האבל האישי פגש את האבל הלאומי

שנת תשפ"ד החלה באסון לאומי שהמדינה לא ידעה כמותו. אסון לאומי שהתלווה לאסון אישי שפקד אותי ואת משפחתי, עת בעלי האהוב נפטר במפתיע. צעדנו יחד באהבה למעלה מעשרים שנים והקמנו יחד בית ומשפחה. כך, בשנת תשפ"ד האבל האישי שלי פגש בהתאמה את האבל הלאומי, את ההלם, שינוי תפיסת המציאות והצורך להחלמה ולבניה מחודשת של המציאות.

ברור כי משברים ונפילות ילוו את חיינו במגוון תחומים, הן בפן האישי והן בפן הלאומי/ציבורי. לכן השאלה שצריכה להישאל היא כיצד נוכל להתמודד עם משבר, כיצד ניתן לקום לאחר נפילה קשה וכואבת, איך אנחנו נסתכל קדימה, נדע לאסוף את השברים, ללמוד מהטעויות ולהתקדם קדימה.

כשאני מתבוננת על החברה הישראלית ועל האירועים שפקדו אותנו בשנים האחרונות, אני מודאגת מהסדקים או אף השסעים הנפערים במרקם העדין בחברה הישראלית המגוונת. לצערי, השוני בחברה הפך בשנים האחרונות מגיוון ועניין למחנאות והסתגרות בתוך קהילות, תוך תחושה הולכת וגוברת שלא מתקיים שיח בין הקבוצות השונות.

בשבועות האחרונים פגשתי מכרים ומכרות ממגוון האוכלוסייה במטה יהודה וכולנו הבענו דאגה לחיילי וחיילות צה"ל, חשש מפני הסלמה והמשך הלחימה וכמובן דאגה ותפילה להשבת כל החטופים והחטופות. אך נראה כי הדאגה מפני העדר השיח בחברה במקרה הטוב, או קיום שיח אלים, חוסר ההקשבה וצביעת כל נושא כנושא פוליטי של שחור או לבן, ימין או שמאל, חלוקה לטוב ורע, היא דאגה אמיתית וקשה וטיפול נכון בה יכול לשנות את המציאות הישראלית.

חורה לי כיצד כל נושא הפך להיות נושא צבוע פוליטית, אך הכאב הגדול הוא חלחול התפיסה בנוגע להשבת החטופים והחטופות. איך אפילו נושא קדושת החיים הפך צבוע פוליטית. אני מסרבת לקבל את התפיסה כי ישנם א.נשים שהשבת חטופים אינה ערך עליון עבורם וכי עד שלא ישובו כולן וכולם, לא נוכל להשתקם כחברה. בסירובי אני קוראת לכולנו לעצור לרגע, להקשיב הקשבה אמיתית וכנה לאלה שאנחנו לא נוהגים להקשיב להם בדרך כלל, לפתוח את הראש והלב ולזכור שאין צורך להסכים תמיד ועל הכל, אלא על ערכים בסיסים משותפים וכי שוני תרבותי, אינו דווקא שוני ערכי.

לצערי, בשבוע שעבר ניתן היה לראות את אותו שיח מתלהם מגיע עד אלינו למליאת המועצה. שיח שאינו מקדם את איכות חיינו או אף תוכנית עבודה או רעיון, אלא רק כוחנות. זו הקדנציה הראשונה שאני מכהנת כנציגת מליאה ולכן אין לי היכולת להשוות לקדנציות קודמות. לשמחתי, בסוף המליאה נשמע קול הקורא להתנהגות אחרת, אחראית, ממלכתית וחברית ואני מנצלת את הבמה הזו לקרוא לכולנו לא להקל ראש בשום פורום, קבוצה או קהילה, ובמיוחד לאנשי ונשות ציבור, לזכור את תפקיד ההנהגה, ההובלה ודוגמא אישית.

כחצי שנה חלפה מאז הבחירות המקומיות. עם כניסתי למועצה מצאתי צוות עובדים ועובדות מסור ומקצועי ויחד פעלנו לקידום תוכניות הנוגעות בכל תחומי חיינו. הצלחנו לפתח את מחלקת היישובים ולהגדיל אותה כך שניתן יהיה ללוות את הוועדים המקומיים, להדריך אותם, לנהל יחד איתם את היישובים ולהפוך את השלטון הדו רובדי מחסרון ליתרון ובין היתר על ידי שינוי תפיסת הניהול של הישובים. עם תחילת העבודה ועל מנת להסדיר את סמכויות הוועדים, בחנו יחד עם גורמי המקצוע את סמכויות הוועדים והמועצה ובימים אלה הוגשו מסקנות לוועדה הכוללת ראשי ועדים, גורמי מקצוע מהמועצה ונציגי מליאה. אני מברכת את ראש המועצה על האומץ לבחון את הנושא לעומקו ולהביא בכך שינוי אמיתי שישפיע על איכות חיי כולנו.

תוכנית נוספת הנרקמת בימים אלה ותשפיע על חיי כולנו, תקדם תחבורה ציבורית במועצה, מתוך הבנה כי קיום תחבורה ציבורית תאפשר לפתח תחומי חיים רבים ומגוונים, לרבות חינוך בלתי פורמאלי, פיתוח עסקים, תרבות אזורית ואיכות סביבה. גורמים רבים שותפים להוצאת התוכנית לפועל ואני מקווה שנוכל להנות מפירותיה בחודשים הקרובים.

בנימה אופטימית של עשייה ושגשוג מאחלת לכולנו לזכור את המהות, את מה שחשוב באמת ולקחת אחריות על חיינו. מאחלת לכולנו שנה של בריאות ומשפחתיות. ואם במשפחה עסקינן, מאחלת לכל הילדים והילדות ובהן גם ביתי ושלושת בניי האהובים, שנה של הצלחות קטנות וגדולות והכי חשוב, שמחה ואושר כמו שאתם מעניקים לי.

אסנת ורטמן ברוכים, סגנית ראש המועצה

תושבת טל שחר