בין המוסלמים לבין עצמם לא שרר שלום, לא אחדות ולא שלווה. למרות שהיו בני דת אחת נלחמו צבאות של מוסלמים אלה באלה, מלחמות עקובות מדם ורוויות תאוות כוח, שלטון וכיבוש. בשנת 1517 כבשו התורכים את ארץ ישראל מידי הממלוכים, והשליטו את האימפריה העותומנית למשך 400 שנה.

בשנים שבהם שלטה האימפריה העותומאנית בארץ ישראל, הלכה הארץ והידלדלה, הלכה וחרבה, אוכלוסייתה קטנה, אדמותיה שממו ואוכלוסייתה הייתה מעוטה, ענייה מרודה ומזת רעב. מנקודת המבט של העותמאנים לא הייתה ארץ ישראל אלא פלך זניח וחסר חשיבות שהוגדר באופן כללי כדרום סוריה ונשלט מהעיר דמשק.

ספרו של רולנדו שפורסם בסוף המאה ה-17 (ויקיפדיה) 

מחקר מהמאה ה-17

חוקרים שביקרו בארץ ישראל במהלך 400 השנה האחרונות מעידים על הארץ השוממה והחרבה. אחד הראשונים שבהם הוא החוקר האיטלקי אדריאני רלנדי שפירסם את הסיכום של ביקורו בארץ בספרו PALAESYINA EX MONUMENTIS שנכתב בשפה הלטינית.

רלנדי היה מלומד מהשורה הראשונה שהכשיר עצמו בקפדנות למשימה שנטל על עצמו והיא – חקירת ארץ הקודש. הוא היה גיאוגרף וקרטוגרף מדופלם, שלט בשפות רבות שאותן למד וביניהן – עברית, ערבית  ויוונית עתיקה וזאת בנוסף לשפות האירופאיות המדוברות בתקופתו.

למסעו בארץ הקודש יצא רלנדי בשנת 1695 כאשר הארץ הייתה נתונה לשלטון העותומני כבר קרוב למאתיים שנה.  במשך ביקורו סקר כ- 2500 מקומות ישוב או שרידיהם, הן כאלה שהוזכרו בתנ"ך, במשנה או בתלמוד והן במקורות נוספים במיוחד ביזנטיים או יווניים. בכל ישוב בו ביקר הוא בחן ובדק את הקשר לשם המופיע בכתובים. אם מקור השם היה יהודי הוא ציטט בסמוך לו, אף בעברית, את הפסוק המתאים שמצא בכתבי הקודש. אם מקור השם היה יווני או רומי הוא ציטט את הקשרו ביוונית או בלטינית. בנוסף לכך הוא הקפיד לערוך סקר, מעין מפקד אוכלוסין בכל ישוב בו ביקר ואותו סקר.

רלנדי קבע כי לאף ישוב בארץ ישראל למעט אחד (רמלה) אין מקור שם ערבי והמקור של הרוב המוחלט של הישובים הוא עברי, יווני או לטיני-רומי. אפילו שמות כגון: עכו, חיפה, יפו, נבלוס, ג'נין, רמאללה ועוד אינם בעלי שורשים היסטוריים ערביים. דוגמא מובהקת לכך היא העיר רמאללה, אשר רולנד מצא שהיא קרויה בשם בתא'לה שהוא סירוס השם בית אל. רק מאוחר יותר, וככל הנראה כדי להסוות את הקשר היהודי לשם העיר, שונה שמה של העיר לרמאללה.

רולנד מצא את הכפר הערבי אישואה, שבעבר היה קרוי בפי הערבים בשם אישואל, ולפני כן נקרא אישתואל, ומכאן לא קשה להבין שמדובר באשתאול המוזכרת בתנ"ך.  והכפר השכן לאשתאול נקרא בערבית – סרעה, שיבוש של השם המקורי - צרעה. וכבר ספר שופטים מציין שהדמות האגדית, שמשון הגיבור, נקברה בנחלת הקבר של מנוח אביו, בין צרעה לאשתאול.

