העץ שמפיק דבש
במקרא זכה התמר לכינוי "דבש" בזכות הנוזל המתוק שניתן להפיק מפירותיו. כיום ענף גידול התמרים הוא ענף יצוא מרכזי של החקלאות הישראלית, אך הדרך להישג הזה הייתה ארוכה ומפרכת
גדיד תמרים ביישוב קליה (צילום: יח"צ)
עונת גדיד התמרים בעיצומה. בקיבוץ קליה בצפון ים המלח ניכרת פעילות גדיד קדחתנית במיוחד. עם 1500 דונם מטעים ו-18 אלף עצי תמר, קליה נחשבת לאחד הקיבוצים הגדולים בגידולם, הנהנה מאקלים המתאים במיוחד לתמרים. " השנה נמכור 1500 טון תמרים באיכות גבוהה", גאים בקליה לומר ומוסיפים, "אנשי מטע קליה ממשיכים להפריח את השממה ועושים טוב לחקלאות המקומית".
התמר, פרי עץ הדקל, נמנה על אחד משבעת המינים בהם נתברכה ארצנו, למרות שאיננו מופיע בין השבעה בשמו. וכך נכתב במקרא: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". (דברים, ח', ז- ח). (לחקלאים שבינינו – שימו נא לב ששבעת המינים מופיעים לפי סדר הבשלתם, קצירתם וקטיפתם). אז היכן נמצא התמר? על פי הפרשנים במסורת היהודית, הכוונה במילה "דבש" היא לפרי התמר שממנו מפיקים את "דבש התמרים" – הסילאן.
התמר הצטיין עוד מקדמת דנא בכך שהאדם עשה שימוש בכול חלקי העץ: כפות התמר - משמשות גג לסוכה וגם לגגות הבקתות באזורים בהן גדלים עצי התמר בשפע, העלים - משתמשים לקליעת נצרים, סלים ומחצלות, סיבי גזע התמר – משמשים להכנת חבלים, הסנסנים (הענפים הדקים עליהם תלויים אשכולות הפרי) – משמשים לטאטוא ולקליעה, גזע העץ - משמש לבניה, פירות התמר - מאכל תאווה שממנו אף מכינים את דבש הסילאן, ולבסוף, הלולב (עלי הדקל הטריים והחדשים שזה אך הנצו) – משמש לפולחן חג הסוכות.
פרי התמר (צילום: יח"צ)
מאכל חשוב
לפירות התמר תכונות ייחודיות שהפכו אותו למוצר מזון חשוב בתרבות המזרח התיכון. ניתן לאכול אותם ממש טרם הבשלתם המלאה, בעודם כמעט בוסר, כפרי בשל וטרי, כפרי שאינו טרי אך נשמר זמן רב לאחר הבשלתו, וכפרי שעבר תהליך של ייבוש.
לתמר יש מספר זנים, כאלה ידועים בבשרם הרך והמתוק, כמו המג'הול הנחשב לזן התמרים המבוקש בעולם, וכאלה הידועים בבשרם הקשה והפחות מתוק, כמו החיאני, החלאווי, ברהי ואחרים. בקליה מגדלים שלושה זנים – מג'הול (85% מהמטעים), ברהי ודקל-נור.
במיתולוגיה הישראלית נקשר פרי התמר לסיפורו של איש מחתרת ני"לי ותושב חדרה, אבשלום פיינברג הי"ד, אשר במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכחלק מניסיון להעביר תשדורות למודיעין הבריטי על מיקום הכוחות הטורקיים בארץ ישראל, עשה את דרכו על גבי סוס לאורך מישור החוף כשחלק ממזונו היו תמרים. הוא נלכד על ידי בדואים דרומית לעזה, ונרצח על ידם סמוך לעיר רפיח. רק במלחמת ששת הימים הצליחו חוקרים ישראלים לגלות את מקום קבורתו אשר זוהה בבירור באמצעות עצי הדקל שצמחו שם, ואשר התפתחו מגלעיני התמרים שהיו בתוך כיס מעילו.
אוהב חום ומים
עדויות מזמנים קדומים מצביעות על מטעי התמרים שצמחו בארץ יהודה. לדוגמא, הסופר הרומאי פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה מספר על כך ש"ארץ יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה... התמרים המפורסמים ביותר הם מזן קריוטי והם נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו".
לא במקרה צומחים דקלי התמר באזורים הנמוכים, החמים של הארץ, בבקעת הירדן בואך ים המלח, שהרי התמר אוהב חום ומים. וכך, מרבית מטעי התמרים בעולם גדלים בעירק החמה, בין הפרת והחידקל ובפרס, באירן, במצרים, כולל חצי האי סיני, בארצות צפון אפריקה וגם בקליפורניה שבארה"ב, לשם הובא התמר לשם נטיעת מטעים.
