עדולם – סיפורו של חבל
הקמת חבל עדולם לוותה בקשיים גדולים, בטעויות חובבניות ובתמימות רבה. בפועל, כ-70 שנה לאחר שהחלו לתכנן אותו, חבל עדולם הוא מקום פורח המושך אליו מתיישבים ומטיילים מכל רחבי הארץ
אזור עמק האלה. צילום - מוריה שוקרון
מיד לאחר מלחמת השחרור היו מרחבי ארץ ישראל בדרום ובצפון שוממים ברובם מאדם. גל העלייה שהגיע בתחילת שנות ה-50 מילא את 111 המעברות שהוקמו בחיפזון עד אפס מקום וממש אז החל להגיע לארץ גל עולים גדול נוסף, הפעם ממרוקו. אדם אחד, בשם לובה אליאב, לימים איש חינוך, סופר וחבר כנסת, הציע להקים יישובים חדשים במסגרת מבצע שקיבל את השם " מהאנייה אל הכפר", וכך לפזר את האוכלוסייה ברחבי המדינה שזה עתה קמה. המוסדות המיישבים קפצו על ההצעה והטילו עליו את המשימה.
אליאב קידם את הקמת חבל התיישבות חדש שקיבל את השם – חבל לכיש. להקמת החבל הייתה מטרה כפולה – מחד ליישב את העולים ישירות ביישובי קבע ומאידך, "לסתום" פרצה רחבה בגבול הארץ, באזור שהשתרע למן עזה במערב ועד להרי חברון במזרח. השם שניתן לחבל היה על שמה של העיר המקראית המרכזית באזור הלא היא לכיש ההיסטורית, השנייה לחשיבותה לירושלים בממלכת יהודה.
לאור הצלחת המהלך, החליטו המוסדות המיישבים לאמץ את גישת התכנון של חבל התיישבות חדש וכך החלה הקמתו של חבל עדולם, שהיה חבל הארץ הראשון מבין שלושה שתוכננו לקום החל משנת 1957 ואילך.
עיר מקראית
חבל עדולם קרוי על שם עדולם המקראית, המתנוססת בראש גבעה גבוהה – כ-440 מטר מעל פני הים, דרומית למושב אדרת שבאזור. בספר יהושוע נזכרת העיר עדולם פעמים אחדות כאחת הערים בנחלת שבט יהודה, לצד הערים ירמות, שכה ועזקה – המקיפות ממערב את בית שמש הקדומה.
חבל עדולם משתרע ממבוא ביתר בצפון מזרח ועד לבית גוברין בדרום מערב, על כ-100,000 דונם ואף לו נועדו מטרות ביטחוניות: לסתום את הפירצה בגבולה המזרחי של הארץ אל מול הממלכה הירדנית.
רוב השטח היה אדמת טרשים שבחלקה הייתה עשויה להתאים למרעה, ורק מיעוטה, בעיקר בשטחי העמקים והגאיות, היו גם אדמות שניתנו לעיבודים חקלאיים, וחלקן רק לאחר השקעת מאמץ רב בסיקול הסלעים בסיוע כלים מכניים כבדים.
אשה מבשלת בטאבון - מושב אביעזר - יולי 1958 צלם משה פרידן
צורך בטחוני
המטרות הלאומיות בהקמת החבל החדש היו: ישוב שטחים ריקים ופיזור האוכלוסייה, תעסוקה לעולים החדשים, אספקת מזון לאוכלוסיית המדינה ופיתוח ענפי ייצוא וענפים דוחקי יבוא.
כמובן שהנושא הביטחוני עמד בראש סדרי העדיפויות וזאת לאור העובדה שהאזור היה פרוץ ופתוח לכל ומסתננים הסתובבו בו באופן חופשי, וחלקם עסקו בפעילות חבלנית שכללה: תקיפת חקלאים, תקיפת בתים ובהם מתיישבים, הטמנת מוקשים בציר התנועה ועוד.
עקרונות תכנון החבל נקבעו על פי תכנונו של חבל לכיש וכללו שלוש דרגות של התארגנות מרחבית:
הישוב החקלאי – שיקיף עד 80 משפחות חקלאים ועוד משפחות אחדות של בעלי מקצועות.
המרכז הכפרי – האמור לשרת 6-8 ישובים חקלאיים ומרוחק מהם לא יותר מ-5 ק"מ.
עיר מרכזית – שנועדה לשרת כמה מאות ובעתיד אולי כמה אלפי משפחות מהאזור.
מלכתחילה תוכנן להקים בחבל שמונה מושבים ושני מרכזים כפריים כשכל משבצת כפרית הייתה אמורה להשתרע על פני 5000 – 6000 דונם. בפועל, מתוך שמונת הישובים שתוכננו הוקמו רק חמישה – אביעזר, גבעת ישעיהו, צפרירים ורוגלית – ב- 1958 ואדרת – ב- 1959. המרכז בשריגים הוקם ב- 1960 ובאותה שנה – המרכז בנווה מיכאל.