המסקנות הכלליות של רולנד היו שארץ ישראל ששפעה חיים בעברה הפכה לארץ שוממה, ברובה ריקה מתושבים, ותושביה המועטים התרכזו בעיקר בערים כירושלים, עכו, יפו, צפת, טבריה ועזה. הוא טען בספרו שמרבית תושבי הערים הללו היו יהודים ונוצרים ושהמוסלמים היו המיעוט, רובם בני שבטים בדואים, שהגיעו לארץ כשבטים נודדים וכפועלים עונתיים ששימשו כוח עזר לעבודה חקלאית או לבניין.

בנצרת מונה רולנד כ- 700 תושבים רובם המחלט נוצרים. בירושלים הוא ספר כ- 5000 תושבים, רובם יהודים ונוצרים מעדות נוצריות מגוונות. בעזה הוא מצא כ- 550 תושבים, כמחציתם יהודים ורוב השאר נוצרים. רוב היהודים עסקו בחקלאות והנוצרים במסחר, ולא היו בה מוסלמים כלל.

הסיור של מארק טווין

החל מראשית המאה ה-19, החלו לפקוד את הארץ צליינים נוצריים במספרים הולכים וגדלים כאשר פני רובם היו לירושלים, והעניין בארץ הקודש ברחבי העולם הנוצרי החל גובר. החוקר העברי  פרופ' יהושוע בן אריה  סקר את עבודתם ותרומתם של כ-200 חוקרים שביקרו בארץ במרוצת המאה ה-19 ופרסמו בעולם את תוצאות מחקריהם.

ברצוני להתייחס דווקא למי שביקר בארץ לא כחוקר אלא כסופר שנשלח ארצה על ידי עיתון שראה אור בסן פרנסיסקו, ארה"ב, כדי לספר את סיפורה של קבוצת הצליינים המאורגנת הראשונה שייצאה למסע מאמריקה לארץ הקודש בשנת 1867. זהו הסופר האמריקאי הידוע מארק טוויין ("תום סוייר") אשר נפלה לידיו הזדמנות לא שגרתית  והוא הוזמן להשתתף במסע - חינם אין כסף, בתמורה לכך שישלח כתבה שבועית לעיתון שבה יתאר את קורותיו וקורות המסע.

בחודש יוני 1867 אכן חצתה אניית הקיטור בעלת השם הנוצרי הברור "קוויקר סיטי" את האוקיינוס האטלנטי כשעל סיפונה משלחת של צליינים אמריקאים חדורי אמונה נלהבת לקראת המפגש עם ארץ הקודש. מרק טווין, היה אדם ספקן והיה רחוק מאוד מאמונה דתית נלהבת. הוא לא אכזב את שולחיו ומידי שבוע שיגר כתבה לעיתון, שלאחר מכן פורסמו בספר עב כרס בשם שמרמז להומור ולסרקזם המפורסמים של טווין  – "מסע תענוגות לארץ הקודש" (תורגם לעברית בהוצאת אריאל)

האנייה הגיעה בתחילה לנמל ביירות, שם פרשה ממנה קבוצה של שמונה צליינים וביניהם מרק טווין אשר יצאה למסע בן חודש ימים על גב סוסים, במסלול מבירות לדמשק ומשם לעמק החולה, לכפר נחום שעל הכינרת, העיירה מגדל, טבריה, נצרת, שכם, ירושלים, יריחו, ואז לנמל יפו, שם עלו על האנייה שהחזירה אותם לארה"ב.

ארץ שוממה מתושבים

להלן כמה תיאורים בודדים מתוך ספרו שבהם צייר באופן חד ובהיר את המראות שראה, התחושות שחש. והמציאות בה נתקלו הוא וחבריו למסע.