אחד הסיפורים המופלאים בהקשר לתמר התרחש בארץ לפני כעשרים שנה, בשנת 2005. אז מצאו הארכאולוגים זרע תמר בן 2000 שנה בחפירות במצדה. החוקרים החליטו לנסות ולהנביט את הזרע ולמרבה הפלא, אחרי 2000 שנות שבהם "נם" הגלעין, ולמרות שלא הייתה לו כל אפשרות להזין את עצמו ממקורות חיצוניים, הזרע התעורר לחיים, ובתוך שנתיים נבט וצמח לעץ בגובה כשני מטר. אז הוא ניטע בסמוך למטעי התמרים של קיבוץ קטורה שבערבה, שם הוא גדל עד היום.
מטעי התמרים שבארצנו פרושים לאורכו של השבר הסורי-אפריקאי, למן עמק הירדן, ערש התמרים בני זמננו בישראל, ולאורך בקעת הירדן, ים המלח והערבה עד אילת, שמהווים את האזור הנמוך והחם ביותר.
סמל לכוח החיים
עץ התמר הנישא שובה לב במראהו הזקוף ובכתר כפותיו הנפרשות כמניפה גדולה לצדדים. נופו הירוק וגזעו החסון מהווים עדות לפריון ולכוח החיים על הרקע המדברי, היבש והחם שבו הם צומחים. עצי תמר מהווים לרוב עדות להימצאותו של נווה מדבר ושל מים טובים לשתייה. ככזה, הוא מוזכר רבות בתנ"ך, הן כעץ עצמו והן כשם בו נקראו בנות ונשים שונות, כאז כן היום.
על חג הסוכות נכתב בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר (האתרוג), כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמתם לפני ה'" (ויקרא, כ"ג, מ). על דבורה הנביאה נכתב: "והיא יושבת תחת תמר, דבורה, בין הרמה ובין בית אל, בהר אפרים, ויעלו אליה בני ישראל למשפט". (שופטים, ד' פסוק ב'). ובאשר לשמות הבנות, כדוגמא: "וייקח יהודה אישה לער בכורו ושמה תמר" (בראשית, ל"ח, ו'). ועל אותה תמר סופר עוד רבות בתורה.
למרות שעץ התמר מפורסם כעץ מקומי עוד מתקופת המקרא, הנה, כאשר הגיעו חלוצי העליות הראשונות לארץ ישראל, הם לא מצאו בה מטעים של עצי תמר ורק עצי תמר בודדים.
נשבה בקסם התמר. בן ציון ישראלי בעיראק, 1933
משוגע לתמר
את העובדה שכיום נהנים אנו משפע של פרי התמר לסוגיו השונים הצומח במטעי תמרים שכולם גדלים בארץ, יש לזקוף לזכותם של שני "ענקים", אנשי חזון ומעשה, "משוגעים" לדבר ובראשם, איש קבוצת כינרת שלחוף הכינרת וממקימיה, בן ציון ישראלי, וזה אשר נשבה בקסם התמר והמשיך את פעלו, איש המוסד ועליה ב', חבר מושב נהלל, יאני אבידב.
בן ציון ישראלי נולד בשנת 1887 באוקראינה ובמלאת לו 18 עלה ארצה והיה בין מקימי קבוצת כינרת בשנת 1913. החל ממעבר הקבוצה בשנת 1930 לנקודת הקבע שלה, בצמוד למוצא הירדן מהכינרת, הוא הקדיש את חייו לחידוש גידול התמר בישראל. והוא התמיד בכך עד שנת חייו האחרונה, עת נהרג בגיל 67 בתאונת התרסקות של מטוס פייפר במהלך עצרת הזיכרון לצנחנים המתנדבים במלחמת העולם השנייה. בן ציון היה חלוץ עברי בכול רמ"ח אבריו וש"סה גידיו. שגעונו הגדול להחזרת התמר ארצה לא עזבו עד יום מותו.
בשנת 1932, שנתיים לאחר מעבר הקיבוץ לנקודת הקבע שלו, נטע ישראלי את עצי התמרים הראשונים בסמוך לקיבוץ, ולזכר המשוררת רחל שחייתה שנים אחדות בכינרת נתן למתחם את השם "גן רחל". זו הייתה יריית הפתיחה למפעל חייו.
