סיפור היער בארץ ישראל
האם הייתם מאמינים כי ארץ ישראל הייתה בעבר מיוערת עד כדי כך שהיו מי שתיארו את יערותיה כמקומות אפלים שבהם אפשר ללכת במשך שעות? ובכן, אתם יכולים בהחלט להאמין בכך, ועדויות רבות תומכות בתיאור זה
יער עמינדב, צילום: פלאש 9-, קק"ל
עדות קדומה ראשונה על הימצאות של יערות נרחבים בארץ ישראל אפשר לקבל כבר בספר יהושוע, מתיאור מעמד חלוקת שטחי הארץ לשנים עשר השבטים על ידי יהושע בן נון. וכך נכתב שם (פרק י"ז, פסוקים 14-18):
"וידברו בני יוסף אל יהושע לאמור: מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני אלוהים? ויאמר אליהם יהושע: אם עם רב אתה עלה לך היערה (אל היער – מ.ח.) ובראת לך שם בארץ הפריזי והרפאים כי אץ לך הר אפרים. ויאמרו בני יוסף (שבטי אפרים ומנשה – מ.ח) לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל. ויאמר יהושע אל בית יוסף לאפרים ולמנשה: עם רב אתה וכוח גדול לך... כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו (תכרות את העצים – מ.ח), והיה לך תוצאותיו".
אם כן, מצטיירת לפנינו תמונה ברורה, שמקצת שבטי ישראל להם הוקצתה נחלה, במקרה הזה על גב ההר, נאלצו להתמודד עם שטח שבו צמח יער של עצים אשר חייב השקעת מאמץ רב של כריתה לכדי לפתח חקלאות.
מכאן שלפני כ- 3200 שנה, התקופה שאליה מיוחסת חלוקת הארץ לשבטים, ואולי גם מאות שנים לאחר מכן, התקופה שבה העלו על הכתב את המסורת התנ"כית הזו, היה אזור רמות מנשה והר אפרים, כלומר אזור השומרון, מכוסה ביער עד שחלקים ממנו נאלצו המתיישבים לכרות לצורך הכשרת הקרקע לגידולים חקלאיים.
חמישה שלבי התפתחות
כמובן שאותו יער עד ארצישראלי קדום לא היה דומה ליערות אירופה ירוקי העד. אך כיצד אפשר לדמות אותו? ועוד, אם היו שטחים נרחבים של יער טבעי באזור מרכז ארץ ישראל הקדומה, לאן ומתי הם נעלמו?
אם נתייחס לחבל הארץ שבו התיישבו בני יוסף, אפרים ומנשה, למן דרום הכרמל ועד לצפון ירושלים, נוכל למצוא עדויות כי יער התקיים שם עד לסוף המאה ה-19.
למשל, עדות מעניינת משנת 1894, כעשרים שנה לפני שהסתיים השלטון העותומאני בן 400 השנה בארץ, היא ידיעה שכתב יעקב ספיר הלוי מירושלים בעיתון "שומר ציון הנאמן" ובה נכתב: "... ומשלושת עבריה, ממזרח, דרום ומקצת מן הצפון, יסובבוה יערים גדולים שבארץ ישראל. אילני סרק הנקרא רתמים ובערבית – בלוט (הכוונה לאלון התבור) ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות – באופל יהלוך".
האם ייתכן שבארץ ישראל שלפני 130 שנים היו יערות של אלון התבור? עדות נוספת לכך אפשר למצוא בכתביו של הבוטניקאי, פרופסור אלכסנדר הייג, חלוץ המחקר הבוטני בארץ ישראל, שמספריו זכיתי אף אני ללמוד עת הוכשרתי להוראה.
הייג ערך מחקר מקיף במרכז וצפון הארץ ובו סקר מקיף של יערות אלון התבור, עץ גדול מידות ורחב נוף הנתון בחורף בשלכת (שלא כמו האלון המצוי למשל). לפי המחקר, יש חמישה שלבים להתפתחות הבוטנית באזור זה, אשר מתחילים בצמחים נמוכי קומה, שגובהם עד כמחצית המטר, ומסתיימים בהתפתחות של יער עצים פתוח של אלון התבור, כזה שניתן להלך בו בין העצים, מהסוג שניתן לראות עד היום ברמות שפרעם שבשולי הגליל התחתון. ואכן, חוקרי ההיסטוריה הבוטנית של ארץ ישראל מאוחדים כיום כולם בדעה זו. ומכאן אפשר להסיק, שאלמלא נפגעו היערות הללו בידי אדם, היו האזורים הללו עוטים כולם את המראה של יערות אלונים רחבי נוף.