את המפגש עם הראשון של הקבוצה הרכובה עם תושבי הארץ המקומיים בעמק החולה מתאר כך מארק טווין: "עשינו כמה מילין בארץ שוממה שאדמתה דשנה אולם כולה עשבים שוטים, מרחב שקט וקודר שלא ראינו בו אלא שלוש נפשות – ערבים שלגופם רק כותונת ארוכה וגסה, כחולצות הפשתן ששימשו אצלנו בגד קיץ יחיד לילדי הכושים במטעי הדרום. הללו היו רועים והלכו קסם על עדריהם בחליל רועים מסורתי, כולו עשוי קנה סוף המפיק מוסיקת שאול תחתיות למהדרין, כזו שכמה ערבים מפיקים מגרונותיהם. לטאות אפורות, יורשות החורבן, הקברים והשממה הזדחלו אנה ואנה בין הסלעים או רבצו דומם והתחממו בשמש. מקום שם שרר השגשוג – ודעך, מקום שם פרחה התהילה – ושקעה. מקום שם שכן היופי – ונגוז. מקום שם שררה השמחה – והתחלפה בתוגה. מקום שם פיכו החיים בהוד והדר והדממה והמוות כבשו את מקומם".

ממרומי אצבע הגליל רכבה הקבוצה לעבר הכינרת כדי לפקוד בראש ובראשונה את כפר נחום, אזור בו פעל רבות ישו הנוצרי ומשם פנו לכפר מגדלא, הלא היא המושבה מגדל שעל שפת הכינרת. כך תיאר טויין את הביקור במקום:

"מגדלא היא מקום עלוב. כפר סורי במלוא מובן המילה. פירוש הדבר שהוא מכוער, מצופף, מזוהם, בלתי נוח ונאלח, בסגנון הערים שעטרו את הארץ מאז האדם הראשון. רחובות מגדלא רוחבם בין שלוש לשש רגליים. (מטר עד שניים). והם מצחינים בסחי. גובה הבתים בין חמש לשמונה רגל, וכולם עשויים במתכונת שרירותית אחת – בתבניתו המכוערת של ארגז. הכתלים משוחים בטיח לבן וחלק מעוטרים ברוב טעם, למעלה ולמטה בפרסקו מיוחד – דסקיות צואה של זבל גמלים שהודבקו עליהם כדי לייבשן. דבר זה מעניק לבניין צורה רומנטית, כאילו נוקב ככברה  בכדורי תותח ומשווה לו אווירה קרבית. ... אין כמעט עץ בארץ ישראל ואפילו לא שמץ עץ לבזבזו  על אש, ואם תיאורי היה ברור כל צרכו תבינו  עתה כי דיר מרובע שטוח גג מעוטר פרסקו שברום כתליו סוללות וצריחים נישאים על גללי גמלים מעניקים לנוף נופך מרהיב וססגוני מאוד. בבקתה סורית אין חלון ואין ארובה. ארץ ישראל לא השתנתה במאום מאז ימי המשיח... לא בהליכות, לא במנהגים, לא באדריכלות ואף לא באנשים. אכן, מראה עלוב למדי  של אתר היסטורי שהיה רב חשיבות בעבר".

ממגדלא המשיכה החבורה הרכובה לטבריה. מרק טווין אכן התכונן היטב לביקור בטבריה ולמד על ההיסטוריה המפוארת שלה והנה הוא מסכם את התרשמותו: "הננו חונים עתה בטבריה, בקרבת חומותיה. יצאנו ללב העיר לפנות ערב והסתכלנו בתושביה. הללו הם יהודים, ערבים וכושים (....) כולם מכוערים ביותר. הסחי והעוני הם גאוותה של טבריה...".ועוד" "נקישת פרסות הסוסים העירה את האוכלוסייה  המטופשת, והללו יצאו, זקנים וזקנות, נערים ונערות, סומים ונכים, כולם לבושי בלויים מזוהמים, אכולי כינים ותולעים ובקשו בעיניהם המתחננות – נדבה ומגרונותיהם בקעה פה אחד תרועה מכאיבה העולה ובאה מעמקי שאול: "חוואג'ה בקשיש, חוואג'ה בקשיש".