כעבור שנה, ב- 1933, יצא לבדו למסע לעירק, ארץ התמרים, בשליחות הוועד הארץ ישראלי שבראשו עמד ארתור רופין. מצויד בסכום של 17 לירות ארץ ישראליות שאמור היה לממן רכישת חוטרים לנטיעה מהם יצמחו עצי התמר הבוגרים. בגבול שבין פרס לעירק, הוא איתר יהודי מקומי ובעזרתו רכש 700 חוטרים, העמיס אותם על ארבע משאיות ושלח אותם ארצה דרך ביירות. אחת מארבע המשאיות עלתה באש במהלך המסע וכל תכולת משאה נשרפה, ואילו שלוש האחרות הצליחו לחצות את המדבר והגיעו ארצה לקבוצת כינרת, שם ניטעו בקרקע של "גן רחל" שהפך למטע הדקלים הראשון בארץ ומאוחר יותר הפך למשתלה לעצי התמרים שניטעו בעמק הירדן ובקעת הירדן.
כעבור שנה אחת, ב- 1934, יצא בן ציון שוב למסע לעירק. הפעם הגיע צפונה, עד לכורדיסטן, שם הוא פגש ביהודייה, סיפר להם על הנעשה בארץ ישראל, וחזר ארצה עם 50 חוטרים (משקל כול אחד כ-20 ק"ג) מזן התמר הצהוב.
בן ציון לא נח לרגע. בשנת 1935 הוא שוב יצא למסע נוסף ולעוד אחד ב- 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול בארץ. ב- 1938, למרות התנגדות המוסדות שחששו להמשיך להבריח חוטרים ארצה בניגוד לעמדת השלטונות, הוא יצא עם איש מושב נהלל, יהודה גרינקר, לאל עריש, משם הצליחו להבריח ארצה על גבי גמלים 7000 חוטרים נוספים.
בסך הכול נסע ישראלי למסעות הרכש הללו שבע פעמים, לעירק, לפרס, לאל עריש ולדלתא שבמצרים. הוא עשה זאת תוך סיכון עצמי רב וכול זאת כדי לממש את חזונו – החזרת התמר בן שבעת המינים בכול יופיו והדרו – ארצה.
למסעו האחרון הוא יצא בשלהי 1953 – תחילת 1954, מלווה הפעם בחבר מושב נהלל, איש המוסד ועליה ב' שנשבה בקסמו ושאותו הצליח לרתום למפעל – יאני אבידב. יחד הם התכוננו לבצע את המבצע הגדול מכולם, רכישה והבאה ארצה על גבי אנייה של 70,000 חוטרים מעירק. ברור שיציאה לעירק, ארץ אויב, חמש-שש שנים אחרי מלחמת השחרור שצבא עירק נטל בה חלק פעיל, הייתה לא רק מבצע נועז אלא מסע שעל גבול הטירוף.
בן ציון יצא לדרך כשהוא בן 67, כאשר לא היה עוד בקו הבריאות, ולמרות ניסיונו הרב, לא דיבר אלא עברית ויידיש, שתי שפות בהן לא כדאי היה אז לפתוח את הפה בעירק (וגם היום...). טרם השלמת המבצע המסובך, היה עליו לחזור ארצה, ואז, בעצרת לזכר הצנחנים בקיבוץ מעגן, הוא נמנה על ההרוגים ונקבר בבית הקברות המפורסם של כינרת, כשעל מצבתו חקוק, איך לא – עץ דקל.
ממשיכי דרכו
יאני אבידוב ראה בסיום המבצע הנועז להבאת עשרות אלפי החוטרים ארצה כצוואתו של בן ציון. הוא הפעיל מאמץ אדיר ותוך סיכונים אין קץ וסיפורי אלף לילה ולילה, הצליח להעמיס את עשרות אלפי החוטרים על ספינה שיעדה נקבע לאיטליה, שכר בעורמה רב חובל איטלקי שיוביל את המטען דרך תעלת סואץ תוך שמירה על החוטרים מהתייבשות בחום הכבד, ובסופו של דבר הורה לרב החובל לעגון בנמל חיפה, הוראה שכמעט וגרמה למרד באנייה. בנמל חיפה, נפרקו החוטרים יקרי הערך על ידי חברי קבוצת כינרת וכך ניצלו אלפי חוטרים ונשתלו באדמת הארץ.
מאז, מלאה הארץ במטעי התמרים מצפון ועד דרום, וללא ספק ניתן לומר שמצבתם של שני הנועזים הללו ובמיוחד של בן ציון ישראלי, אינה אלא עשרות האלפים הרבות של עצי התמר הממלאים את ארצנו ואשר חידשו בה את ימנו – כקדם.
מעוז חביב
קיבוץ צרעה
אהבתם? התרגזתם? יש לכם מה להגיד?