להלן חמשת שלבי התפתחות הצומח בטבע כפי שניסח פרופ' הייג:
בתה – צמחיה עד גובה של כמחצית המטר.
גריגה – שטח הנשלט על ידי צמחיה חד ורב שנתית שגובהה עד מטר ומחצה.
חורש – נשלט על ידי עצים, שיחים, בני שיח המעורבים אלו באלו ויוצרים סבך שקשה להלך בו.
יער פתוח – יער של עצים גדולים וביניהם רווחים ובהם צמחים שונים.
יער – שולטים בו עצים רחבי מוטה בעלי גזע אחד.
יער עם אורן ירושלים צילום: קק"ל
ארץ שוממה מאדם
התהליך של הפגיעה הבלתי מבוקרת ביערות הטבעיים של הארץ נעשה חריף וקיצוני יותר בשלהי המאה ה-19 הן על ידי התושבים המקומיים והן על ידי השלטונות העותומניים. וכדי להסביר זאת יש להבין כי ארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, עד כיבושה על ידי הבריטים, הייתה שוממה ברובה.
כעובדה היסטורית יש להדגיש כי שנות הכיבוש המוסלמי דיכאו והחריבו את ארץ ישראל. החל מימי הממלוכים שכבשו את ארץ ישראל מידי הצלבנים במאה ה-13 ושלטו בה כ-300 שנה ובהמשך 400 שנות הכיבוש העותומני, הלכה הארץ מדחי לדחי. מספר תושבי הארץ הלך ופחת בהתמדה עד שלפי האומדנים השונים במחצית המאה ה-19 חיו רק 160-220 אלף תושבים בכל המרחב הארצישראלי.
קשה לדמיין כיום את השממה ששררה בכל רחבי הארץ במחצית המאה ה-19, שבה היו כ-200 אלף תושבים בלבד, כאשר בערים המרכזיות כמו ירושלים, יפו, חברון, עזה, צפת, נצרת וטבריה התגוררו כמה אלפי תושבים בלבד.
לשם השוואה, בתקופת הבית השני חיו בשטח זה מיליוני תושבים, ובמאות 4-5 יש ממצאים המעידים על לפחות 5-6 מליון תושבים, ואילו כיום, 150 שנה בלבד לאחר שהגיעו ראשוני הביל"ויים לישראל חיים במרחב הארצישראלי (כולל תושבי איו"ש ועזה) מעל 12 מיליון תושבים!
השינוי בהיקף האוכלוסיה בארץ ישראל השתנה רק אחרי מחצית המאה ה-19, עם התיישבות של אוכלוסיות בעידוד השלטונות התורכיים (למשל מאזור הקווקז) ובמיוחד החל מעליית הבילו"יים ב-1882 והתיישבות הטמפלרים הגרמנים בארץ. כתוצאת מכך הוקמו יישובים חדשים ומהגרי עבודה מהארצות השכנות נהרו למקום. האוכלוסייה המקומית גדלה ובתוך כמה עשרות שנים שולשה ובתחילת המאה ה-20 עמדה על 700 אלף תושבים.
שריפה לפחמים
יותר מיובל שנים לפני מחקרו של פרופסור הייג, כתב קלוד קונדר, שעמד בראש הקרן הבריטית לחקירות ארץ ישראל בשנים 1872-1875: "על פי סימנים המצויים בכל הארץ, הסתבר כי חלו שינויים ניכרים בצומח הבר שגרמו להפחתת העצים. באין חוקים להגנה חוטבים האיכרים ושורפים עצים להסקה. פעולות כריתה אלה משפיעות ללא ספק לרעה על מראה הארץ".
גם חוקר הטבע ואחד ממייסדי מחתרת ניל"י, בן חדרה אבשלום פיינברג, כתב בשנת 1915: "בארץ הזאת נוהגים שבטי הערבים לנדוד עם עדרי העיזים והגמלים ממקום למקום ולהחריב כל צומח בגרזן ובאש".
כאמור, היער הארצישראלי היה קורבן לשני מהלכים: הצרכים של השלטון העותומני בפחמים וצמיחת האוכלוסייה המקומית שהגדילה את הצריכה בפחם לחימום הבית.
במאה ה-19 כל מקורות האנרגיה בארץ התבססו על פחם. כל הצרכים, הן הביתיים, הן המדינתיים והן הכלכליים היו מבוססים על כריתה ושימוש בעצים להסקה, להכנת פחם. מכיוון שלא היו בארץ ובסביבתה מחצבי פחם עמו באירופה ובאמריקה, והשימוש בנפט היה רק בחיתוליו – מקור האנרגיה הזמין ביותר היה פחם.