כל המעוניין להמשיך ולהתרשם ממפגשו של טווין עם הארץ ותושביה, בנצרת, בשכם, בירושלים מוזמן לקרוא את ספרו. בעיקר הדבר מומלץ לכל מי שטוען כי "היהודים כבשו את פלסטין".

מהגרי עבודה מהמזרח

כדאי לציין כי כ-15 שנים לאחר ביקורו של טוויין בארץ ישראל החלו ראשוני העלייה הראשונה, פליטי הפוגרומים של הקוזאקים הפולניים והרוסיים של 1881 הידועים בשם "סופות בנגב", לברוח אחוזי אימה למקום היחידי שבו הכירו כמולדת – ארץ ישראל.

אם כן, מעולם לא הייתה "מדינת פלשתינה" והמהגרים הערביים שהגיעו לכאן כמהגרי עבודה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הם בוודאי לא "ילידים", והוותק שלהם בחבל הארץ הזה אינו שונה מהוותק של המהגרים היהודיים שהגיעו לכאן. ליתר דיוק, למהגרים הערביים והבדואים יש מדינות משל עצמם, ואילו למהגרים היהודיים אין מדינה ! 

את המהגרים הערבים שהיגרו לישראל מרחבי המזרח התיכון, ממדבריות ערב וממצרים, מעיראק ומסוריה, מלבנון ואפילו ממדינות הקווקז, איחדה הדת המוסלמית, השימוש בשפה הערבית והתרבות המזרח-תיכונית. הם באו כיחידים ועד היום הם מתנהלים כחמולות מבודדות שעוינות זו את זו. עם ההגירה היהודית הם הבינו כי אין להם כל זכות טיעון על חבל הארץ הזה מול היהודים שחזרו למכורתם – וכך התפתח השקר המכונה "פלסטין" ואליו הוצמד השקר הנוסף "העם הפלסטיני".

שני השקרים הללו נזונו במשך המאה ה-20 מתחושת הלאומיות הפאן-ערבית שאחזה במדינות ערב לאחר מלחמת העולם הראשונה, והלאומנים המוסלמים שדרשו לסלק כל נוכחות לא-מוסלמית מרחבי המזרח התיכון. את השקר הזה מספרים עד היום מוסלמים מכל האזור, ובהם גם התורכים (שכלל אינם ערבים והם היו שנואים על ידי המהגרים הערבים שהגיעו לכאן בתקופת העותומאנית) והאיראנים (שגם הם אינם ערבים).

האנשים המכנים עצמם פלשתינים יודעים כי ללא טיפוח השקר והכזב אין להם כל זכות טיעון על הארץ ולכן הם נצמדים להגדרות הללו. מכאן כמראה צמחה תודעה "פלסטינית" שאין להתכחש לקיומה. אלא שמדובר בתודעה שנוצרה במהלך מאה השנים האחרונות, במקביל לחזרת העם היהודי לארצו ויישובה של ארץ ישראל על ידי התנועה הציונית.

את האמת ההיסטורית הזו רבים בעולם הגדול אינם יודעים ואינם רוצים לדעת. אבל, מן הדין שאנחנו, מי שהקימו את מדינת ישראל המודרנית והקיזו דם כדי לתת ליהודים מקום מקלט משנאת היהודים, נדע ונשנן את האמת הזו, ולא ניתן לאף אחד הזכות להמשיך ולעוות את האמת ההיסטורית ולכזב מעל כל בימה על השקר שבעבר הייתה קיימת מדינת "פלסטין".

כתבה זו נכתבה על ידי 

יובל רובין  ומעוז חביב

תגובות לכתבה ניתן לשלוח למייל: [email protected]  /  [email protected] m