לישובים הללו צורפו קיבוץ נתיב הל"ה שהוקם עוד ב- 1949, שני הישובים הוותיקים – זכריה ועג'ור שהוקמו כבר ב- 1950 וארבעת המושבים מדגם חבל לכיש – גפן, תירוש, לוזית ושדות מיכה שהוקמו בשנת 1955.
חבל עדולם היה אמור להסתמך על העיר המרכזית, היא העיירה בית שמש. בפועל, עקב תנאי התחבורה הירודים מאוד, הייתה בית שמש רחוקה מאוד ממושבי החבל.
המושב היחידי שנהנה משירותים של בית שמש היה מושב זכריה, שהיה מרוחק ממנה 5 ק"מ בלבד, מה שאיפשר למתיישביו גישה נוחה בעגלה הרתומה לסוס או חמור, והם הובילו כך את מרכולתם החקלאית ונעזרו בשירותי שונים שהיו בעיירה. ואכן, מכל מושבי החבל, היה זה מושב זכריה שהזדרז והתבסס במהירות יחסית.
אדרת כדוגמא
שנות השישים מציינות ללא ספק את חבלי הלידה הקשים מאוד של החבל, הן מבחינה קיומית, הן מבחינה חברתית והן מבחינת יציבות מתיישביו.
את המושבים ציינה תחלופת מתיישבים מהירה, בעיקר על רקע הבדידות החריפה ותחושת המתיישבים שהם נעזבו לנפשם.
הנה לדוגמא הקשיים איתם התמודדו במושב אדרת אשר בשנים הראשונות להקמתו ננטש על ידי מתיישביו שלוש פעמים, ובשנתיים הראשונות להקמתו היו 70 בתיו, רוב הזמן, ריקים מאדם.
בשנת 1959 יושבו במקום על ידי הסוכנות 50 משפחות של עולים מרומניה שהובאו היישר מהאנייה. מחלקת ההתיישבות דאגה למתיישבים ככל יכולתה. בכל בית הוצב מקרר – "ארון קרח", והובטחה אספקת קרח רציפה למושב. הצרכנייה מולאה במצרכים ולמתיישבים סופקו ימי עבודה בשכר עד להתבססותם ולפיתוח ענפי המשק.
אך הבעיה המרכזית הייתה אי התאמה של המתיישבים לייעוד החקלאי שלהם. המתיישבים היו "עכברי עיר" ובהם מכונאים, ספרים, שענים, חייטים והם לא הסתגלו לרעיון הפיכתם לחקלאים. ואכן, תוך תקופה קצרה נטשו כל המשפחות את הישוב למרכז הארץ והישוב נותר שומם.
בשנת 1960 יושב המושב בשנית הפעם בעולים מצפון אפריקה. גם הפעם נטשו המתיישבים תוך תקופה קצרה.
לאחר מכן החלה מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית להזרים למושב עשרות משפחות בלא הפוגה. כעבור כארבע שנים, בשנת 1964, נראה היה שהמושב מתחיל לעלות על הפסים. אבל במחצית שנות השישים שוב תקף את הישוב גל עזיבות ונותרו בו אך משפחות ספורות.
עיקר הסיבות לכישלונות החוזרים ונשנים היו: למתיישבים כבר היו קרובי משפחה בארץ והם עזרו להם כך או אחרת להיקלט באזור המרכז, בין המתיישבים היו משפחות עירוניות שלא הסתגלו לחיי המושב, סכסוכים שהתגלעו בין המתיישבים שגם הם גרמו לעזיבות, ולבסוף, גם לאלה שכן חפצו להישאר סבלו ממצוקת פרנסה. לכל אלה יש לצרף את תחושת המרחק והניתוק ממרכז הארץ, הסכנות הביטחוניות, והמרחק משירותים בסיסיים.
קורותיו של מושב אדרת אינם שונים מהמתרחש בשאר המושבים בחבל עדולם.
מרכז אזורי בשריגים
כאמור, עקב תנאי השטח הקשים תוכנן כל יישוב לכמחצית עד שני שליש מגודל המושבים שבחבל לכיש וכך, כל מושב הוקם על בסיס 50-70 יחידות משפחתיות והגודל הממוצע של היישוב היה 250-350 תושבים.