בשלהי המאה ה-19 צרכה משפחה יהודית ממוצעת בארץ ישראל פחמי עץ להסקה בכמות של טונה פחמים בשנה שלהכנתם נדרשו כשלושה טונות של עצי חורש. משפחה ערבית ממוצעת צרכה פחות פחם, כ- 150 ק"ג לנפש ובסך הכול כטונה אחת של עצים כרותים למשפחה.
השלטון התורכי היה גדול הצרכנים של פחם. קטרי הקיטור היו מוסקים בפחם שהגיע מכריתת היערות. במקביל לבניית המסילה החיג'אזית, שחיברה בין דמשק לבין מכה ומדינה בחצי האי ערב, הקימו התורכים מסילות מיוחדות שהובילו לעבר אזורי היערות בארץ ישראל. לחדרה נסללה אז מסילה מיוחדת מטול כרם באורך 16 קילומטר וזאת לצד מסילה אחרת בת 15 קילומטר שנסללה לרמות מנשה.
יער עופר. צילום קק"ל
מכסות לכריתת עצים
הטורקים דרשו מתושבי חדרה לכרות את עצי האקליפטוס שנטעו, וכדי למנוע את חורבן היער, הם כרתו ככל הנראה גם אלוני עצי אלון תבור שבעי שנים מיער אלוני התבור שכיסה את מרחבי השרון. כאשר עצי היערות הלכו והתכלו כתוצאה מהכריתה הנרחבת, הגיע גם תור עצי הפרי בפרדסים. התושבים נדרשו על ידי השלטונות לכרות ממטעי הפרי שלהם כל עץ עשירי וכך נכרתו עצים רבים, במיוחד עצי זית. לפי אחד האומדנים נכרתו באותה תקופה ממטעי הזיתים כ- 100,000 עצים.
גם המתיישבים הגרמנים, הטמפלרים, נדרשו לתרום למאמץ הטורקי. על פי רישומיהם המפורטים, נדרשו התושבים של בית לחם הגלילית , בשיפולי רמת שפרעם, להעביר מכסה יומית בהיקף של חמישה טונות עץ כרות לתחנת הרכבת תל שמס (כפר יהושוע) שברכבת העמק. המתיישבים העבירו במהלך 27 חודשים, החל משנת 1915 ועד לכיבוש הארץ על ידי הבריטים בשנת 1917, למעלה מ- 8000 טונות של עץ כרות, הרוב הגדול מיערות עצי אלון התבור שהשתרעו סביב יישובם.
תוצאות הכריתה הנרחבת הזו נראות היטב במפות הגרמניות של הארץ משנת 1918 שבהן כבר לא נותר זכר ליערות מלבד "שרידים מוצלים מאש". כך גם במפות הבריטיות מימי ראשית המנדט הבריטי בארץ.
יער עבות באזור השרון
כאמור, עדויות ליער אלוני תבור רחב ידיים נותרו גם באזור השרון ,שם השתרע למלוא רוחב העין יער למן נחל הירקון שבדרום ועד למרגלות הכרמל בצפון. עד כמה שקשה לדמיין זאת היום, הן הרצליה, הן הוד השרון, כמו אבן יהודה וכפר יונה, כולם נבנו היכן שהשתרע היער רחב הידיים הזה.
המרכיב העיקרי של היער הזה התבסס אכן על אלון התבור, אך צמחו בו גם עצים נוספים כמו לבנה רפואי, אלה אטלנטית, אלון מצוי, פה ושם עצי חרוב ועוד. ככלל, יצר היער הנרחב הזה את התצורה של מה שמכונה – "יער פארק", יער שבו ניתן להלך חפשי בין העצים, שלא כמו החורש הארץ ישראלי המתבסס בעיקר על האלון המצוי ואלת המסטיק, שהוא סבוך וצפוף ואיננו מאפשר צעידה חופשית בין העצים והשיחים הרבים.
בהתייחסות לשם – "שרון", נציין שמקורו הוא מן השפה האכדית מהמילה "אש-שרנו" שפירושה – יער עבות. עוד עדות כי האזור היה מיוער מאוד בתקופות הקדומות. היער רחב הידיים הזה נפגע תחילה בתקופה הביזנטית, כאשר לארץ נהרו מיליוני צליינים נוצריים, ולאחר מכן התחדש עם הידלדלות האוכלוסיה ואז נפגע סופית על ידי התורכים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
השמדת יערות מנשה
על השמדת יערות רמות מנשה ניתן לדלות אינפורמציה רבה מהתושבים הערבים המקומיים של כפרי האזור לרבות היישוב אום אל פאחם, ששמו "אם הפחם" מעיד על העיסוק המרכזי של תושביו.