מבחינת הפריסה המרחבית יצרו המושבים לוזית, עג'ור, גבעת ישעיהו, זכריה, צפרירים ושדות מיכה גוש אחד סביב המרכז האזורי שריגים (שמאוחר יותר שונה שמו ללי-און). המושבים תירוש וגפן מוקמו בקצה המערבי של החבל ואילו המושבים אביעזר, רוגלית ואדרת בקצה הדרומי – מזרחי. בהמשך בוטל המרכז האזורי בנווה מיכאל ונותר המרכז האזורי שריגים-ליאון שבו פעל גם בית הספר היסודי לילדי לצד מרכז בריאותי קטן ובריכת השחיה האזורית.
כישלון תכנוני
למן ההתחלה נפלה שגיאה תכנונית גסה באשר לתכנון מקורות הפרנסה של יישובי החבל. המתכננים חשבו לבסס את אמצעי היצור של המושבים על מה שנראה בתחילתו מבטיח – גידול חרובים וטבק לייצוא. בפועל הסתבר תוך זמן קצר שהצפיות שתלו המתכננים בשני הגידולים הללו היו מוטעות מיסודן. החרובים לא שמשו למאכל, אפילו לא לבהמות והטבק, אם בכלל, לייצוא מעולם הוא לא התאים.
כיום כמובן אנחנו יודעים שלא החרובים ולא הטבק יכלו לספק פרנסה וקיום למתיישבים, וכי אין יותר טבעי מאשר לגדל באזור זה את כרמי היין המפורסמים שלו.
בפועל, ארבע תכניות הקמה שתוכננו עבור חבל עדולם בזו אחר זו – כשלו למעשה ולא הובילו את החבל להתבססות ולהצלחה עד לשלהי שנות השישים, או לפחות עד למלחמת ששת הימים.
מפנה ב-1967
לאחר מלחמת ששת הימים עברה מדינת ישראל תנופת פיתוח גדולה אשר גם חבל עדולם היה שותף לה, במיוחד במהלך שנות השבעים.
להתבססותו של החבל סייעה רבות הקמתה של המועצה האזורית מטה יהודה ב- 25 ביוני 1964, שהוקמה תוך איחודן של ארבע מועצות קיימות: מועצה אזורית הרי יהודה, מועצה אזורית האלה, מועצה אזורית אבן העזר ומועצה אזורית גיזו.
בראש המועצה האזורית החדשה ורחבת הידיים הועמד בנימין כהן (אביו של המועמד לראשות המועצה - אבישי כהן). ההיסטוריה מוכיחה כי איחוד המועצות הקטנות למועצה אחת גדולה היה נכון והביא לשינוי כיוון חיובי בשאר היישובים שבמטה יהודה ובחבל עדולם בפרט.
מאז שנות השבעים לא מפסיק חבל עדולם להתפתח, להתרחב ולהתבסס. שנות השמונים קרבו את החבל למרכז הארץ ואת מרכז הארץ לכל מה שהסתבר שהחבל יכול להציע בתחומים שונים, והאזור התפרסם כאזור טיולים מרתק, עשיר באתרים ארכאולוגיים ובשכיות חמדה נופיות.
בשנות ה-90 הוקמו היקבים הראשונים במסגרת דרך היין, אשר עד מהרה הפכו להצלחה מסחררת, הן קולינארית והן תיירותית.
מרכז תיירותי
למעשה, חבל עדולם הוא כיום אחד מאזורי הביקור והתיור המועדפים על תושבי מרכז הארץ. לכך תרמה את חלקה גם הקרן הקיימת בהקמת מרכזי ביקור ותיור שונים ובמרכזם, הקמת פארק עדולם המשתרע על פני שטח נרחב – כמחצית משטח החבל – 50,000 דונם, וכולל מסלולי טיול שונים ברגל , באופניים וברכב, ומוקדי ביקור כמו שרידי הכפרים היסטוריים המצויים בתחומו כמו מדרס, עתרי ובורגין וכן התילים בית שמש, עזקה, שכה ומרשה המושכים אליהם אלפי מבקרים הן מהארץ הן מחו"ל.
גם הניסיון הנואל של יזמים תאווי בצע להפיק באזור עדולם נפט מפצלי שמן המצויים בו עמוק עמוק בקרקע, מה שהיה עשוי לפגוע קשות הן באיכות החיים של תושביו והן באתרי הטבע הפזורים בו, הורד מן הפרק ו'נמחק' סופית בזכות מאבק איתן כנגד המיזם הן של תושבי החבל והן של החברה להגנת הטבע והקרן הקיימת.
סלילת כביש 1 ומאוחר יותר סלילת כביש 6 והרחבת כביש 38 קירבו את אזור עדולם החבל למרכז הארץ ורבים החלו להתעניין בו כדי להקים בו את ביתם וכיום שוב אין תושביו חשים "מבודדים" ו"נטושים".
ואנו, תושבי מטה יהודה, התברכנו בכך בחבל ארץ לתפארת, המוסיף ותורם את תרומתו למועצה כולה ולכל תושבי ישראל.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?