גם ביערות רמות מנשה היה העץ המרכזי שצמח אלון התבור. לצדו צמחו שפע עצים נוספים כמו לבנה רפואי, אלת המסטיק, עוזרר קוצני, עצי חרוב, זיתי בר ושפע צמחיה חד ורב שנתית בין העצים.
מספרים מקומיים מעידים שהיער ברמות מנשה היה כה סבוך עד ששימש מקום מקלט לשודדים וכן למשתמטים מגיוס לצבא התורכי.
הערבים המקומיים מאשרים את החורבן שהמיטו התורכים על יערות ארץ ישראל. הם מספרים, שרבים מבני משפחותיהם עסקו בכריתת עצי היערות והובלתם על גבי חמורים וגמלים לתחנות הרכבת המיוחדות שנבנו לשם כך על ידי התורכים. לדבריהם הובילו לשם הן גזעי עצים כרותים והן פחם שהוכן קודם לכן על ידם בפחמיות שהיו פזורות באזור. (ונציין שפזורות בו בשטח הרשות עד ימינו אלה). בשיא המלחמה היו פלאחים שלהם היה "צי" של כשלושים גמלים ששימשו אותם לצורך "התעשייה" הזאת.
מובן שתוצאות התעשייה הזו היה "גילוח" מחלט של יערות האזור וכך כאשר אנו נוסעים היום לאורך ואדי ערה, מתגלים לעינינו מלבד הכפרים הנרחבים צלעותיהם החשופות של ההרים משני צדי הכביש אלא אם כן ניבטים כאן או שם שטחי יער נטוע של אורנים.
נטיעות נרחבות
עוד בשלהי המאה ה-19 ובעיצומה של המגמה לכריתת עצים פראית נבטו סימני השינוי. כבר בשנות השבעים של המאה ה-19 החלו הטמפלרים הנוצריים להרבות בנטיעת עצים במושבותיהם בגליל, בחיפה, סביב שרונה במרכז ובמושבה הגרמנית בירושלים.
המתיישבים היהודים, שהחלו להגיע משנת 1882 ואילך, החלו לנטוע עצי אקליפטוס שיובאו מאוסטרליה, במטרה לייבש את הביצות, תחילה באזור חדרה, ובאזור פתח תקווה וביישובים יהודיים נוספים.
אבל המהפך האמתי התחולל בארץ לאחר הכיבוש הבריטי ב-1917 ועם קבלת המנדט הבריטי על הארץ ב- 1922.
השלטונות הבריטיים נטלו יוזמה ברוכה וממשלת המנדט מיהרה להקים מחלקה מיוחדת בשם "מחלקת הייעור" שעסקה בשימור מה שנותר מהטבע, בקביעת שמורות טבע ובנטיעת יערות.
בשנת 1926 חוקקה ממשלת המנדט את חוק "פקודת היערות" שאסר באופן גורף על כריתה של עצי יער ללא אישור השלטונות. לצד זה החלו הבריטים בנטיעת יערות.
אחד היערות הראשונים הללו היה "יער שווייץ" בשולי רמת פורייה שנועד בין היתר לייצוב המדרון המשתפל לעבר הכינרת וטבריה ומניעת מפולות בוץ, שבאחד המקרים בעבר פגעו בטבריה וגרמו למות תושבים בעיר.
יער הנשיא. צילום קק"ל
יערות קק"ל
לצד השלטון הבריטי עסקה הקרן הקיימת לישראל למן הקמתה בנטיעת יערות בארץ. שני היערות הראשונים שנטעו על ידה היו יער חולדה ויער בן שמן המפורסם.
תחילה נטעה הקרן הקיימת עצי זית, אקליפטוס, קזוארינה, ברוש ושיטה, אבל ככל שחלפו השנים הגיעו יערני הקק"ל למסקנה שהעץ המתאים ביותר לנטיעה ביערות ברחבי הארץ הן משום מהירות צמיחתו, הן משום התאמתו לסוגי הקרקעות השונים, הן שרידותו הגבוהה ממחלות בין היתר בעזרת השרף שהוא מפריש, הוא אורן ירושלים.
כך, במיוחד לאחר הקמת המדינה ועבודות הנטיעה שהיו מן העבודות היחידות שסיפקה המדינה לעולים החדשים תושבי המעברות, ניטעו ברחבי המדינה יערות נרחבים של אורנים, הן בהרי ירושלים, הן בכרמל וברכסי מנשה, הן על הר הגלבוע ובמרחבים בגליל התחתון והעליון ובהמשך גם בדרום הארץ כמו ביער יתיר רחב הידיים.
על הנטיעה הנרחבת של יערות האורן ניתכה גם לא מעט ביקורת. היו שהשוו אותם בזלזול ל"שדות תירס" בעבור היותם כה אחידים, כה בלתי מגוונים, כה דליקים וכן בשל כך שהם אינם מתחדשים לאחר שריפה. למרות קיום מנגנון "יריית הזרעים" למרחק מתוך האיצטורבלים בעת שריפתם וצמיחה מחודשת של היער בהמשך.
כך או אחרת, מעשה נטיעת היערות ברחבי הארץ נמשך כבר באופן רציף למעלה ממאה שנה. כתוצאה מכך, לגאוות יערני הקרן הקיימת, המדינה היחידה בכל העולם שסיימה את המאה העשרים עם יותר עצים בתחומה מאשר בתחילת המאה הייתה מדינת ישראל.
כיום משתרעים היערות בארץ על כ- 7% משטח המדינה, רובם המחלט יערות שנטעו בידי אדם. זהו שטח נטוע של מיליון ושש מאות אלף דונם. מאז קום המדינה נטעו על ידי הקק"ל למעלה מ- 200 מיליון עצים על פני קרוב לכמיליון דונם. היכן משתרעים כיום היערות הגדולים בארץ?
בצפון: יער ביריה (מצפון לצפת) על פני כ- 20,000 דונם, יער אודם המיוחד והייחודי בצפון רמת הגולן בגובה שמעל ל- 1000 מטר, יער הר מירון על פני כ- 100,000 דונם, יער בית קשת על כ- 25,000 דונם, פארק הכרמל בשטח של כ- 64,000 דונם ושטח שמורת הכרמל כ- 60,000 דונם.
יערות מרכזיים באזורנו שלנו הם כמובן יערות הרי ירושלים, ובהם יער הקדושים, יער עמינדב, יער נווה אילן, יער אשתאול, יער צרעה, יער פארק בריטניה, יער חרובית, יער המלאכים ועוד.
שריפות יער
ולסיום, נעלה נקודה כאובה מאוד שהיא חלק בלתי נפרד מהתפתחות היערות – שריפות היער.
בארץ מתרחשות כיום כ- 1000 שריפות יער בשנה, כלומר ממוצע של שלוש שריפות ליום. נכון הוא שרובן לא מתפתחות לשריפות גדולות ונרחבות אבל חלקן בהחלט כן ובממוצע נשרפים בכל שנה בארץ קרוב ל-40,000 דונם של יער, כ-2% מכלל יערות ישראל, שטח השווה לשטחה של עיר לא קטנה כמו נתניה או באר שבע.
מה הן הסיבות בארץ לריבוי שריפות היער?
הצתת יערות בזדון – בעיקר ככלי לטרור בשירות מאבק לאומי.
שריפות אשפה, פסולת, שרידי גזם ועוד בסמוך ליערות
אימונים צבאיים
חוסר זהירות של מטיילים
התחממות כדור הארץ
מבין שריפות היער הידועות והקשות שאירעו בארץ נזכיר אחדות:
1989 – שריפה גדולה ביערות הכרמל בה נשרפו כ-6000 דונם חורש.
1995 – אחת השריפות הגדולות ביער שער בגיא בדרך לירושלים בה עלו באש כ-20,000 דונם ואת תוצאותיה ניתן לראות עד היום.
2010 – שריפת הענק בכרמל בה נשרפו למוות 44 סוהרים באוטובוס בדרכם לחלץ אסירים בבית הסוהר סמוך לבית אורן, שריפה שנמשכה ימים אחדים ובה עלו באש 25,000 דונמים של יערות.
2019 – גל שריפות נרחב ברחבי הארץ ביומיים בחודש מאי שבו אירעו ברחבי הארץ כ- 1000 שריפות בהם עלו באש 25 קמ"ר של חורש ויער.
2021 – שריפת היער הנרחבת מאוד באזורנו, אזור הרי ירושלים בה עלה באש יער הקדושים ושטחי יער רבים נוספים בהיקף כול של כ-11 אלף דונם.
אם כן, הציונות הביאה לשינוי מהותי של פני ארץ ישראל: שתלנו עצים, גידלנו יערות, שינינו את פני המדינה והחזרנו לה במידה רבה את ימי עלומיה מלפני אלפי שנים. נעריך זאת ונדע לשמור על האוצר היקר הזה.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?